אחד מידידי, יליד רוסיה, איש־משכיל, יודע־ספר ושוחר־אמנות, חזר זה לא כבר מביקור של כמה שבועות במולדתו הישנה. הוא ביקר בעריה הגדולות של ברית־המועצות, הירבה לראות ולהתבונן, לקרוא ולשמוע – והוא שמע יותר משהשמיע – ולבו עבר על גדותיו מרוב התרגשות. וזאת משני טעמים: ראשית, עצם הפגישה עם נוף־ילדותו, עם הסביבה שבה גדל וחונך עד עלייתו לארץ והוא אז צעיר לימים; שנית, עינו הבחינה הרבה צללים, אך לא פסחה גם על האורות. מה סח לי איש שיחי:
– “ה”נקודה היהודית" הכאיבה לי מאוד והסבה לי הרבה צער, עלבון ומפח־נפש. עם אחי, פקיד ממשלתי, שלא ראיתיו במשך שלושים שנים רצופות, שוחחתי כמה פעמים בטלפון, אך בעילום־שם. לאחר משא ומתן ממושך ומייגע נעתר לבקשתי להיפגש עמי, אך לא בעיר מגוריו, אלא בבית־הקברות, ליד קברותיהם של אבא ואמא, בעיר סמוכה. שלוש שעות רצופות ישבנו אחוזים ודבוקים באין אומר ודברים ובכינו כתינוקות ומשפתחנו בשיחה נאלצנו לקצר, כדי שאחי לא יחמיץ את הרכבת האחרונה היוצאת לעירו ולא יאחר להופיע במקום העבודה בשעה הקבועה. נפרדנו ומאז לא ראיתיו! הסיבה להתחמקותו של אחי מפגישה עמי –ברורה.
– בבית־המלון, שבו התארחתי, הבחנתי בקבוצה של שלושה צעירים, שעקבו אחרי ושמרו על צעדי. הדבר התמיהני ואף עורר חשד בלבי, אעפ"י שחשתי את עצמי חף מפשע. ערב אחד, אך שבתי מן העיר ונכנסתי לחדרי, שמעתי נקישות בדלת. פתחתי ובפתח ניצבו לנגד עיני השלושה, כשחיוך טוב מרחף על פניהם. הזמנתי אותם להיכנס. התנצל ראש הקבוצה, עלם חמד כבן עשרים, על ההפרעה והסביר לי ברוסית עסיסית, כמובן, ובמאור פנים – “אל־נא תחשוש, אחים אנחנו, יהודים. בקשה מוזרה לנו אליך ואל־נא תקפיד עמנו. על דש בגדך הבחנו ב’מגן־דוד' ובקשתנו שטוחה לפניך: אנא, מכור לנו סמל זה!”. מטבעי, המשיך איש־שיחי, אינני רגשן, אך אודה ואל אבוש כי דמעות חנקו את גרוני. לא היססתי הרבה ובלא שהיות הושטתי לו את הסמל במתנה ואף את שני חבריו כיבדתי בשני סמלי דומים שהיו באמתחתי, בין ה’מזכרות' השונות שבהן הצטיידתי ערב צאתי לדרך. שלושתם כאיש אחד הסמיקו מרוב התרגשות, הוֹדוּ לי בקידה ובנשיקות על היד ונעלמו. מאותו ערב שוב לא ראיתים, אעפ"י שכלתה נפשי לשבת ולשוחח עמם שעה קלה.
– בביתם של ידידים מנוער מצאתי בת צעירה ונחמדה, סטודנטית, שלא ידעה דבר על צוּר מחצבתה, לא למדה ולא שנתה קורות עמה וממילא היתה בורה בספרות עברית ובספרות אידיש כאחת. באחד מביקורי הבאתי לה שי – שירי ביאליק ברוסית. לאחר כמה ימים סח לי האב – אין אתה ידוע איזו מהפיכה חוללה המתנה שלך בנפש בתנו. עד שעה מאוחרת בלילה שכבה וקראה בספר השירים, קראה ובכתה. בבוקר פנתה אלי ואמרה –האמנם שייכת אני לעם שהוציא מתוכו משורר כה גדול ונערץ ולא ידעתי?"!
– הנוער חי, ער ותוסס. בכל מקום פגשתי קבוצות של צעירים וצעירות השקועים בלימודיהם. דומה, כי ראש מאווייו של כל אחד – להצטיין בלימודים. העלבון הגדול ביותר הוא לא רק חוסר השכלה, אלא הצלחה בינונית בלימודים. הכול שואפים להישגים מעולים. באחת מככרותיה של עיר גדולה הבחנתי ערב אחד בהתקהלות של המוני צעירים וצעירות, שעמדו דרוכים במשך שעות, הקשיבו והגיבו, בהתלהבות ובקולי־קולות, אם לחסד ואם לשבט, לדקלומיהם של משוררים צעירים.
ומה שראיתי באולמי התיאטרון עורר בלבי קנאה ממש. לא הרפרטואר, הבימוי והמשחק הפליאוני והפתיעוני, אלא הקהל. בשעת ההצגה עמד באולם קול דממה דקה, אווירה של קדושה ממש ובהפסקות הייתי עד שמיעה לוויכוחים סוערים, לוהטים ונרגשים על טיב המחזה, על הישגיהם או כשלונותיהם של השחקנים, על דרך הבימוי, התפאורה וכיו"ב. והכול בכובד ראש ומתוך יחס חם, ער ונלבב באמנות התיאטרון. ספק בלבי אם מבקרי התיאטרון שלנו מנהלים ביניהם שיחות כה ענייניות, ברמה אינטלקטואלית כה גבוהה ומתוך ידע כזה, כפי שקלטו אוזני בהפסקות, באותן עשרים ההצגות שביקרתי בעריה הגדולות של ברית־המועצות.