ראשית פירסומו של דוד פוכלניק עשויה היתה כדבר סנסציה קטנה – ב־19 בדצמבר 1934 נדפסה בעתונם של שונאי־ישראל “גאַזיטא ווארשאבסקה” (תחילתו “דוואַ גראָשי” וסופו “דז’ינניק נארודובי”) נובילה ושמה, כשם קללה פולנית נודעת: Psia krew (= דם כלבים). ובראשה הערת המערכת, שנאמר בה, כי דרכה לקבל רוב מכתבים של קוראים, והנה זה־מקרוב קיבלה מכתב מן הפרובינציה, ותכונתו הכפולה – חביבותו ותרבותיותו, מצטרפת לה תכונה שלישית – לשון כתיבתו ביידיש. ומתחת להערה ניתן גוף הנובילה בתירגומה ללשון־הפולנים. עצם העובדה, כי עתונם של שונאי־ישראל, על פי מהותם הפסיכולוגית ותכניתם הפוליטית, פירסם נובילה שענינה גנותה של דמות טיפולוגית בתוך האנטישמיות הפולנית, ולא עוד אלא שטרח, לשם־כך, להושיב תורגמן שיתרגמנה מיידיש, היה בה כדי לגרות יצר עתונים ועתונאיהם, ושעל־כן ענין הנובילה ומחברה נתפרסם עד מהרה כמעט בכל עתוני־היהודים בעולם. מהם שהסתפקו בסיפור־המעשה, מהם שפירסמו את מעשה־הסיפור, כשרוב הכותבים לא דנו בסיפור אלא בחינת תעודה, ואך מיעוטם (כגון “היינט” בווארשה ו"דבר" בתל־אביב) אף התעוררו עליו בחינת ספרות.

אין בידנו לברר איך ועל־שום מה נתעורר המחבר, יליד ברסטצ’קה ותושבה, ספּר לנו חובת־אוּמנוּת וסוֹפר לפי חיבת־אמנות, לשלוח את חיבורו למערכת עתונם של מובהקי־האנטישמיים בפולין, אך ודאי מותר לנו לשער, כי לא היה זה בכור־חיבוריו ששלחו למערכת, וודאי קדמו לו חיבורים ששלחם למערכות עתוני־בני־עמו, אלא שמערכות עתוני־בני־עמו לא פירסמו את ששלח להם, ואילו מערכת שונאיהם הכבוּשים פירסמה את ששלח לה, וכך נפתחה הקאריירה הספרותית שלו פתיחת־פירסום מוזרה ומשעשעת כאחת. כבית־אחיזה קטן להשערתנו היא אמירתו במכתבו לרעו, שמתוכו אנו למדים, כי כשיצא לרשות־הרבים, כבר היה עשור של כתיבה מאחוריו, כתיבה שאין פירסום לצידה. כבית־אחיזה גדול להשערתנו היא עשייתו בכלי־המבטא שבנאו לימים “צוויט” [= לבלוב] שמו, ושעיקרה סיוע לכוחות צעירים, שאין ניתנת להם דריסת רגל בבימות־הספרות הקיימות; ומתקופת מלחמתו לאחרים עולה נעימת התרעומת של מי שנפגע כמותם, ועשה ענינו כענינם וענינם כענינו. ולא עוד אלא דומה עלינו כי הפירסום המפתיע שניתן לו, גרר אחריו יותרת פגיעה, שראה את כל העתונות היהודית מפנה יריעה גדולה לכתיבתו בתחום־הסנסציה, אך אין בה עתון המוכן לפנות פיסה קטנה לכתיבתו מחוצה לתחומה של הסנסציה. קרוב להניח, כי אחרי פירסום הנובילה גבר משלוח דבריו למערכות, ומשראה גם עתה דינם כדין־גניזה, התעורר תחילה לעשות לעצמו, ואחר כך גם – ואפילו בעיקר – לאחרים, שכמותו כמותם: מתדפקים על שערי־מערכות, ביחוד מערכות־הספרות, ואינם נענים, וסוברים כי פסק־דינם של אלה, שנעלו פתחם לפניהם, כולו עיוות, שזדונו מרובה משיגגתו. וכך נעשתה עיר מצער, ברסטצ’קה, למשך שנים אחדות, מרכז של רחש־ספרות, כתנועה־זוטא.

ב    🔗

אולם עד שנעסוק בעשייתו ודרך־עשייתו של מחבר הנובילה, שזכתה לגודל־פירסום, ראוי שנבדוק בה גופה. ענינה מעשה באיש־פולני, ששמו וכינויו קארול השחור, ושעל שום עלילותיו במלחמת עצמאותה של פולין ניתנה לו מתנה אחוזה גדולה, והוא ידוע על כל סביביו בשנאת־יראל גמורה וחלוטה, ואילולא אמונתו הקתולית היה גוזרם על ימינו ושמאלו ועושה בהם כלה. כל כך למה, מעשה ששמע שני יהודים מתבדחים, אמר ראשון: שלשה דברים של איוולת ברא הבורא, והם קוף וחמור ושונא־ישראל; אמר אחרון: אינם אלא אחד, שהרי קוף וחמור סיכומם שונא־ישראל. שנאה, שהתלקחה בו למשמע החידוד, גברה והלכה מכוח קריאתו ב"גאזיטא ווארשאבסקה", עד שכל העולם כולו נראה לו כקאפוטה השנואה עליו; ומנוי וגמור עמו, שאף שנשא אשה לא יעמיד וולדות, אלא לאחר סילוקם של המרגלים היהודים ממולדתו, שאין הוא רוצה שילדיו יראו פרצופם של יהודים. אבל כל אלה אין בכוחם לערער את הכלל הנקוט בידו, שאין הוא מוכר יבולו לסוחרים נוצרים אלא לסוחרים יהודים בלבד ולא עוד, אלא בבוא אצלו סוחר־יהודים הוא מושיבו בטרקלינו, המעוטר דיוקנאות של גדולי תולדות־עמו ופילסודסקי בכללם, ומשבח את עם־היהודים ובלבד להשביח את המקח. וסופו של אותו קארול, שהוטלה דליקה באחוזתו ונשרפה כליל, ומשנידלדל, – הכל רחקו ממנו, ואך הנפח הביאו בצל־קורתו, ובבוא הנשרף לבקש עזרה מעם ידידו הרופא הוא פוטרו בדבר־תנחום, כשם שקרובו הפקיד האמיד פוטרו בדבר־אנחה, והוא הדין בכל שאר ידידיו וקרוביו, ואך בעל־הקאפוטה מנחמו תנחום־של־ממש, שהוא עוזרו בממונו; וכשהנעזר מודה לו, מובלעת לתוך תודתו רטינה: דם־כלבים, בעל־קאפוטה, דם־כלבים.

