בט"ו בשבט, בקרן אחד הרחובות הראשיים בירושלים, הבחנתי בתימני ישיש, נמוך־קומה, בעל זקן לבן כשלג ופיאות ארוכות ומסולסלות, בעל פנים מקומטים ומצומקים מזוקן וגב כפוף, שעמד על משענתו ושפתיו מלמלו: “ימות המשיח! ימות המשיח!” ביקשתי לעמוד על סוד מלמולו, קרבתי אליו ושאלתיו בלחש: כל כך למה? לא תמה האיש על שאלתי ולא השתהה בתשובתו. הוא הצביע על קבוצה גדולה של תינוקות בית־רבן שעברה אותה שעה ברחוב וענפי שקדיה פורחת בידיהם, חיבק בשתי ידיו הגרומות את משענתו והפטיר בעברית צחה, כשהוא מסלסל בהטעמה מיוחדת ובניגון ערב לאוזן את האותיות הגרוניות: – “האם לא כך ניבא זכריה בן־ברכיה בן־עדו הנביא? כה אמר ה' צבאות: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה”. האין אלה ימות המשיח?
חייכתי לעומתו ונענעתי לו בראשי לאות הסכמה!