א    🔗

אודה, כי עם שנסיונותי לדבר, באזניהם של קהל־העברים, על יוצריה ויציריה של ספרות־יידיש, אינם מעטים, ופירסומי בזה, הזרויים על פני דוכנים שונים, כבר נערמו כדי כמה כרכים, וראשון להם “אבני מפתן” אף ראה אור־הדפוס, הרי ככל שאני עומד לדבר בדמות מדמויותיה של הספרות הזאת, איני יכול שלא לזכור, כי רוב הקוראים אינם נזקקים ללשונה, והם תלויים במעשי־התרגום ושיעורו, ונמצאתי נדרש לגישה אחרת, וביותר להגשה אחרת, מכפי שאני נדרש מדי דברי בסופרי־העברים. ואף שאני מדמה, כי העירוב הנעים של חובה היונקת מתחום־המסירות לאומנות־שבידי ושל החיבה היונקת מתחום־ההתלהבות לאמנות־שבלבי נוסך בי את הביטחה הנכונה, הריני חוזר ומעודד את עצמי, כדרך שהיה מעודד את עצמו אותו בדח בעיר־מולדתי שהיה, בחתונותיהם של בני מלכים ומאן מלכי רבנן, רוכב לפני כרכרות האורחים ומכריז עליהם, איש איש ככבודו ומידתו, והיה אומר לנפשו: ביסט א שטאפעט האלטזשע פאסאָן, ושיעורו בלשוננו: ציר־כרוז אתה, תהא יציבתך יציבה.

ב    🔗

ואין צריך לומר, כי ביטחתי מתגברת והולכת, אם ידעתי, כי כבר קדם לי כרוז טוב ומהימן ממני. ואמנם, לענין המשורר והמספר, שאני מבקש לדבר בו עתה, קדמני כרוז כזה – קהל־העברים אינו צריך שאקיים בו בחינת ואת פתח לו, כי אף שלא מעטים מבין סופרי יידיש, מהם גם ספונים וטובים, הם כספר החתום לקורא העברי המצוי, הרי חיים גראדה אינו בכללם. אמנם הכרוז הרץ לפניו, אלה חיבוריו שלו עצמו, שניתנו בלשון עברי, הם מעטים – מתוך למעלה מנין ספריו במקור, ספרי הפיוט שלו “יאָ” (= כן), “מוסרניקעס” (= מוסרנים), “דורות”: “אויף די חורבות” (= על החרבות), “פארוואקסנענע וועגן” (דרכים שהעלו עשבים), “פליטים”, “פארלאָשנענע שטערן” (= כוכבים שכבו), “דער מאמעס צוואה” (= צוואת אמא), “דער מענטש פון פייער” (= איש־האש), וספרי הפרוזה שלו “דער מאמאס שבתים” (= שבתותיה של אמא), “דער שולהויף” (= חצר בית הכנסת), “די עגונה”, אתה מוצא שניים ספריו בתרגום והם “שבתותיה של אמא” בתרגומו של שלמה שנהוד ו"העגונה" בתרגומו של א. ד. שפיר, וגם שירתו ידועה במקצתה בקרבנו, החל בשירו “קעלץ”, שניתרגם בידי אביגדור המאירי דרך שירים בודדים ושונים, שנתרגמו בידי אלחנן אינדלמן, נ. גינתון, אברהם צבי הלוי, נ. טמיר, בנימין טנא, חנוך קלעי, זלמן שזר, שלמה שנהוד ואחרים, וכלה בקבוצות שיריו בתרגומו של שמשון מלצר (באסופה “על נהרות”) ובתרגומו של בן עירו משה בסוק (באסופה “מבחר שירת יידיש”). ואם כי מעשה־תרגום הוא, גם במיטב־הצלחתו, אך קירובו של המקור, וממילא יפה לו הכלל: כל שהוא כביצה ביצה טובה הימנה, הרי גם הקדוש־ברוך־הוא לא חשש לומר כחצות תחת בחצות, ואף ביצה בקירובה אינה לא צנובר ולא אצטרובל. והרי הידיעה המרובה יותר של קהל־העברים בחטיבת־הסיפור וידיעתו המועטה יותר בחטיבת־השירה נתחזקו גם מצד כמה וכמה דברי־הערכה, שנתפרסמו אצלנו בכתבי־עת ועתונים, הן לרגל הופעת תרגומי־סיפוריו, הן לרגל ביקורו בארצנו, ואם כי לא היה בהם דבר כולל וממצה, היה בהם כדי רמיזה וגירוי. על כל פנים עוד נשאר להם למתרגם ולמעריך רב.

