הַשְּׁלשָׁה / ראובן בריינין

השעה שבה התיצבו נחום סוקולוב, חיים וייצמאַן ומנחם אוסישקין, בתור שליחי האומה העברית, לפני ועד-השלום בוורסיי, לדרוש את זכותנו על ארץ ישראל, – אותה השעה ההיסטורית היתה היותר חשובה לעמנו במשך אלפים שנות הגולה.

זוהי הפּעם הראשונה בדברי ימי גלותנו, ששליחי עמנו עמדו, פּנים אל פּנים, לפני בית-דין העמים לא להפּיל תחנונים, לא לבקש צל של חסד, כי-אם לדרוש צדק ומשפּט.

האם היו אותם השלשה הנזכרים, שזכו לשליחות היסטורית כזו, היותר טובים והיותר מוכשרים לתעודה נעלה כזו? - על זה נדע להשיב רק אָז, אם יתפרסמו באופן רשמי כל הפּרטים ואם תגלינה לפנינו כל האפשרויות, שהיו מונחות לפני סגל חבורה זו. אָז, רק אָז, יבוא העם וישפוט. אָז, רק אָז, תהיה לו גם הצדקה לשפּוט.

אולם לא אשמתם היא של אלה השלשה, אם גם לא היו היותר מוכשרים והיותר מוצלחים לשליחותם זו. יותר טובים ויותר ראויים מהם לא מצאה הציוניות העולמית, לא מצאה האומה העברית בשעה זו ובאותם התנאים הקשים, שהננו נתונים בהם עתה. ויותר טובים, יותר ראויים משליחינו אלה אין גם לנו. ואחת אָנו יודעים גם כיום, כי שלשה השליחים הנזכרים כולם מסורים הם בכל נפשם להרעיון הציוני, שלו הקריבו חייהם, ושבשמו דברו לפני רבי המדינות, אשר בידם ניתנו כיום מאזני המשפּט של ההיסטוריה וגורל עמנו.

ושעה זו הרימה והקדישה את שליחי עמנו אלה. תעודתם הגבוהה ואחריותם הלאומית הכבדה הגדילו את ערכם ונפחו בהם נשמה יתירה, נשמת הדורות.

סוקולוב, ווייצמאַן ואוסישקין – כמה שונים הם זה מזה, וכמה רחוקים הם זה מזה בטיבם ובסגולות רוחם! רק הרעיון הגדול, רעיון התחיה הלאומית על אדמת-אבות, איחד אותם וקבץ את רוחם למטרה אחת.

סוקולוב – זה איש-הפּלא!

בן ששים הוא כיום, ועדיין רוחו חדש ורענן, מלא ליח וכח, כאיש צעיר לימים. הנהו אחד מאלה יחידי-הסגולה, שאין שנות-הזקנה שולטות בהם, ורק דעתם הולכת ונתוספת; וברבות עבודתם, כן ירבו כחותיהם הרוחניים.

בן ששים הוא כיום – ואין הוא נרתע, אין הוא כופף את גבו מפּני שום מכשול, מפּני שום מעצור ושטן, שהוא פּוגש על דרכו (דרך שמעולם לא היתה זרועה שושנים) לפּתרון שאלת קיומה של האומה העברית. מיושב ומתון הוא – אנגלי ממש – על-פּי חיצוניותו, אולם בנפשו פּנימה הוא מלא תנועה וכשרון ההתפּתחות התמידית. פּניו קרים ושלוים, פני דיפּלומאַט אמתי, אַף עורק לא יזדעזע בשטחם החלק גם בשעה שרוחו נרגש בקרבו כים, גם בשעה שמכונת-מחו רותחת מרוב עבודה. הכרת פּניו לא תענה בו מאומה. ובשעה שהוא מתלוצץ בחברתכם ופּיו מלא בדיחות, מעשיות וחדודים שנונים, לפּעמים גם מפולפלים, שהוא שואב אותם מאוצר זכרונותיו, ממעין לא-אכזב זה, מעין שאינו פּוסק גם כשנפשו עגומה עליו, – באותה שעה עצמה מסוגל הוא לעיונים דקים ורכים בענינים קשים וסבוכים. בדבר זה נוכחתי באותם הימים שהייתי עומד קרוב לסוקולוב, ואני מסתכל בלי משים בחדרי נפשו, בשעה שהוא מפזר בוותרנות גמורה את פּרחי אמריו וספּורי מעשיותיו הקצרים והמנוקדים.

