ממש כמו מירה, גם העובר שבבטן שלה לא ידע מי אבא שלו. אבל מירה כן ידעה. כלומר, בינתיים עוד לא ידעה. לא ידעה מכלום. לא היה לה מושג שיש עובר בכלל. איכשהו היא לא שמה לב שדילגה על המחזור החודשי. גם את כל התחושות הלא רגילות שהביא המצב הייחודי לגוף שלה היא החמיצה. את כל הלא־רגיל שבפנים שייכה ללא־רגיל שבחוץ. לשינויים האחרונים. התגליות הלא צפויות, המיקום הגיאוגרפי. אילו הייתה יודעת שמדובר בהיריון, כנראה שלא הייתה שותה ככה, או שוכבת עם אופיר, או אוכלת מאכלים אקזוטיים, ויכול מאוד להיות שלא הייתה עולה על מטוס לישראל. ואולי דווקא כן בעצם. הרי גם אמא שלה הרתה ואז עלתה על מטוס.

אף שלא ידעה מזה, עשתה מירה עבודה טובה: העובר היה עכשיו בן חמישה שבועות, והתפתח יפה. הוא היה עטוף בשק היריון, וכולו שישה מילימטרים של פוטנציאל אנושי. להיות, לא להיות וכל דבר בין לבין. זה היה רגע התפתחותי מעניין, אבל סביר להניח שאילו אחד מאחיו של אופיר היה מציג את המידע בארוחת הערב, מירה לא הייתה מתרשמת. רגעי ההתפתחות מעניינים בעיקר את ההיריוניות, ומירה עדיין לא ידעה שהיא כזו. היה לה, למירה, עובר מזונב בבטן, כי גם בני האדם, כמו רוב בעלי החיים, מתחילים את חייהם עם זנב, ואולי קצת חבל שהם מאבדים אותו מהר כל כך, כי זנב אומר דברים בלי מילים והיה יכול להועיל במקרים כמו של מירה, שהדבר היחיד שהצליחה לקרוא בבירור מאז שהגיעה לישראל היה הזיקפה של אופיר. בעוד כארבעה שבועות יעלם הזנב כלא היה, ומירה עוד תצטער שלא ידעה, ששתתה ולא שמרה טוב יותר, ובעיקר תצטער על כך שלא היה לה מושג שהיא בכלל לא לבד. על שהתנהגה כאילו היא בקושי אחד – אפילו לא – כאילו שהיא מינוס אחד, כשבעצם הייתה שניים. טעויות החישוב האלה לא היו מפתיעות את אמא שלה, ורה, שעד הרגע האחרון הייתה מאוכזבת מכך שכשבתה נתקלת במספרים היא נראית כמי שמנסה לתפוס יתוש בחושך. בחודשי הקור בצפון שבדיה לא היו יתושים, ובכל קיץ, כשהתעוררו, עלו בבית הזמזומים והקינות על כך שמירה מעולם לא הלכה ללמוד באוניברסיטה.

ורה הייתה מצויינת במספרים. היא חיבבה אותם הרבה יותר מאותיות, והקפידה על כתיבתם באופן מסודר ונאה. המספרים, בניגוד למילים וממש כמו הזנב, לא שיקרו. האמת שסיפרו לא תמיד הייתה קלה, אבל היא הייתה חד משמעית: הכנסות, הוצאות, תאריכי תפוגה, יום קבוע לשטיפת רצפות, יום לניקוי יסודי יותר, וכשהגיע הזמן לסדר תרופות בקופסאות קטנות, ורה הרחיקה את המשימה מידיה הרכות של מירה, לא משנה כמה ביקשה לקחת אותה ממנה. כשלא הצליחה בעצמה לבצע עוד את המשימה ולהזין את הארגונית בעלת התאים הזעירים בעשרות כדורים שונים, ביקשה ממירה שתבקש מלוקאס שיעשה את זה. מירה הזמינה את לוקאס לבוא. לא הייתה לה ברירה, כי תמיד עשתה כדברי אמא שלה, וזאת על אף שאילפה את עצמה לא להתקשר ולא לשלוח לו הודעות כמעט בכלל. ואולי בעצם, תחשוב אחר כך, בעתיד, כשתלטף את הבטן בפליאה, אולי אמא שלה תכננה הכול? יכול להיות שממיטתה גילגלה את הצמר, ועין אחר עין סרגה את הקשר הסבוך הזה לתוך העתיד?

הווסת של ורה ומירה הייתה מחוברת למולד הירח. והרי ידוע שנשים שחיות יחד בצמידות נוטות לסנכרן את המחזורים, הן כמו הירחים האחת של השנייה, בעיקר כשהן אמא ובת בבית קטן, כך שכל המחזורים של מירה עד גיל 35, אז הגיעה ורה לגיל הבלות, היו גם הם קשורים למולד הירח, והמשיכו איתו מתוך הרגל וכניעה סוחפת של כל מערכות הגוף לרצונה של האם. זו הייתה שיטה פופולרית ונוחה להבנת הגוף ולהימנעות מהיריונות לא רצויים, וכל חייה ורה מעולם לא ניתקה את קשר הדם עם הירח. כשהלכה האם, שהייתה גם השמש וגם הירח, הלך לאיבוד העולם. מי בכלל יכול לשים לב לכך שגם המחזור החודשי היה ואיננו?