אין צריך רוב בדיקה כדי להעלות, כי מחבר הנובילה שירטט בה כמה קוים מימי שלטונם של הפולנים בשטחי הספר (kresy) ואפילו הבליע בה, כמובן ברוב זהירות, את עמידתו הפוליטית, אבל לענייננו חשובות שתי בחינות. הבחינה האחת היא בתיאור הטיפוס של שונא־ישראל העשוי דו־פרצופין – פרוגראמה כללית לחוד ותועלת פרטית לחוד. דומה, כי הגנות הזאת היא שעוררה את עתונם של האנטישמים לפרסם את הנובילה, כדבר־תוכחה לסוג אנשים מסויים שבה, ובשל־כך היתה גם מוכנה לבלוע את השבח של בעל־הקאפוטה, ביחוד שאפשר שגם הוא ייראה שבח מסופק, כי מה רבותה היא שאיש־ישראל עוזר למי שמכריז את היטלר כפודה ומציל; ובכלל מה מידה היא שאתה מסייע בידי מי שעומד לכלותך. אבל המחבר הרי גם הגנות הזאת וגם השבח הזה, הם לו פתחי־ראייה כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד. לענין הגנות – לימים נשמע גם בסיפוריו האחרים דבר־ביקורת מתוך ההבלטה של דו־פרצופין וכיעורו, אם כי על דרך חלוקה אחרת: רשות הרבים לחוד ורשות היחיד לחוד. כך, למשל, נשמע דבר־ביקורת על אנשי “תרבות”, הדורשים ללשון העברית ברשות הרבים ומדברים בלשון הלועזית ברשות היחיד, כשם שהם מלמדים עברית בכתלי בית־הספר ומדברים פולנית ברחוב. לענין השבח – לימים נשמע גם בסיפוריו האחרים דבר־התפעלות על מי שמידת־האדם שבו מעוררת לעזור לגדול אויביו, ואפילו איבתו מגעת כדי תאוות־כליתו. בנובילה שנדפסה בספר סיפוריו הנקרא על שם הנובילה הנזכרת “הינטיש בלוט” (הוצאת ל. הירשאאוגה, ווארשה 1937) ושמה: צום טייפל די קערציקער (צ"ל: קרעציקער) זשיד" [ = לעזאזל אתה יהודי מצורע] ומובא בה מעשה בחבורת סטודנטים גויים הרובצים לחופו של נהר ומספרים תעלוליהם בחבריהם היהודים, ואחד מהם מתגלה לו בקירבת מקום יהודי והוא מתנפל עליו באגרופיו ויורק בפניו, אולם כשהוא יורד לטבול לשעה בנהר ונגרף לשיבולת־הגלים וקרוב להטרף בהם, מתברר שכל חבריו הגויים אינם יודעים לשחות, מה שאין כן אותו יהודי מוכה ומרוקק, היורד אל הגלים ומצילו, והצלתו נקמתו. נראה כי בשתי הנובילות הפעיל המחבר מה שהוא קורא בסיפור אחר: דאָס פינטעלע מענטש [ = הנקודה אדם], מטבע העשוי על פי האמירה הנודעת: דאָס פינטעלע ייד [ = הנקודה יהודי].

ועתה נחזור לנובילה הראשונה ונעיר על הבחינה האחרת שבו, הנראית חשובה בעינינו. בבואו לתאר בה את הטיפוס השנוא עליו ביותר מחוץ – בעל־אחוזה שונא־ישראל, ובבקשו להראותו בפיסגת־שנאתו, הוא מעמידה על תשוקתו לעקור את הלשון היהודית מפי שונאו: וראה גם ראה, בבואו לתאר בנובילה אחרת “וועווקע דער יידישיסט” את הטיפוס השנוא עליו ביותר בבית – גביר בעיירת־היהודים, ובבקשו להראותו בפיסגת שנאתו, הוא מעמידה על תשוקתו לעקור את הלשון היהודית מפי בנו, תשוקה המביאה לידי תיגרת ידיים בין האב ובנו, מתוך תיאור סיטואציה שהנחת עצם אפשרותה היא אבסורדית.

ג    🔗

אולם משהזכרנו את הנובילה “וועווקע דער יידישיסט”, שנדפסה בקונטרס “צוויט” (מאי 1938) ואת הנובילה “צום טייפל דו קרעציקער זשיד”, שנדפסה בספרו הנזכר, הקדמנו את תולדות דרכו של מחברו, ודין שנחזיר את עצמנו אל לאחר פירסום תירגומה של הנובילה “דם כלבים” ונעיר כי, אמנם, מקורה נדפס אך מקץ שלוש שנים לאחר פירסום תירגומה בספר הנזכר, ואותו ספר לא היה בכור ספריו, כי שנה קודם לכך פירסם ספר אחר, קובץ נובילות ושירים, הנקרא על שם נובילה שבו “כ’וויל נישט שטארבן” (הוצאת וואָלינער פרעסע, לוצק־ווארשה־ניו־יורק, 1936) הפותח במבוא, שענינו הבעת שמחתו של המחבר על הופעת פרי־ביכוריו על אדמת וולין. שלוש התיבות האחרונות ראויות לתשומת־דעת, שכן המחבר ראה תחילה כתעודה לעצמו להיות כאפוטרופסם של כוחות הספרות הצעירים, שביטוים יידיש, ומחוזם מחוזו, והתעודה הזאת בולטת, אמנם בקונטרסי “צוויט” הראשונים. אמרנו: תחילה, שכן לימים נתרחבה לו תודעתו וראה עצמו כאפוטרופוס של כוחות־הספרות האלה בפולין כולה, ולא זז מדרך־הרחבתו עד שפשטה על כל העולם כולו, ביחוד עם תכניתו לייסד אגודת פען יהודית צעירה (תרתי משמע – גם כתרגומו: קולמוס גם כנוטריקון: פ’אעזיע, ע’סעיי, נ’אָוועלע, כלומר פיוט מסה וסיפור, רמז לאגודת פא"ן הנודעת), שנזעקו לה ולתכנית הקונגרס שלה לא פחות ממאה ושנים עשר צעירים.