סוקולוב מצטיין בהליכותיו ונימוסיו עם הבריות על-ידי פּשטותו המיוחדה. אין הוא מתהדר בעושר ידיעותיו ואינו מתרברב אף בענוה יתירה. אין הוא מטיל אימה על הדובר בו לא על-ידי גדלותו הפּנימית, ולא על-ידי כובד ערכו. דבריו תמיד פּשוטים וברורים, גם בשעה ובמקום שהוא מצטיין בחריפות מיוחדה לנתח ולהפריד כל ענין וענין ליסודותיו הראשונים. חבר נעים הוא בכל חברת אנשים, ובכל מקום שהוא בא מלאכים טובים מלוים אותו ושומרים את לשונו ואת תנועותיו מכל מדחה. ולמרות שהוא מצניע לכת ואינו מתפּאר לעולם במעלותיו ויתרונותיו, לא גם על-ידי רמזים ולא גם בדרך אגב, הנך בכל זאת מכיר בו, אם עין לך, את אדם-המעלה. ולא בו האשם, אם הכרת בו את יתרון רוחו. כל כמה שמצפינים את הרוח, הוא מבצבץ ונזרק לפּעמים מתוך מבט-עין, לפעמים מתוך פּתגם מחודד ומוצלח ולפעמים גם מתוך תנועה קלה. כל כמה שמאפילים על הכשרונות המזהירים בטלית של שיחה שכיחה ומצויה – קרניהם חודרות גם מבעדה.

מדי זכרי את נחום סוקולוב, הנני רואה את החליפות והתמורות שעברו בחיי רוחו כבפנס-קסם. הנני רואה לפני שלשלת ארוכה של התפּתחות בלתי-נפסקת. דרך מדרגות רבות עבר עד שהגיע להיותר גבוהה מהן, שהוא עומד עליה היום. ולמדרגה זו הגיע הודות לכשרונותיו הנפלאים והודות לשקידתו הנמרצה.

סוקולוב של היום הוא המסקנה האחרונה של התפּתחות ארוכה, התפּתחות רוחנית ומוסרית. כל הזרמים הרוחניים של היהדות העולמית עברו בנפשו עד אשר הכשירוה לתעודתה הציונית, ההיסטורית.

ראיתי את סוקולוב במצבים שונים, בארצות שונות ובחברת אנשים שונים, – והנה הוא תמיד במקומו. בחברת רבנים מן הדור הישן הוא יהודי למדן, בקי בראשונים ואחרונים, ופּיו מלא מראי-מקומות מ“שאלות ותשובות” של הגאונים. עם חוקרי קדמוניות הוא חוקר ובקי בתעודות וגוילים ישנים, במקורותיה של ההיסטוריה. עם משכילים הוא משכיל. בחברת סוחרים ואנשי-מעשה הוא איש מן הישוב, “בעל-בית” הגון וחשוב. בחברת סופרים, אנשי-רוח, מלומדים, אמנים וכדומה הוא חריף. שכלו מתנוצץ וברקים למחשבתו.

סוקולוב יודע מקרוב את יהודי כל הארצות; הוא יודע את קורותיהם ואת חייהם ושאיפותיהם גם בהוה. יודע הוא את יהודי אשכנז, כמו שהוא יודע ומכיר את יהודי פּולניה; מכיר הוא את יהודי אנגליה לכל פּרטיהם, כמו שהוא מכיר את תכונתם ורוחם של יהודי רוסיה; יודע הוא מקרוב את יהודי אמריקה, כמו שהוא יודע מקרוב את יהודי איטליה. הרוכל היהודי המוכר בחוץ ווים, מחטים וגפרורים מענין אותו לא פּחות מגיאורג זימל ¹   ##. ואחד הרבנים המצויינים – לא פּחות מאַנרי ברגסון.