ורה, אם כך, ידעה מתי בתה מבייצת, וידעה טוב מאוד בעבור מי היא מבייצת כל השנים האלה בקפדנות, ללא כל טעם או סיבה, כי הרי האדון לוקאס, שאותו היא הכירה מאז שהיה תינוק בעריסה, חותן כבר בגיל 18 אחרי שהכניס להיריון את ההיא, נו, מה שמה. זאת שאיש לא הצליח לחבב אף על פי שלא היה בה דבר לא חביב, ומצד שני לא היה בה דבר אחד חביב במיוחד, והסתמיות היא דורשנית, ומאמצת את המתבונן, ובכך שלא התבלטה בדבר נטתה הכף של ההיא לרעתה. ורה הזמינה את לוקאס לסדר את התרופות לקראת סוף חודש. תזמון הכנת התרופות הסתדר במדויק עם התמלאות הירח, שהיה גם מועד הפריון המקסימלי של מירה. שום פלא ושום הוקוס פוקוס. הכל מתמטי. בניגוד למה שחשבה מירה, לא היה בירח שום דבר רוחני או קסום. יש משהו פחות רוחני מחתיכת סלע דפוק מכל הצדדים?

יכול להיות שבשלהי ימיה ניהלה האם החולה בורדל זעיר ובו עובדת אחת מרושלת, סהרורית, שלא מנקה את השלג שמצטבר בחלון ואפילו לא מסיטה וילונות כדי לבדוק מה מצב הירח, האם הוא מלא או ריק, ואין לה מושג מתי נכון לסגור את הרגליים ואת הלב. בסוף החודש הגיע הלקוח היחיד בבורדל ועשה את המוטל עליו. המוטל עליו היה מירה, כמעט תמיד הייתה מעליו, כמו שמיכה דקה, עצומת עיניים, מריחה, נושמת, שקטה. לא קדם משא ומתן למשגלים האחרונים שלהם. לוקאס לא חיזר ומירה אפילו לא הרימה כתף מתריסה. האמת ביניהם הייתה עייפה. כל כך הרבה שנים נשאו אותה. הוא אהב אותה באמת, אבל היא אהבה יותר. לו היו אישה וילדים. לה הייתה אמא. את כולם השאירו מחוץ לחדר כשהצליחו להיפגש, וכך זה נמשך שנים, כואב כואב כואב, תמיד כואב, למירה יותר, בעיקר כשנכנסו רגשי האשמה שלו לחדר. סוף כל סוף הוא הבחין שהיא באמת לא נעשית צעירה יותר, והבין שלא רק שלעולם לא ייתן לה משפחה וילדים, אלא שהוא שודד אותם ממנה. את מירה העניין הזה לא הכעיס כמו שהוא הכעיס את ורה, אבל הן מעולם לא באמת דיברו על הדברים האלה. רק ברמזים עגולים, קשתות של מילים שהופיעו והתפוגגו מהר, במצבים ייחודיים, כשדמעות שמירה לא הצליחה להסתיר פגשו חום אמהי שוורה התקשתה לכבוש.

בכל זאת, כשתגלה שיש לה בבטן עובר, מירה מיד תדע מי טמן אותו שם, ותזכור את הערב שבו נעשה המעשה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה בכתה בפני לוקאס, אבל הפעם הראשונה שבה הבכי לא היה עליהם בכלל, כמעט. אולי רק כמה משיכות אף קטנות היו על האהבה־העצובה־עזובה שלהם. כל יתר הדמעות היו על סוף העולם המתקרב. לוקאס לא אמר לה שהכול יהיה בסדר כי זה לא התפקיד שלו. הוא כן חיבק אותה חזק מאוד ונישק אותה על כל הפנים וגם בכפות הידיים, וליטף לה את הגב הלוך ושוב, עד שהנשימה שלה הסתדרה לפי קצב הליטוף. הוא אפילו זמזם לה שיר ערש ישן, ששייך לכולם ולאף אחד, בקולו הנמוך והחם: “עלי, רוכבת מתוקה / סוסה, שמה בלנקה המלכה / בסבלנות ובשתיקה / על סף דלתך היא מחכה. / רכבי הרחק מאוהביך / דורבן יצמיחו נעלייך / וכשתכניעי כל אויבייך / תדעי שתמו נעורייך.”