האמנם כתיבתו שלו עצמו, בין בשני ספריו בין בקונטרסיו, שמניינם תשעה, רובם חוברות בודדות וקצתם חוברות כפולות, וכן כתיבתם של אלה שנמשכו לו, הצדיקו יומרות כאלו, היא שאלה לגופה, והמשיב תשובת־לאו לא יפגע במידת האמת. אבל ממרחק־הימים חובה היא לציין, כי גם לאחר שאנו רואים בבירור, עד־מה תביעתו היתה מרובה מיכולתם שלו ושל חבריו ועד־מה תנופתו היתה מרובה מכשרונם שלו ושל חבריו, הרי עצם התביעה ועצם התנופה הם עדים לרחשה של פרובינציה נידחה וכוחותיה הבלומים, שביקשו בספרות לא בלבד ביטוי לפרפורי־נפשם אלא גם מפלט ממצוקת־חייהם, ונמצא שהבחנה הספרותית אינה הבחינה היחידה, שעל פיה עשייתם נידונית, וביחוד עשייתו של מעוררם ומלכדם, שגילה בה כוח־השפעה על זולתו, וביחוד כוח התמדה שכמותה כעקשנות. ולא עוד, אלא כשאנו בודקים ביציריו שלו, ייפלא בעינינו גודל־השפעתו, שהרי טיבם הוא, פעמים הרבה, פחות משל יצירי הקרובים והרחוקים שנתלקטו סביבו והשתתפו בקונטרסיו. ואפשר דין שפשרה של החידה הזאת יתבקש לא בסיפורו ולא בשירו ולא במאמרו אלא באיגרתו, סוג כתיבה ששיקע בו רוב שקידה – בידנו היו אך שלושה צרורות שניצלו, צרורי מכתביו לידידיו בארצנו, אליעזר וורצל, שהיה ראש־עוזריו מרחוק, ל. פופיק וי. מאַניק־לדרמן, ועל פי שיעורם ניתן לנו לשער, מה עצום היה היקפה של חליפת־המכתבים עם עשרות אחרים. מתוך המכתבים האלה ניבטת אישיות היולית המצויינת במידה של תמימות ובמידה של ישרות, שנזדווגה להן מידה של קנאות, והשלישיה הזאת היא שגייסה סביבו כמה וכמה כוחות, מהם שהיו מעולים עליו הרבה, ולימים אף יצא להם מוניטון.

וזאת לזכור, כי ראשוני משתתפי “צוויט” לא היה לפניהם אלא אותו קובץ סיפורים ושירים, ואפילו היו ממתיקים דינו, היו מתקשים על פיו בלבד לראות מחברם כמורם ומדריכם של אחרים. נמצא, שלא צדדי אישיותו על ביטוים בספרות עשו, אלא צדדי אישיותו שבאו על ביטוים באגרותיו עשו.

ד    🔗

ואכן סיפוריו ושיריו ראשונים כמיני עמעומים וגישושים הם של מי שמבקש להביע את עצמו ואת סביביו, אך דרך־הבעתו אין בו להעיד, כי אמנם עשוי מחברם, גם בהמשך התפתחותו, לקיים תעודתו כהלכה, באופן שמיבצעו ידביק את משאלתו. ומה משאלתו, תיאור חיי סביביו כפי שהם נראים לו, וכיצד הם נראים לו, בתכלית־דכדוכם – בין לפנינו הרשימה על אותו בן־העניה, שאין אגל מים ופירור סוכר וטיפת נפט בביתו, ומתוך רוב רעבונו הוא מתנפל על חלון־ראווה של חנות מאפה, משבר זגוגיתה, אך נופל ונופח נפשו; בין לפנינו השיר על אותו יתום, שניתן לו ביום בר־מצוה שלו לא זוג־תפילין אלא זוג־דליים ונעשה שואב־המים של העיירה, וכך גילגל בחיי־עניו עד זיקנה, ומשחש אחריתו קרובה בא לקיים נדרו, שנדר ביום בר־מצוה שלו, להניח את מלוא חמתו, והוא עולה למרום־גגו של בית־המדרש ומטיל את עצמו מעליו ומאדים בדמו את לבנת־השלג; בין לפנינו הרשימה על הצדיק ברחוב החנוונים, שלא רצה במעשי־מירמה, ועל־כן היה לשנינה בפי בן־אומנותו, השוטה־בחרוזים, וסופו נעל חנותו והלך לעבודה שחורה, וסוף־סופו פלט את דמו בשעת העבודה; בין לפנינו רשימה על אותו צעיר בריא ובטל־מאונס ורעב, שנתקלת בו ילדה נוצריה וככר־הלחם שבידה מתגלגל לידו, וכשהוא גובר על יצר־רעבונו ומשיב לה את הככר, היא יראה לקבלו ומזעיקה שוטר האוסר את הצעיר הרעב ומביאו לפני בית־הדין, ובזכות העונש שנגזר עליו, הוא זוכה בבית־האסירים גם לעבודה וגם לפת־לחם; בין לפנינו הרשימה על אותה אשה נידחת, קרועה ובלואה, המבקשת ביום־קור לחמם את נפשה במראה נעליים שלימות שבחלון־הראווה, אולם בעליו מגרשה בניאוס, וסופה שוברת זגוגיותיו וסוף־סופה המאסר מעניק לה פינת־חום – לפנינו לא בלבד אחידות של נושאים אלא גם אחידות של ראייה, שיש בה אמנם צד גדול של מחודדוּת, מכוחה של סכימה פרוגראַמטית, שאינה מדירה עצמה משיעורים בדויים או מוגזמים של ניגודים, אבל אין ליטול ממנה את אמיתה, שכן עצם־ההווייה הקודרת יש בה משיקופה של מציאות. הסכימה הפרוגראמטית מקורה בהשפעתה של הספרות הקומוניסטית ושלוחתה ברחוב היהודים בפולין, אבל עצם מצעה מקורו בהשפעתו של י. מ. ווייסנברג שרישומו, ביחוד בהרכב האמצעים ניכר הרבה; אלא שההבדל שבין המשפיע ובין המושפע הוא לא בלבד כהבדל בין פיסת־כשרון ובין כליל־כשרונות כי אם כהבדל עיקרה של הגישה, שהמשפיע דרכו באלמנטריות והמושפע דרכו בפרימיטיביות.