סוקולוב אינו מתפּעל ומתרגש משום דבר, ואין הוא משתמש בלשון ההפלגה. יש שווי-משקל לרוחו, קצב ומדה בכל הליכותיו ומעשיו. ובעמדו לפני הועד של אספת-השלום וגורל עמו בידו – אין הוא מתרגש אף מעט, כמו שאין הוא מתרגש כלל בשבתו בראש חברת הרבנים האדוקים. בקי הוא בכל עניני היהודים והיהדות של כל הארצות, כמו שהוא בקי בכל עניני הפּוליטיקה וזרמי הרוח של דורנו בהעולם הגדול. יודע וחובב הוא את ההמון היהודי הפּשוט, והוא מכיר את עשירינו ואת רוזנינו התקיפים היושבים בערי הבירה אשר באירופּה ואמריקה וקרוב הוא לחכמי ישראל שבדור. בפאריז הוא מרגיש את עצמו כמו בביתו בווארשה, בלונדון – כמו בפּלוצק עיר-מולדתו.

סוקולוב בתור יהודי ובתור אדם, הוא מרובה-הצדדים ומרובה-הגוונים. הוא נחל מאבותיו את החריפות היהודית, והוא קנה לנפשו את המנוחה והסבלנות האנגלית; הוא מצטיין בברק-השכל (Esprit) הצרפתי ובעליזות-החיים האיטלקית. יש לו יחוסים לכל העולם ולכל הדברים. הקנאות זרה לרוחו, ואין הוא נוטה לצדדים, לשום קיצוניות. נפשו בריאה, תפיסתו מהירה, שכלו שנון ומלוטש וכח-זכרונו נפלא במינו. אין הוא מתפּאר ומתהדר באהבתו ומסירותו לעמו וקניני רוחו. יודע הוא להצפּין את רגשותיו והסתערות רוחו. הנה הוא הטפוס העליון של תלמיד-חכם עברי ברום מובן המלה, ויחד עם זה הנה הוא גם איש מודרני לכל חוקותיו ומשפּטיו. הנהו אנציקלופּדיה חיה ויחד עם זה גם בעל סברה. ציוניותו באה לו מתוך הרחבת-הדעת ומתוך עומק ההכרה הפּנימית. ויודע הוא לבקש דרכים ואמצעים להשגת מטרתו הלאומית. סוקולוב גדל עם הדור ומשאלותיו, ויודע הוא להתרומם בכל עת לגובה תעודתו.

חיים וויצמאַן – יהודי נלהב, יהודי פּקח שבפּקחים, איש-העם ויחד עם זה הנהו גם אציל-הרוח. בעל מזג חי הוא, איש-עצבים, רשף-אש, ומנעוריו שאף לגדולות. ובהיותו שקוע בלמודיו החיוביים, בחכמת הכימיה, ממציא ומחדש בה חדושים, חלם את חלום עמו הגדול. עוד בהיותו תלמיד בית-מדרש המדעים היה ציוני-לאומי, אחד מבני התחיה העברית. מן החדר העברי הישן יצא אל בתי-ספרם, אשר למד בהם ברוסיה, באשכנז ובשוויצריה, והיה לפּרופיסור לחכמת הכימיה באנגליה. מחונן הוא בכשרון ההסתגלות ויחד עם זה גם בכשרון ההמצאָה, ובכל מקצוע, שהוא עובד בו – אָדם מודרני הנהו. אולם קודם לכל הנהו יהודי מלא גאון לאומי. נואם מצוין הוא. דבריו תמיד פּשוטים, ברורים והגיוניים. יש לו, בתור נואם, כח מיוחד להשפּיע על אחרים ולהוכיח להם את אמתת דעותיו. ויש שדבריו הנמרצים מלאים אירוניה חריפה, ארסית. יודע הוא למצוא מסילות בלב גדולים ותקיפים. קסם מיוחד בלשונו ופּקחיות מיוחדה באופן הסברתו את הענינים, העומדים ברומו של עולמנו. רוחו נוח להתלהב ולהתרגש, אך יודע הוא גם למשול ברוחו הסוער, לשים גבול לשטף דבורו ולכבוש בלבו את קנאותו להרעיון, שהוא מסור אליו. כי על-כן איש-המדע הנהו. איש-מלחמה הוא מנעוריו – הכתוב מדבר, כמובן, במלחמת הרוח והדעות – אולם יחד עם זה הנהו גם חבר טוב ונעים. יש לו מוח, אחד המחות המצוינים והמזהירים, ויש לו גם לב מרגיש. בתור יהודי רוסי, שלא נולד על ברכי עשירים, היה עליו ללחום קשה ולסבול לא-מעט, עד אשר תפס את מקומו הנכון בעולם המדע ובחברה האנגלית, מבני מרום הארץ. אולם כל מלחמתו זו לא היה מכוונה אלא למטרה גדולה אחת: לגאולת עמו ולתחיתו הרוחנית על אדמת אבותיו.