מירה עצמה עיניים ונתנה לשיר לרדת, פתיתי שלג על ריסים בהירים. ממרחק הזמן, כשזימזמה לעצמה את השיר, חשבה שאולי המילים הזניקו אל הדרכים הלא ידועות, על גב סוסה, בשלג, גם את אמא שלה, גם אותה, אולי אפילו את ההיריון. ורה הייתה משתגעת אילו ידעה שמירה נאחזת כך במילים, בטח בכאלה שיצאו משפתיו של לוקאס, שהיו מוקפות בלסת עגולה מדי, בפנים יפים מכדי שיגדל להיות אחד שעומד על שלו ומוכן לשלם מחיר. לא היה למירה שום סיכוי אצל אחד עם לסת כזאת. אם כך, גם ורה הבחינה ביופיו של לוקאס, בעדינות הגברית הנינוחה, בעיניים האפורות שסערו בגלי צחוק ועצב, ובגומות החן, כשהפציעו. את ורה היופי הזה הכעיס, בעיקר, כנראה, כי את מירה הוא עינג. מירה חשבה שכל רגע בלוקאס הוא מושלם. בעיקר הנקודות שבהן נע גופו בין ילד לגבר. פרקי הידיים, למשל, החלק הפנימי, העירום, והאופן שבו נחשפו והוסתרו תחת השרוול כשהזיז את זרועותיו, העור הרך בצווארו, בנקודה שבה הזיפים נגמרים, אחורי האוזניים, עצמות האגן החלקות.

העובדה שכשהגיע רגע קריטי קראה האם ללוקאס לבוא לעזור, הייתה מטלטלת. זה היה מאוד לא הוגן, הצורך בגברים כדי להשלים משימה. כל השנים הסתדרה ורה יופי בלי שום גבר, ונתנה את הדוגמה הזו לבתה. היא עשתה הכול לבד. החזיקה את הבית לבד, וגם את הרכב, לבד התמודדה עם הבירוקרטיה ועם הבדידות. ורה לא אהבה לבקש עזרה או התחשבות, לא מגברים ולא מנשים, ועשתה זאת פעמים מועטות ביותר. כשלא הייתה ברירה. גם אז תמיד העדיפה לבקש מנשים, ואם להיות חייבת, אז לנשים. דודתה של ורה, אחותו הבכורה של אביה המת, החזיקה את תחנת הדלק המשפחתית, תחנת הדלק היחידה באזור. הדודה דאגה לשלוח לוורה את חלקה בהכנסות באופן מסודר, פעם בחודש, בצ’ק, עד שנפטרה. כשהניהול עבר לבן הדוד, התחילו הבעיות. הצ’קים לא הגיעו בזמן, ואז לא הגיעו בכלל. פתאום ביקש בחוצפתו לבדוק שוב את הצוואה ולבחון את הסיכומים, ואת כל זאת עשה מרחוק, דרך עורכי דין שישבו בשטוקהולם. אל הבית שלהן אפילו פעם אחת לא הגיע, ולא הביט להן בעיניים. אפשר לקרוא לזה חשיבה ביקורתית, פסימיות או יכולת אסטרטגית – ורה צפתה שהיום הזה יגיע. כשתזרים הכספים התחיל לקרטע היא שלפה מהארון את קופסת הנעליים ששמרה בה את המסמכים וסימנה את כל הפרטים הרלוונטיים במרקר זוהר. האם החד־הורית הכפרית עמדה גאה וזקופה מול עורכי הדין העירוניים, והציגה לפניהם את ההוכחות והעובדות. מאותו רגע הוסדרו התשלומים והובטחו להמשיך גם לדורות הבאים. מבן הדוד לא שמעו יותר.

על הגבר שהיה אביה שאלה מירה בילדותה כמה פעמים, ולא קיבלה תשובה. “מי הוא היה?” שאלה. ורה לא ענתה. “למה לכולם יש ולי אין?” שאלה, ושוב לא קיבלה תשובה ולא אבא. לא ישן ולא חדש. היא התגנבה אל הארון של אמא שלה, ששם שמרה את הדברים החשובים בקופסאות הנעליים, ומשם שלפה פתרונות לבעיות נוספות שצפתה מעבר לסיבוב, אבל לא היה שם שום דבר שקשור לאבא שלה. כשלא מצליחים למצוא משהו, לפני שמוותרים, נותר לנסות לגלות אותו מתוך החלל השלילי שנוצר מהיעדרו. ההיעדר שייך לנו. לא למי שהיה ואיננו. הוא חור שנפער אצלנו, והניסיון הזה טבעי, אבל מאותה הסיבה הוא חסר סיכוי, אפילו פתטי. הרי כל דבר שמתעסקים בו יותר מדי מתעוות ומתרפט. מירה ביקשה למצוא את אבא שלה, אבל מוללה את היעדרו יותר מדי. כשגם הרעיון הכי מופשט שהיה לה לגביו אבד, ויתרה.

ואז, בסיפורי ערש הדווי, הוזכר אביה של מירה לראשונה. ורה לא שיקרה. היא באמת לא ידעה להגיד למירה מי מהגברים שקיימה איתם יחסי מין לפני שעזבה את ישראל היה אבא שלה, אבל היא כן ידעה פתאום להגיד ישראל, לתת שמות, תאריכים, מיקומים מדויקים. ורה דיברה בעובדות, והעובדות היו שהיא לא יזמה את המין הזה. שהיא לא התכוונה אליו או רצתה בו. שביקשה שייפסק. בשעתה הקשה ביותר, בין חיים למוות, בין צלילות לערפול, קראה ורה לגברים שיבואו, וקראה למירה לצאת אליהם.