ג    🔗

ולענין הרומן שבין חיים גראדה ובין רשות־רבים גדולה של קהל־העברים בארצנו – הרי הוא, לכאורה, קצר, אבל אם נזכור, כי לפני הרומן של קוראי דבריו בתירגום, היה רומן של קוראי־דבריו במקור, ונחלף לנו קוצר הימים בארכם. והוא אורך נכבד למדי – כמעט מראשית גילויו בספרות. הקהל הזה, אף שדור־הצעירים אינו נמנה עמו, מניינו רב, והסופר היה בידו, בימי שהייתו בינינו, לעמוד על ריבויו. אף אוכל להעיד על ראשית הרומן הזה והמשכו – ספק הוא, אם ראשית זו חלה לפני הופעת בכור ספריו “יאָ” וכמדומה אף לא עמה, אלא כמידת ההתעניינות הכוללת בחבורת “יונג ווילנע” (= ווילנה הצעירה) וגילוייה. אולם וודאי הוא, כי בהופיע, שנה לפני מלחמת העולם האחרונה, הפואימה “מוסרניקעס” נתחדדה ההתעניינות הזאת כדי תשומת־דעת מיוחדת לאיש ושיחו; ולא עוד אלה הפואימה הזאת היתה ממוקדי־המשיכה הבולטים של האסופה, שבה נתפרסמה בראשונה, הם זאמלביכער (= מאספים) הידועים שבעריכת אופאטושו ולייוויק – היא היתה שיחת טובים ומבינים, שדימו לראות ב"המתמיד" פינאל, והנה לפניהם ב"מוסרניקעס" אוברטורה, או אם לחזור על דברי הפלאתם של ב. כצנלסון וזלמן רובשוב בימים ההם: עוד חזון לבני־הישיבה. הייתי כשלישי לזימון, ואם כי ידעתי, שאין עדותי חשובה כשלהם, נחשבה לי מיוחדה, אם לא במשקלה הרי במינה – הם שמזלם הצפינם וגדלו במחוזה של בימת הפואימה ורחשה, ליטא ובילורוסיה, היתה להם השירה הזאת כחידוש של היכרות, אני שמזלי הדרימני, וגדלתי במחוז רחוק הימנו, היתה לי השירה הזאת כהיכרות של חידוש, ולא עוד, אלא במחוז גידולי ואוירתו שמעתי על נובוגרודק של אדם מיצקיביץ ולא שמעתי על נובהארדק של ר' יוסף יוזל בעל־החורים. ודאי, שיתרונם של שני חברי הגדולים וחסרוני שלי ברורים מאליהם – הם יכלו לקיים את שתי המחציות של הכלל הגדול, שהאפנה עתה דשה אותו בעקב (ודרכה של אפנה עד־ארגיעה), הלא הוא הכלל העולה מלפני דבר השירה האומר, כי המבקש להבין את המשורר ילך אל ארץ־המשוררים והמבקש להבין את השירה ילך אל ארץ־השירה, ואילו אני לא יכולתי לקיים אלא מחציתו האחרונה. אך אפשר וחסרוני עולה יתרון, כי המכיר את ארץ־המשורר אינו זקוק למלוא גילויה וממילא אינו מעריך מלוא כוחו של המגלה, ואילו שאינו מכירה – איפכא. והנה כבר ב"מוסרניקעס" השכיל המשורר לתת עולם מלא בלבו של מי שלא הכירו קודם, וכוחו זה גבר והלך עם תגבורת יצירתו: הוא יודע לגלות עולם ועולמות למי שלא ידע בהם. חפץ גילוי זה ויכולתו הטו אותו, אחרי השואה, לצד הפרוזה, שאינה יודעת אלא את וילנה, בעוד ששירתו יודעת גם את אוזבקיסטן ארץ־גלותו ואת אמריקה ארץ־מגוריו, ואת ירושלים אם כל מיני ירושלים שבגלויות, וירושלים־דליטא בכללן, ושהיא, כדברי המשורר, צעירה מכל בנותיה, שהיא־היא השבת והן ימי־חולה. החלוקה הזאת, שהיא כמעט פונקציונאלית, שבין שירתו וסיפורו מעידה, עד־מה מעברו לפרוזה היה כורח לו ולעניינו – חיי עיר ואם ואגפיה, ששלושת הכרכים שלפנינו נוספו להם בינתיים כמותם, שנדפסו ונדפסים בהמשכים מעל עמודי “טאג” ועתונים אחרים, וסופם פנוראמה אֵפית שלימה.

