לוגו
הקורא האידיאלי
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

באולם הקריאה של הספריה העירונית יושבים היו צפופים, שורות שורות של תינוקות של בית־רבן, שקועים בספריהם באֵלם־קול ובדומיה. על נקלה אפשר לעמוד על סוגי הקוראים – הללו קוראים ומעיינים ואעפ"י כן ערים הם למתרחש באולם, זזים ממקומותיהם ומגלים סקרנות לנעשה סביבם ואף בולשים אחר תנועותיהם של היוצאים והנכנסים; והללו מעיינים אמנם בשקדנות אך ניכר שעיונם הוא מתוך חובה ולא מתוך רשות, אם מחמת אֵימת הבחינות ואם מחמת אימת המורה; ואילו המועטים – שקועים ראשם ורובם בספריהם, ללא ניע וללא זיע ואינם שמים לב למתרחש סביבם.

ובעוד אני פותח בשיחה בלחש, עם הספרנית החיננית, ניגש אליה נער כבן עשר, שמנמן ועגלגל ובעל ראש מדובלל ומתולתל, פנה אליה באדיבות ובקול תחנונים: – “תראי, דליה, עד שהגעתי הביתה כבר גמרתי את ספר, כל כך פצפוֹן, ואני מבקש ספר אחר, אבל גדול ועבה שיספיק לי עד לאחר שבת!? נתחייכה הספרנית ובחנה את הנער אם אמנם קרא את הספר עד תומו. ואכן, היטיב הזאטוט לספר את תוכנו. וכדי ל”רכך" את לבה של הספרנית הוסיף: – “הספר יפה מאד, אבל כל־כך קטן, פשוט נשארתי רעב!”