וויצמאַן היה שואף תמיד לעמוד בשורה הראשונה, ולהיות בשורה זו דוקא הראש והראשון של מנהיגי הציונות העולמית. הוא שייך לאותו סוג האנשים, שאין הם יכולים להרגיש את עצמם מאושרים כל צרכם, בשעה שהם עומדים, ולו גם רק לפי שעה, בשורה השניה של איזו תנועה חברתית או לאומית.

וויצמאַן מרגיש בקרבו את הכח הרוחני וגם הכשרון לעמוד בראש ולהיות הראשון בשורה הראשונה.

מעת אשר התישב וויצמאַן באנגליה, זה כארבע-עשרה שנה, הלך הלוך וגדל ומתחזק ברוחו. הוא רכש לו, באנגליה, גם את הסגולות הדרושות למנהיג. ומעת אשר פּרסמה ממשלת אנגליה, בהשתדלותו הנמרצה, את ההכרזה על-אדות שיבת ציון, העמד וויצמאַן פּנים אל פּנים עם המאורעות הגדולים בעולם המדינות. ומני אָז הוטלה עליו אחריות לאומית גדולה. הוא עלה לגדולה, אשר שאף אליה, למען יוכל להשתמש בה לגאולת עמו ולבנין עתידותיו. הוא השיג את אשר קוה להשיג.

וויצמאַן קנה לו שם עולם, וגם מתנגדים עצומים. וימים יוכיחו, אם יש בו גם מן הגדלות האמתית הפּנימית, אשר סוף-סוף כל המבקרים, כל המתלוננים והנרגנים, מימין ומשמאל, בתוך המחנה ומחוץ לה, צריכים להכנע לפניה ולהודות בישותה וכחה.

מנחם אוסישקין – איש הרצון, הסמל החי של העקשנות היהודית. זה יותר משלשים שנה הוא עובד את עבודת עמו, מקריב את כל כחותיו העצומים ואת כל כשרונות רוחו להתחיה הלאומית. זהיר ונמרץ היה תמיד בכל עבודה לאומית, קלה כחמורה וחמורה כקלה. ובכל שורה שעמד בה, אם בראשונה או בשניה, עשה את חובתו לעמו ולציון באמונה, במסירות-נפש ובמרץ כביר. מטרה גדולה היתה תמיד לנגד עיניו ואליה שאף בכל כחותיו, אולם יחד עם זה לא זלזל מעולם גם בקטנות וישם לבו לכל פּרטי העבודה הלאומית והציונית. ובהיותו מנהיג הציוניות ברוסיה, לא חדל גם אָז להיות יחד עם זה גם איש-חיל פּשוט, העומד על משמרתו יומם ולילה.