ולענין השפעתו של ווייסנברג, הרי היא ניכרת לא בלבד בפרקי־הטראגיקה הרבים אלא גם בפרקי־הגרוטסקה המעטים, כגון סיפורו שענינו מעשה החובש הזקן המתייתר עם הופעת הרופא הצעיר והמטפלת חומדת לה לצון ומהבהבת באפלת־הלילה בכסיותיה הלבנות והוא מדמה, כי אשתו המנוחה באה לפקדו, ולבו נרעש עד שהוא חדל לדפוק; וביחוד סיפורו העשוי מחזור סיפורים “בימקע נאַר” [ = בימקה שוטה], שקצת פרקיו נדפסו בקונטרסי “צוויט” (פברואר 1938 – דצמבר 1939), ובהם הוא מנסה לברוא טיפוס של שוטה־העיר, המתענה תחת ידי אשתו הקרויה לו כּסנטיפה, ואנו רואים אותו במעמדים שונים – אם בשעה שהשוטה בא אל הרופא, שהיה לפנים ידיד־נעוריו ועתה הוא נתנכר לו, וכשהשוטה מספר לו עניו ורעבו, הוא נותן לו שני זהובים והשוטה פותר את הסתירה שבין חפצו להשיב את הנדבה ובין כרחו לקבלה במה שהוא נוטלה ויורק בפני נותנה (הוא תמה לעצמו על עוזו ותולאו בבחינת דאָס פינטעלע מענטש שבו), ובאותה נדבה הוא קונה מזונות ומביאם בשמחה לאשתו, והיא מקבלתם מידו אך נועלת בפניו את הבית, והוא נשאר ברחוב רעב כבראשונה; בין בשעה שהשוטה מתנקם בה באשתו מתוך שהוא משנה את דמותו עד כדי חשש ששוב אינו הוא עצמו ואך שפעת־קללותיה מחזירתו לעצמו; וביחוד בשעה שהשוטה יוצא לתעודתו, תעודת מבקש האמת, וכדמותו הגרוטסקית כן חיפושיו הגרוטסקיים, שהאמת מתבקשת לו בתלי־אשפה, עד שהיא נמצאת לו במראה של גמד־לילה, והוא רץ אחריו לתפוש את מצנפתו האדומה, שהיא ערובה למזל טוב, ובאמת הוא תופש מצנפתה של גברת וסופו מוקש רע – בכל המעמדים האלה, המבקשים להבליט את הניגוד בין שני היסודות, יסוד הדמיון הממריא ויסוד השיעבוד המרתק, חסרונות הכותב עודפים הרבה על יתרונותיו, ועיקר חסרונותיו, שגלמיות המתואר באה מתוך גלמיות המתבאר, אבל אין לשלול מעצם התיאור ודרכו גישוש, ואפילו עקיב למדי, למחוז התיאור של ווייסנברג, שזיקת הכותב עליו ניכרת לא בלבד בקשריו עם מקורביו ופעליהם – הרי פירסם בעצמו מעל עמודי “די פאָסט”, כמין מחזה ששמו “דער לזניק”, כלומר הצדיק הל"ז, ובקונטרסיו שיתף את אברהם פוליבה מזכירו של הסופר הגדול ואחרים, אלא ביחוד בהספדו שקשר עליו במאמרו “טראגעדיע ווייסענבערג” (“צוויט”, חוב' 7־6). הוא מתארו אדם גדול, שקטנים התנכלו לגדולתו; כשם שהוא מגדירו דובר המלה האמנותית לאמיתה, שמזומנת לו הכורסה הגבוהה ביותר בכותל־המזרח של התרבות היהודית החילונית הלוחמת; והוא מבאר את ההתנגדות לו כאימת הפיליסטר המקצוע מפני הרוח הלוחמת המהפכנית, אימה שהמשכה בא על ביטויו בהמשכה של התנפלות פרועה על תלמידיו.

ה    🔗

אין צריך לומר, כי אף שהכותב לא פירש, הרי מכללם של דבריו מתפרש, כי הוא מונה את עצמו בכלל תלמידיו של ווייסנברג, כעדות הכרזתו: “חי אדם גדול, כשרון ענק ו – איננו. עתה הוא חי בלבבות”; וביחוד כעדות תוספת־הכרזתו על חלוקת התפקידים של מתקיפים ונתקפים, הקרובה שתשתנה מקצה אל קצה – שהרי ה"יונג־פען־פארבאנד" עומד מאחורי הכותב. תוספת־הכרזה זו אפשר שהיא מבארת את עיקר הסכנה, שארבה לו ולשכמותו ושהם אמנם נלכדו לה – משראו את עצמם יורשי ווייסנברג, נצמח להם כמין זיהוי שבין רבם בחינת עורך ובחינת סופר, כשם שנצמח להם זיהוי שבינם לבינו משתי הבחינות כאחת, ולפי שהוציאו את מעשי רבם מכלל ביקורת, בא הזיהוי והוציא גם אותם עצמם מכלל ביקורת, ביחוד כשכל הביקורת שמחוצה לחוגם וסביבם נחשבה להם, כדרך שנחשבה לרבם, כמעשה תככים של כנופיה, שהשליטה את עצמה על הספרות להשחיתה, ואף השחיתה אותה עד היסוד בה. ההיזק של הזיהוי הזה, כשם שהוא ניכר בכמה וכמה גילויים אחרים של השפעת ווייסנברג, הוא ניכר גם בגילוי שלפנינו – חיקוי־דרכו כמספר מושלם היה קשה, אבל חיקוי דרכו כעורך נפסד היה קל, ומשהפליגו לקו־הקולות הרי יותר משירשו מזעף־אמיתו כאמן, ירשו מאמת־זעפו כאידיאולוג, ולא נצמחה להם טובה יתירה.