ד    🔗

משהזכרתי את ההתעניינות בראשיתה של חבורת “יונג ווילנע” ברוכת הכשרונות והסגולות, חובה היא שלא אעלים, כי בהגיע שמועתה אלינו, היתה כחזיון פרובלימאטי בעינינו, כשם שווילנה, שהעלתה את החבורה הזאת מקרבה, היתה כהופעה פרובלימטית בעינינו. כשקראתי את נאומה־מאמרה של המשוררת רחל קורן על חיים גראדה, לא יכולתי לאנוס את עצמי מחיוך – המשוררת ודאי לא שיערה, כי בדבריה שנאמרו לתומה ולתומם, גילתה את עוקצה של הפרובלימטיות הזאת. היא מתארת את וילנה ופותחת בזכר הגאון, ממנו היא עוברת אל בתי־הדפוס ראם ומץ, שזיכו את בית־ישראל בסידורים ובמחזורים, מהם להוצאת הספרים של קלצקין, שהיה בחזקת משביר לארץ־יידיש, ממנו לייווא (המכון המדעי־היידי), וממנו אל זלמן רייזין והלכסיקון שלו, וכל אלה מסתכמים לה כדי מסורת־תולדה כשהיתה וכדי חזות־תולדה־שתהיה, ומתוך סיכומה זה היא קובעת, כי העיר הזאת העמידה ציירים, פסלים, אך לא העמידה משורר של ממש ומספר של ממש, עד בוא “יונג ווילנע”, וירדה שפעת בני כשרון וסגולה, כקבוצת המשוררים, שאם לא לשון־הגדרתה הרי סדר־הגדרתה מעמיד אותם שלושה צמדים, עיליים – חיים גראדה ואברהם סוצקבר; שניים – לייזר וולף ואלחנן ווגלר; תחתיים – פרץ מירנסקי ושמרקה קאצ’אֶרגינסקי. והנה אם נדקדק, לא נוכל להתעלם מכך, כי המשוררת העמידה שלא־מדעת ווילנא כפי שאווירת “יונג ווילנע” ראתה מדעת את גידולה של העיר – מכאן הגאון ודפוס ראם ומכאן ייוואָ והלכסיקון של רייזין, והם כשלשלת רדופה ורצופה. והרי דיה הצצה בפואימה של זלמן שניאור על ווילנא, להוודע או להזכיר, כי היה גם משהו באמצע – אם להסתפק באזורה של ההשכלה בלבד, היו הלבנזונים, האב והבן, ויהודה לייב גורדון, רש"י פין וקלמן שולמן, “פרחי צפון”, ו"הכרמל" עד “הזמן” ו"הד הזמן" ו"העולם" וכדומה. אמנם העבריה לא היתה עתה ברום־פריחתה, אך לא קמלה חס ושלום – הגימנסיה העברית נשענה על צעירי ציונים, משכילי־גליציה, אולם גידוליה בני העיר היו ומהם משוררים המהלכים בינינו, אבל מתוך שכוחה צנוע היה נתנמך קולה, מה שאין כן קול אחותה, שנתפצל לקולות הרבה, מהם הולכים גבוהה־גבוהה, ובכללם קולותיה של “יונג ווילנע”, שעליה גאוותה החיה של העיר ושומעי־שמעה מקרוב ומרחוק. ואל נשכח מה שאומר מלך ראוויטש וכדין הוא אומר כך, כי חבורה זו היא בחזקת תנועה ראשונה, שהיתה פרי גידולו של היידישיזמוס המודע, ואם הוא מדבר על יסוד אחד, אטול רשות לעצמי לדבר על שלושה יסודות היידישיזמוס, החילוניות, הראדיקאליות, ואם אוסיף על השמות, שהזכירה המשוררת, עוד שני שמות, משה קולבאק ופרץ מארקיש, שהיו כאלילי־בני־הנעורים בימים ההם, בין בימי היותם בה בעיר, בין לאחר לכתם ממנה אל מעבר לגבול, לבנות ספרות יהודית בארץ הקומוניסטים כרוחה וכתכניתה, והיתה התמונה לא בלבד שלימה, אלא גם מחכימה. ולא פירשתי אותו יסוד משולש אלא כדי לומר, כי הוא היה בחינת תיזה, שכדרכה של תיזה, היא מולידה, לרוב שלא בחפצה, אך תמיד לטובתה, אנטיתיזה – והיא כבר מבצבצת ועולה מתוך הפואימה של תלמיד חכם על תלמידי חכמים “מוסרניקעס”, ומתוכה עלתה לימים, עם המיפנה בן הקאטאקליזם ההיסטורי, הסינתיזה, היא היצירה רבת־הענפים ואחידת־השורש, שורש כוליותה האנושית והיהודית של וילנה.

