בְּמֶרְחֲבֵי עִיר / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן-גריון)

אַנְשֵי-הַשָּׂדֶה    🔗

אצל עם היהודים אין שמות בני-אדם וכינוייהם מתאימים ברוב לתכונתם ומעמדם. וכזה ילמדונו שלושת האחים: נפתלי איש-שדה, גד איש-שדה וּבֶּר איש-שדה, שהיו ידועים בקיטוב, ולכל אחד ואחד גם מידתו ביחוד.

נפתלי הבכור היה איש גבה-הקומה ובעל-בשר, איש בלי מרה ואף בלי שמץ כעס בחוּבּו. חנוָני היה, מוכר צמר ומשי לבגדים ובד ללבנים. “בעל-שפע” לא היה ובחנותו לא עמדו הקונים מעולם צפופים, אבל הוא מצא את לחמו והיה נחשב ל“בעל-בית” הגון, וגם איש מכובד היה ורצוּי לכּל. כשהתפרץ ריב בין שכניו דיבר הוא עמהם דברי-פיוס. אם הטיל הגבאי אימה על הציבור, לא נמנה הוא בין המתקוממים כנגדו בחוזק-יד, אבל היה משכּים לביתו ומדבר עמו נכוֹחוֹת כעם אח וקרוב. הוא היה שמח בכל יום שבת ויום-טוב, ופניו היו צוהלים בבית-המדרש, כשהחזן ניצב לפני העמוד והתחיל לשבּח ולרנן לאלהים, אשר בחר לו שבטי ישראל לנחלה והוריש להם חיי-עד. שמח היה נפתלי גם בבניו ובלוקחי-בנותיו, שלא בוש בהם כלל בפני עם ועדה. הנה בעולמו של אלהים מסילות ישרות ועקומות – מי שהולך בדרך ישרה חוֹסה בצל המקום; ומי שתועה ללכת סופו יורש גיהינום, אם גם נהנה מעט בעולם הזה.

חשבון אחר לגמרי היה לבּר, אחיו השלישי. גם הוא היה חנוָני, מוכר כלי-ברזל, פּחים, מסמרים, מפתחות ומנעולים, אבל הוא עולה ויורד במעשהו, עולה ויורד. לא פעם אחת עמד על המַשבר להשמיט כספים ושלא לשלם חובותיו. הוא ראה עוול במתחרם עמו וגם התבונן לדרכי השכינה, שאינם ברורים. ארבע תקוּפות לשנה: קיץ וחורף, סתיו ואביב, לכל מועד גבוּלוֹ, והרי לכל דבר לעמוֹד על משמרתוֹ. אבל הנה אתה פותח רימון ותולעת בו, איש פּלוני לובש איצטלא-דרבנן – ורק מרמה בקרבו. יצר-הרע בוער בך כיקוד אש, אתה שומע בקולו, ואחר זה גם הוא יעזבך ולבך שמם… ריב-תמיד בינך ובין אשתך, מה שאתה מחייב היא שוללת, אתה מכניס בעמל והיא מוציאה בלי חשבון – והרי הנך תלוי בה לקיוּם המין. הנה לבני-ישראל תורה רחבה מני ים וּמצווֹת לאין מספר וימי חיי האדם רק שבעים שנה; אין לתמוה אם נשלם נִשְיֵנוּ פה אך מעט ואנו באים לעלמא-דקשוֹט וחוב גדול עמוס על שכמנוּ.

מין אחר היה האח הבינוני גד. גם הוא על משפּחת החנוָנים יִמָנה; אבל לוֹ היתה חנוּת גדולה למרכולת בטבור העיר; וכל האצילים הפּולנים בעלי האחוזות הגדולות שמסביב לקיטוב, כוהני-הדת, פקידי-הממשלה, היו קונים אצלו במזומן ובהקפה, והוא הולך ומתעשר משנה לשנה.

צינוֹרי הפּרנסה לא רחבים הם, וכמה קשה לאיש יהודי למצוא את לחמו! אבל אם יתן ה' לאדם את הברכה אז משפיע הוא בלי חדוֹל. בעל ישוב-הדעת הוא גד במעשיו, מתוּן בלכתוֹ, ואף בדבּרו אל אֶחיו הוּא מונה כל דיבור. בימי מועד וחג באים המה ונשיהם אליו לבקרו; והוא גם לא יצעד על סף ביתם. הלא מבּטן אחת יצאו שלשתם ואב אחד הולידם, אבל נפתלי וּבּר אך בעלי-בתים המה והוא – עשיר בעמיו. אף בני-התורה והרב דמתא מתיחסים אל גד באופן אחר מאשר יתיחסו אל נפתלי וּבּר. עולים אנו למרום, וגם שם הנה מיכאל, גבריאל ורפאל ראשונים במלכוּת, ולעוּמתם מלאכי-השרת הרבה לא-נודעים בשמותם והמון מלאכים סתם.

ערב יום-הכפּוּרים בא, יום כפול במהותו. מן החרכים תציץ אימת-הדין, ולעת עתה מרבּים בסעודה לפכּח את הלב. נותנים צדקה וחסד; משלמים בעד ה“מקומות” בבתי-הכנסת ביד נדיבה וזורקים מטבעות של נחושת וגם של כסף אל כל הקערות העומדות על שולחן-הכניסה בעזָרה. לפני הסעודה המַפסקת מתפּללים מנחה בציבוּר ומתוַדים בלחש ואין חותמים. וכשחוזרים ויוצאים איש-איש משתטח למחצית על הקרקע, הפּנים מוּטים לצפון והאחורים לדרום; ושַמש הקהל, או איש פּחות במעמדו, אוחז רצועה של עור בידו ומכה על גבו של המוטה, אם שוֹע הוא או דל; הוא מלקה ומונה עד ארבעים ואומר: “והוּא רחוּם יכפּר עווֹן” שלוש פּעמים בזה אחר זה. והלוֹקה מתוַדה ונקלה לעיני אחיו.

ובכלות גד את תפילתו במזרח בית-הכנסת וירד ממקומו ויבוא אל הפתח, קָץ לכוֹף את קומתו וילך הלאה. התקומם איש עשיר בגאוֹת-לבו נגד מנהג קדמון לבני-עמו. ויהי הדבר לשׁיחה ימים רבים.