ואכן, משנתפס בעל “צוויט” לשלילה טוטאלית של העשייה הספרותית הקיימת – שלילה שבה התנפחו, למשל, “ליטערארישע בלעטער” ועורכם נחמן מייזל כדי מעצמה של מפלצת – נתפס כממילא לאטימות מפני דבר ביקורת, ואם ספרו ראשון נראה בעיני משה שימל בחזקת קוריוז (“היינט”, גל' 135, 11 יולי 1937) שלא כדעת מ. ב. שטיין (דאָס נייע וואָרט", גל' 136, 4 יוני 1937), הרי לא די שהמבוקר עושה את עתונו בימת הגנה על עצמו, ובשני מאמרי ערעור, ומפרסם מכתבו הפרטי של המבקר, כביכול כראיה־לסתור, אלא כשנשמעת הערה בגנותו של כתב־העת שלו מפי רחל אוירבך (“פאָרויס”, גל' 1, 26 ינואר 1926), הרי היא זוכה לכינוי “שני למשה”. אבל נראה, כי בעל “צוויט” נפתלו בו פגיעותו וישרותו, ובבואו לפרסם הערכה על ספרו של משה שימל “אומעטיקע לידער” הוא מניח לו לחברו שיאמר דברי שלילתו מבחינה אוביקטיבית, אבל הוא עצמו אומר דברי־חיובו ואפילו גוזמה קתני. מה שאין כן יהושע פרלה – בקונטרס מוקדם נאמר שבחו ואילו בקונטרס מאוחר נאמרה גנותו, על דרך מעשה הכתרתו כמלך הגראפומניה והשונד, שכתרו עשוי כטווס זהב המשובץ רומנים שחתימתם שלושה כוכבים שחורים; וחידת המהפך היא בכך, כי בין קונטרס לקונטרס נדפס ב"פאָרויס" מאמרו של פרלה בגנותו של בעל “צוויט”.

אכן בעל “צוויט” רגישות מופלגה היתה בו, וביאורה היא לא בלבד בחסרונה של הארת פנים לביקורי־נסיונותיו בספרות ולא בלבד בחיבוטיו הקשים לפרסם את עצמו בכוח עצמו ולבנות את בימתו לעצמו וביחוד לאחרים (הוא שהיה תחילה ספּר ואחר־כך בעל מסעדה קטנה, כילכל את בימתו מכיסו ומתרומותיהם – לפי הגדרתו והגדרתם: מס עצמי – של משתתפיה, (כך נהג ווייסברג בכתבי־העת שלו), אלא גם בבדידותו הכפולה. שכן טובי־צעיריה הלכו בעיקר לארצנו; ולא עוד, אלא קירבת הגבול הפקירה בדידות אחת – ישיבתו בתוך פרובינציה שהתרוקנה והלכה מכוחותיה, אותה לשרירות הרשות הפולנית ומקורביה מזה ולשרירות האוכלוסים המורדים עליה מזה. בדידות אחרת – קיצוניות יידישיסטית בתוך חלל אוירה של עיירה, שנתפרסמה בציוניותה ובעבריותה. היתה זו קיצוניות מיוחדת במינה, וכבר שמענו קצת ביטויה על פי הסיפור “וועווקע יידישיסט”, העשוי כולו מדרש פליאה – היצוייר כי גביר־עיירה כברסטצ’קה או בדומה לה (והרי המחבר כמעט שלא ידע מציאות זולתה) והמתואר כשומר־מצוה, יגרש את בנו מביתו על שום שהוא ז’רגוניסט, ולא עוד אלא שהעצה לגרשו מביתו תבוא לו מפי המרא־דאתרא? וביחוד היצוייר כי בשל־כך ירים האב כסא על בנו למגרו ובנו ידחוף את אביו ויחבוט אותו בקרקע וכשהאב חבוט בה, ידרוש בנו באזניו דרשה פובליציסטית על חשיבותה של יידיש כלשונו הלאומית והסוציאלית והעולמית של העם? דומה כי תיגרה כזאת לא בלבד שלא היתה בנמצא אלא לא היתה גם באפשר בחלל אוירתה של מציאות העיירה המתוארת. אפילו נניח, ודומה שהיא הנחה שיש לה ידים, כי היריבות הלשונית אינה אלא פסבדונים ליריבות מעמדית, ואף שהאב והבן מוצאם אחד, נתחלקו כדרך חלוקת העיירה כדרך שמגדירה הכותב (“שני מחנות אויבים הבראיסטים־פולוניזאטורים ויידישיסטים־סוציאליסטים”), פסבדונים הבא כמעשה חיפוי גם משום שמירת התכונה הספרותית מבית וגם משום זהירות מפני הצנזורה הפוליטית מחוץ, אסור שנשכח, כי הכותב מדגיש ענין הבראיסטים ולא ענין ציונים, ואין הוא דבר מקרה, שהרי גם מתוך מאמריו גם מתוך מכתביו אנו למדים, שהציונות פסולה לו לא בעיקרה האחד – בגין מולדת העם בארצו, אלא בעיקרה האחר – זיווג תחייתה בתחייתה של הלשון העברית. כך, למשל, ראה אלעזר וורצל לכתוב ב"צוויט" בענין מעמדה של יידיש בארץ ישראל לאור ביקוריהם של מוריס שווארץ וכן ה. לייוויק, ולדרוש לשיווי זכויות של עברית ויידיש, בא העורך ומאיר בשולי דבריו (“צוויט”, מאי 1938) לאמר: “אין אנו מסכימים למסקנות־המאמר, כי יידיש צריכה להיות שוות־זכויות בארץ ישראל. אנו סבורים, כי יידיש צריכה להיות לשון־הממשלה הרשמית במדינה היהודית, כי לשון העם היהודי היא יהודית”. הכותב חשובה לו ביחוד הרישא, אך גם הסיפא חשובה כמותה – עשר שנים לפני תקומת מדינתנו הוא מדבר בפשטות מובנת מאליה עליה ועל ממשלתה.