ה    🔗

נפש שירתו כנפש סיפורו היא הדיינות של המשורר והמספר עם עצמו על שרשו ועל ענפיו, והיא הדיינות נוקבת ויורדת – שאינו דומה גילויה בשירתו “מוסרניקעס” שיסודו במזל הביקורת, כגילויה במסתו “דער ויכוח מיט הערש ראסיינער” שיסודו במזל הבינה, ואין שניהם דומים כחזיונו על רבו, החזון־איש, שיסודו במזל האהבה. ולא בלבד חטיבות אלו, אלא כל חטיבה וחטיבה בשירה ובפרוזה מגלה את הליכתו משטחו לשרשו, מקליפתו לתוכו. וזאת לזכור, כי כל קליפה וקליפה עשויה לראות את עצמה בחינת תוך, ומי שדרכו להחניף לעצמו, לא כל שכן מי שדרכו להתחנחן לעצמו, היה מסתפק במיני תוך אלה וניאות לאורם, אבל משחברו מורשת ואופי – המורשת של המתנגדות שיניקתה מן המוסר, והאופי של כנות שיניקתה מן היסורים, נסתמו פתחי הסתפקות של שישו־בני־מעי, והאיש הלך דרך כל קליפותיו אל תוך־תוכו, תוכם של מחצבתו ושרשו, כמסד יעודו.

אם נתרגם הליכה זו ללשון סביבה וגידול, נאמר כי האיש הולך משטחם אל עומקם – וילנה כפי שנצטיירה להם לקונדסי־חמד של “יונג ווילנע” נעשתה כאותה מוקדון שהיא צרה ללוכד עולם ועולמות שלא היו צריכים חרב־כיבוש כי אם מעדר־חישוף. ואמנם, אין לך גוש ופרודה ביצירת המשורר והמספר שלא תמצא בהם את הקו המאונך של הליכה משטח לעומק שסמוך לו הקו המאוזן של הליכה ממיצר למרחב. משל גדול: כל הבקי ביצירתו יודע, עד־מה דמות האם נעשתה בה מוקד, וכבר העירו אל שלוש תחנות רחוקות בזמן וקרובות בנפש – שיר־הפתיחה בבכור־ספריו הוא שיר אל אמו ספר מיוחד “מיין מאַמעס צוואה” מעלה לפנינו דיוקנה אפיה ויציבתה במשבצות־שיר וספר מיוחד “מיין מאַמעס שבתים” מעלה לפנינו גורלה והליכותיה בריקמת־סיפור, והמקביל שלוש תחנות אלו, כפוסע מתמונה לתמונה, שכל אחת נאמנה כקודמתה, אך נפלאה מקודמתה.

ו    🔗

ומה שנאמר באם, נאמר בכל מסכת ממסכות עיצובו – בצער ההוויה באהבת־העם, בתוכחת־החברה, במפלאות־הנופים; וכאותה נפש־היקר בסיפורו “דער ברונעם” (= הבאר) אף הוא מתקן את הבאר הנטועה בתוך ההוויה היהודית־שביהודית, מתקנה על דרך גילוי סתומותיה, לקיים גם מה שכתוב: תהום אל תהום קורא: וגם מה שראוי שיהא כתוב; רום אל רום קורא.

[ד' טבת תשכ"ד]