מנחם אוסישקין – זהו אדם בלא וותורים, בלא פּשרות והנחות. זהו יהודי שלם ומוצק ברוחו ודעותיו חזקות כברזל. כסלע איתן בלב ימים הוא עומד הכן בתוך כל המהומות והמבוכות, בתוך כל הזועות והמהפּכות של חיינו אָנו ושל חיי הכלל הגדול. דרכו נכונה תמיד לפניו, והוא צועד עליה בצעדי און ובבטחה. הקו האופיני, הקו היסודי שבתכונת-רוחו ושבכל מהלך-חייו הוא הקו הישר והמסומן היטב בכל נקודותיו. הוא דורש הרבה מאחרים, מחבריו-לדעה ומהעומדים אתו במערכה, אולם הרבה יותר מזה הוא דורש מאת נפשו הוא. במועט אינו מסתפּק; בדברים יפים ומליצות רמות לא תשביעו את נפשו ולא תפיקו רצון ממנו.

חייו הציוניים והלאומיים עשירים הם במעשים, זעירים וגם כבירים, ובקרבנות, קטנים וגדולים. למופת היה תמיד לכל ההולכים בעקבותיו, למופת ברצונו הכביר ובעבודתו הפּוריה, הבלתי פּוסקת והבלתי נחלשת, גם כשכל תנאי החיים, כשכל רוחות השעה מתנגדים לה ומתקוממים כצר גם נגדו. ולמרות קשיות רצונו ועקשנות רוחו שוכנת בו נפש רכה ונדיבה, עמוקה ועשירה, ולבו לב רגש. אולם הוא יודע לכבוש את רוח נפשו ורגשות לבו, אם השעה דורשת ממנו לעשות פּניו כחלמיש-צור ולפגוש את סערות הזמן והתרגשות הסביבה במנוחה נכונה.

יכולים אתם להתנגד להשקפותיו ולדרכיו המיוחדים של אוסישקין, רשאים אתם ללחום בדעותיו ובמעשיו, אם גם אָז הנכם מכירים בסתר לבבכם, כי יש לכם עסק עם איש-המופת, עם יהודי גדול, אחד מיחידי-הסגולה של עם-עולם, אשר נפשו קשורה בנשמת כל הדורות.

אוסישקין – הוא נוצר להיות אחד ממנהיגי האומה ופּרנס לדור, אף אם לא התאחדו בו כל הסגולות והכשרונות, הדרושים בימינו אלה למנהיג ופּרנס-הדור, אף כי אין לו גם החסרונות המיוחדים הדרושים לזה.

למרות שאוסישקין הוא איש המעשה ורב-עלילה, הנהו גם נואם מצוין. יש לנאומיו צורה יפה וגם תוכן עשיר, והעיקר, שהוא נואם תמיד כענין, והדברים אשר הוא נואם עליהם ברבים ברורים לו, והוא בקי בכל פּרטי פּרטיהם. יש לו תמיד נקודה מרכזית לנגד עיניו וממנה לא יזוז, בכל אשר הוא דורש ברבים ובעל מעשה אשר הוא עושה להתגשמות רעיון התחיה. הוא כתב על דגלו את אותם הדברים עצמם החרותים עמוק בנפשו פּנימה: “אין לך דבר העומד בפני הרצון”. לדגלו זה נשאר נאמן, מיום אשר לקחו בידו עד היום הזה. ה“אני מאמין” שלו משנות נעוריו, עוד בטרם בא הרצל, הוא “אם אָנו רוצים באמת, תהיה לנו מדינה יהודית בארץ אבותינו”.

                                                                                       _______

סוקולוב, ווייצמאַן ואוסישקין משלימים זה את זה: בשלשה אלה חוברו יחדיו הגאוניות, הרצון וכשרון המעשה של האומה העברית. בהם התבטאה השאיפה הלאומית לתחיתה על אדמת אבות וברשות עצמה.

שונים הם אלה השלשה זה מזה תכלית השנוי, אבל כולם יחד מסמלים את נשמת העם העברי וכל הנשגב והנעלה הצפונים בה.

ניו יורק, בשנת 1920