הוא גם ניסה לבסס את עמידתו הקיצונה במאמר מיוחד, שענינו מלחמה ליידיש (“צוויט” אוגוסט 1938) לרגל הכרזתו, הכרזת פרס על הימנון ליידיש, שנראה לו סמל רב־חשיבות. תחילת ביסוסו היא דרך ההגדרה של יידיש כאמת סוציאלית, מה שאין כן העברית, שסמיכתה על תקומתה בארץ־ישראל היא כזב, שהרי מורי “תרבות” בפולין ודומיהם בשאר הארצות מלמדים, אמנם, בבתי־הספר עברית, אך ברחוב הם מדברים פולנית או אנגלית. עד כמה העברית אינה דבר־של־ממש משמשת לו העובדה, כי מנין מורי “תרבות”, היא בגבול האלפיים, ואין בידם לקיים לא בלבד עתון עברי אלא אף לא שבועון עברי אחד בכל פולין כולה. ומכאן הוא קופץ בבת־אחת לעצם פסילתה של העברית כממשות ואפשרות על דרך־משל: הרופא רושם, אמנם, את הרצפט בלשון לטינית, אך אין הוא מדבר בה. ומשאחז באותו משל, אין הוא זז ממנו, עד שהוא ממתחו לאמור: לטינית היא לשון העבר של הרומיים ועברית היא לשון העבר של העבריים, ואילו היום קיים ועומד עם איטלקי חי ולשון איטלקית חיה, כשם שקיים ועומד עם יהודי חי ולשון יהודית חיה. וכדי לסיים כדרך שפתח, כלומר בחידוד, יאמר, כי תקוה היא בו, שהרופאים, שילמדו באוניברסיטה יהודית, ירשמו את הרצפטים שלהם עברית. אין צריך לומר, שכל אותו משל ונמשל לא היה לו בגדר האפשר, אילו ידע לקרוא שתיים שלוש שיטות בעברית החיה, אלא משלא ידע, לא ידע גם ממילא מה הוא סח, ונסתייע בשיטת־הוכחה שאינה חידוש, שהרי כליה שאולים לו, אם במישרים ואם בעקיפים, מבית־זינה של ארגומנטציה אידישיסטית מיושנת. אבל גם עתה ראוי שנזכור, כי במאמר הפרוגראמטי הזה אין האנטיעבריות כרוכה באנטיציונות, ואדרבה הוא אומר בו, כי אף הקנאי שבאידישיסטים רוצה במולדת, אלא שכוונתו: “אן אייגן מלוכה־לעבן מיט דער אָפיציעלער רעגירונגסשפראך יידיש” [ = חיי מלוכה עצמאיים עם לשון ממשלה רשמית יידיש], ולשם־כך נחוץ לו הימנון ליידיש.

ו    🔗

נראה, כי העורך שבו נתן חיזוק של ביטחה לסופר שבו, וביותר שהעורך פירושו למעשה היה כמין ראש חבורה ששטח התפשטותה גובר והולך, אבל מידת הביטחה המוסיפה והולכת עשויה היתה לגרוע ואף גרעה משיעור התפתחותו כסופר, שהיתה טמונה בגרעין יכלתו, שמשנעשה בנקל דיינם של אחרים לא החמיר ביותר את דינו עם עצמו. עם זאת חובה לומר, כי ספרו האחרון יש בו משום פסיעה של גידול כלפי ספרו הראשון. לא מעט נתן בוודאי שינוי מרכזו של הנושא, שאמנם שניהם ענינם תחום סביבתו, אלא שספרו ראשון רוב עיסוקו במתיחות שבתוך רחוב־היהודים ליסודותיו, וספרו אחרון ראש עיסוקו במתיחות שבין רחוב היהודים ובין אויביו מחוצה לו, מתיחות שגברה, כידוע, על סיפה של מלחמת העולם האחרונה. בין לפנינו הרשימה על אותו באַטיושקה [ = כומר], שנתפס לתעמולת היטלר והוא קרוי על שמו “פיטלר” בפי מאמיניו שהוא מסיתם לגרש את הירשקו, העומד על זכותו להחזיק חנותו בכפר, וכשבתו של הירשקו מחזירה לו את שטרי־חובותיו ומבטיחתו תוספת־מעות ובקבוק נפט בכל ערב, הריהו חוזר בו מהסתתו, ללמדך כי כמותו כקארול השחור עשוי דו־פרצופין, פרוגראמה כללית לחוד ותועלת פרטית לחוד; בין לפנינו הרשימה על אותו בחור זקן בעל בית־מזיגה ברשות־הוריו, השוגה עם חברו הצעיר במלחמת האזרחים בספרד ומתבסם מנצחונות המהפכנים, וסוף בית מזיגתו פוגרום מעשה שני בריונים פולנים הקרויים פטליורה ודניקין; בין לפנינו הגרוטסקה על אותה נערה יהודית המתחפשת כקתולית ומניחה לו לבן הגביר שיתאהב בה ואחר־כך היא טוענת שנתעברה ממנו ועליה לברוח מחמת הוריה ומוציאה ממאהבה כמה מאות זהובים ומה שעשתה בו הקדימה ועשתה בשמונה אחרים כמותו; בין לפנינו הרשימות האחרות שמעורבים בהם בבלבולי־פרופורציה יסודי בלטריסטיקה ויסודי פובליציסטיקה, הרי הצד השווה הוא בגרעינו של סיפור שביטחתו המופלגת של המספר בעצמו לא הניחה לו להגיע לכלל פיתוח יכלתו הגנוזה. כי אמנם היתה בו יכולת תיאור ניתן להדגים בדוגמה אחת מסיפורו “קעלער־מענטשן” שכך תירגומה:

הפרק המועט כמותו כדוגמותיו האחרות, יש בו כדי להעיד, כי המספר עשוי היה להיות כממשיך דרך תיאורם של ווייסנברג או פוכס, אילו היה בו כוח הכיבוש, או אילו שיעורו שהיה בו לא היה נגרע מחמת ביטחתו שבאה לו מקברניטותו, שאפשר הועילה את זולתו, אך ודאי הזיקה את עצמו. ועד זאת, קורא תרגומי דין שיזכור, כי אין בו כדי למסור את הריטמוס המעויין של המקור, שהוא עיקר ערכו.

