במליאת הועד הלאומי

בין שתי המליאות מן המנין, זו של 18 בפברואר וזו של היום, עברו עלינו ימים של מתח גבוה: ימי ועדת החקירה, ימי ההכנות וימי ההופעה בועדה – ופסח המעפילים.

ב־11 באפריל, בין שתי המליאות, כיתה לנו גם אחת שלא מן המנין, בה החלטנו לתמוך בשביתת־הרעב של מעפילי “דוב הוז” בצום כפול: צום כללי של הישוב וצום מנין של נבחרים. לרבים נראתה החלטה זו לא־תכליתית ביותר – ואין פלא. בעולם זה, שנתדלדל מבחינה מוסרית, מה ערך ללחץ של צום? אף על פי כן, אני מעיז לחשוב כי לצום המעפילים בספינתם היה תפקיד בפתיחת השער לפניהם – ובתמיכתנו בצום הזה עשינו, פשוט, את חובתנו, כשהשער עוד היה נעול והיה חשש כי אם גם היפּתָח יפָתח בפני אחרים, דוקא בפניהם אין הוא עתיד להיפתח, על כל פנים לא במהרה.

איני יודע אם היה צום אשר כל הישוב קיימוֹ ברגש רב כצום הזה. כשהחלטנו בערב הפסח על סגירת החנויות, ידענו מה חמוּר הדבר לעשותו, אבל כבוד הענין ונאמנות לציבור גברו על הקושי – והדבר נתקבל ונתקיים בחיבה. נדמה לי כי בכללו העלה המעשה הישובי, אשר נתלווה אל צום המעפילים, ריכוז נפשי עצום של המונים מסביב לענין הזה. ואולי נוכל כיום להביע תקוה, כי שום דבר קשה לא עוד יקרה.

אשר לועדת החקירה – איננו יודעים עוד במה סיימה: מה הן המסקנות שנמסרו לשתי הממשלות, לאנגליה ולאמריקה, מה הן העמדות אשר תיקָבענה. עדיין כל אלה כספר החתוּם. עדיין נתונים אנו בערפל. הריכוז הישובי לקראת הימים הבאים – ערכּוֹ רב מאד.

ניסן תש"ו