ז    🔗

ולענין קברניטותו ראוי לראות מניעיו לא בלבד בחפצו בכיבוש ידידים אלא בעיקר בצרכו בדיבוק־חברים, שהיה בו צורך של אמת, כניכר ביחוד משיטי־אגרותיו, גם אם התקשה שלא לראות עצמו ראשון בין שווים, והיא נסיבה לכמה וכמה טורים שגבהו בינו ובין חבריו מקרוב ומרחוק, אף כי השתדל לתחום קו ברור בין האישי והעניני. נשמעת וחוזרת ונשמעת באגרותיו נעימת התרעומת על ראובן שהשפיע עליו רוב חיבובים וסופו סטה, ועל שמעון שרחש לו אמונים וסופו בגד, וכיוצא באלה. ואם חידה היא, מנין ניטלה לו מידת ההכרה והגאות העצמית לראות עצמו קברניטם של אחרים, להבטיחם להיות אחיעזר לגידולם ואחיסמך לעלייתם, הרי כפל־חידה הוא, שנעזריו ונסמכיו הכירו מצד־מה בקברניטותו. ודאי היו בהם הרבה שנהגו בו כך מתוך החזקת טובה שהעלם ממרתפו של הכתב לגגו של הדפוס, ולפי שרובם ככולם ניספו עם הניספים, אין לידע כמה מהם היו נובלים וכמה מהם היו נוצצים, אך על פי המעטים שניצלו ניתן לשער, שמעודדם רשאי היה להתברך בעידודו – והרי הוא עצמו היה מציין בגאוה כי ראובן או שמעון, שזכו לעליה, הם מבני טיפוחיו, או כפי שהיה קוראם “צוויטלער” – כך, למשל, ציין בכרוניקה (“צוויט” 8, פברואר 1939), כי הוא שפירסם ראשונה את שלמה שיינהויט (שנהוד). וכוונתו היתה לא בלבד לעידודם של צעירים בודדים אלא של הקבוצותיהם, וכן אתה מוצא בקונטרסיו מדור של משוררי “יונג אָדזש”, “יונג ווארשע”, יונג ארץ־ישראל אין יידיש", וכדומה. אף ניסה כוחו כמו"ל לא בלבד של קונטרסי “צוויט” אלא גם של חיבורי אחרים – בכללם הפואימה הנודעת של יוליוש סלובאצקי Ojciec zadzumionych [ = אבי הניגפים], בתירגום יידיש מוצלח של ל. פוֹפיק (הוא אביו של המשורר אוריאל אופק), שנדפס ברמת גן, אך על שערו נדפסה הוצאת “צוויט”, ברסטצ’קה 1939, וניתנה בו גם הקדמת עורכו.

וראוי להעיד על פיסקה אחת שבאותה הקדמה: “אפייני ביותר הוא, כי גם היצירה במקורה גם תירגומה נעשו בארץ־ישראל, ואף זה, שהפואימה הנהדרה יוצאת לאור על ידי ז’ורנאל ספרותי יהודי בוולין, מחצבתו של סלובאצקי”. אין צריך לומר, כי הדגשת המומנט הווליני לא זו בלבד שאינה מקרה, אלא היא גם מכוונת – במכתבו אחד למתרגם (5 ביוני 1938) הוא מדבר על הפתעה נעימה של תירגום “אבי הניגפים” על שום שמחברו ווליני, ובמכתבו אחר אליו (14 דצמבר 1938) הוא מודיע לו, כי בקרמיניץ מתכוננים לחוג ברוב הדר את שנת־ההולדת המאה ושלושים ושנת הפטירה התשעים של סלובאצקי (החגיגות נועדו ל־2 – 5 בספטמבר 1939), ועל משלוח התירגום היידי לבית־הנכות על שם המשורר. ולענין קרמניץ מתרטטת הנקודה היהודית לזכר בנה, הסופר־מבית, הוא ר' יצחק בר לווינזון, וראה מכתבה של ד"ר חוה לנדסברג (“צוויט”, גל' 2), בענין שיקום ביתו של סופר ההשכלה המפורסם, ותרומת הליציאום על שם טאַדיאוש טשאצקי לשום־כך ותכנית השיקום – סידור חדר־מקרא ואולם־נכות בו. ואין צריך לומר, כי רטיטה זו מורגשת במיוחד בקונטרסי “צוויט”, הראשונים, כשעורכם לא חשב עדיין לחבוק זרועות־עולם ונתייחד הדיבור על צרכיה המיוחדים של וולין, בין בכרוזו לסופרי וולין, בין במאמרו של ידידו, ש. ברגמן, איש הורוחוב, על תיאטרון יהודי וולין.

וזאת לזכור, כי ראשוני עוזריו־מקרוב היו מבני וולין, והוא הדין במעודדיו מרחוק – יליד וולין אחד, המשורר א. לוצקי, כותב לו דברי־עידוד, וככל המשוער הוא שעורר את דעתו של אברהם רייזין, שהיה נוח להתפעל מכל חידוש ותוספת ביידיש, וכממילא דממילא נמשך לו חסידו אהרון קארלין, וכך זכה לעידודה של שלישיה נחשבת; ידיד וולין אחד, המשורר קהת קליגר, שבעל “צוויט” הכירו פנים ואף נזדמן עמו בלודמיר, שולח לו מארגנטינה דבר־עידוד כצורת שיר והקדשת־אהדה הומוריית בראש; יליד וולין שלישי נוח פרילוצקי מבטיח גם את השתתפותו. ואין צריך לומר, כי עורך “צוויט” במצוקתו הכפולה – מצוקת־חומר של חסרון־כיס ומצוקת־נפש של חסרון־הד או מיעוטו, מכפי שקיווה לו על פי הערכת עצמו את מפעל עצמו, נאחז בחדווה בדברי עידוד אלה וכאלה והתעלם ממניעיהם המיוחדים, שלא יכלו להיות חלקם של שאינם בני וולין, ושעל כן נהגו מעשה מבקרים, הרשאים אמנם להביא במנין איך, כלומר בכמה יגיעה, נעשה הקנקן, אבל חייבים לפסוק על פי מה, כלומר כמה תוכן של ערך, שיש בו. והתעלמות גוררת התעלמות – לא חש בעל “צוויט” כי ככל שהוא מרחיב את בסיסו ומפליג לתביעת כלי מבטא כולל יותר, הפושט על פולין כולה, ופוסע מעבר לה כדי יומרה להקיף עולם כולו, נשמטת קרקע של האהדה ההיא למאמצה של פרובינציה, המבקשת לגלות שפוני כוחותיה ולעוררם, וכהרחבת היומרה של המבוקר באה כמחויב חומרתו של המבקר.

אבל אם לנקודה וולינית דין להעיר על פרט של פיקאנטיות – בעל “צוויט” המכלכל את כתיבתו לפי חוקת ייוו"א וכלליה (היה גם מעוזריה וממעודדי פעולה פולקלורית למענה) והוא אדוק בה (בקצת שירים שלו ושל אחרים נהג כתיב פונטי גם במלים עבריות כדרך שנהגו בברית המועצות, מנהג שנמשכו לו גם מחוצה לה), הרי בתיבה אחת ויחידה התגנבה, כמעט בעקיבות גמורה, הגייתו, ותחת אשר יכתוב: ערעלך [ = ישר, הגון] הוא כותב: הערלעך [ = נהדר]. והרי קצת דוגמאות לכך בין בקונטרסי “צוויט” כגון: “ערנסטע און הערלעכע אָפהאנדלונגען” (חוב' 1); “וועט מען מיט דער הערלעכקייט און לויטערקייט פון אויג דערזען” (חוב' 6 – 7); “כ’האָב אים געגעבן – – א הערלעכע און פרומע בילדונג” (מאי 1938); בין בספריו אם ספרו ראשון, כגון: איז צו הערלעך אויף אזוינע זאכן און קאָנבינאציעס" (עמ' 19); “גאָט נעמט אלע הערלעכע צדיקים צו זיך” (שם), “צו באהאנדלען אזוי הערלעך דעם קונה” (שם); “וואו האט דאָס געהערט – – אז אין האנדל זאל א קרעמער וועלן זיין הערלעך און פרום ווי א גוטער ייד” (עמ' 25). ובספרו אחרון חל הכתיב הזה גם על הקרוב לאותה תיבה, כגון: “פארוואס הערן זיי זיך צו צו – – פראנייטיסעס א תלמיד, קרושעוואנס א פארהערער און צו די רייד פון אזא הערלעכן מענטש – – ווי זאדארעצקי בלייבן זיי טויב” (עמ' 60) – והכוונה היא, כמובן, לא לענין פארהערער אלא לענין פארערער, כלומר לא בוחן אלא מעריץ. וכמין פיצוי על תוספת ה"א באה שמיטתה: “אין א סך אינזיכטן” כלומר בחינות. ולא עוד גם במבואו לתירגום “אבי הנגיפים” נקרא: “און דערפאר איז – – נישט בלויז אן הערלעך פארדינטער נאָר אויך א הערלעך דערהויבענער”. ולא פירטנו כל אלה כדי להבליט את תוספת הפיקאנטיות, כי ההגיה הוולינית שהתגנבה באותה תיבה לתוך הכתיב, התחמקה לא בלבד ממדפיסי דבריו ומגיהיהם ברובנה ובלוצק, אלא גם בוורשה ובפיוטרקוב, ואפילו ברמת גן.

ואין צריך לומר כי הוא הדין בספר שיריו “פשוט און קלאָר” (הוצאת “צוויט”, ברסטצ’קי, 1938). שידובר בו על “מעטאד פון הערלעכקייט און אויפריכטיקייט” (עמ’3 ), אך משהזכרנו אותו ספר, דין לעורר על הפואימה הקטנה שבו “ברעסטעטשקע מיין שטעטל” (עמ' 33–35).

ח    🔗

באחת מאיגרותיו דיבר על חפצו לעלות לארצנו ועל חששו, שמא לא ימצא בה אחיזה, וודאי צר שלא הגביר חפצו על חששו, שהיה עתה עמנו ועם החיים. הוא נשאר בעיירתו ומתוך גלויתו האחרונה, שהיתה לעינינו, והיא כתובה אל ל. פופיק (ב־4 בינואר 1940) וכתיבה פוניטי־שבפוניטי, הוא מביע את אשרו על שייכותו למאושרה שבארצות ומודיע כי הוא עושה את שמחתו ענין לשירים שהוא משוררם עתה, כשפולין הפריצית שוב אין אימתה עליו והוא בן־חורין, שממשלת הסובייטים מינתה אותו מורה בעיירתו, והוא דורש בשלום כל משתתפי “צוויט”. אין אנו יודעים, מה היה לאחר אותה גלויה, מה שאנו יודעים הוא, כי אחריתו היתה כאחריתם של שאר בני עיירתו, שנפלו לפני בני עוולה רוצחי בני־עמנו. ממילא אין אנו יודעים מה היה באותה תקופת ביניים קצרה, אם פירסם שיריו ודומיהם, אבל וודאי שתכונת האמונה בכוחו וההפלגה בה לא עזבתו. ודין שנזכור, כי אותה אמונה לא נקנתה לו כמאליה והוא ידע יפה ענין שריפת אמונה, שהרי סיפור בסיפורי ספרו אחרון שמו: “פארברענט דעם גלויבן” וענינו באברך החוזר על הפתחים למכור שיריו של מם פאנטאז הוצאת “כיס עצמו”, והוא כינוי שלו עצמו, שלפי שלא היתה לו פרוטקציה וסבו לא היה רבי ואביו אינו מבקר־ספרות, ואדרבה סבו סנדלר ואביו חייט, ננעלו בפניו כל השערים והריהו מחזר, בימות השלגים, בקור וברעב, על פתחי עיירות, ואין ספרו נמכר והוא חוזר נואש לביתו ומוצא שכבר הסיקו את תנורו בכל כלי־הבית, והריהו מטיל ספרי־שירתו בתנור וגורם חמימות־מעט לעצמו ולבני משפחתו. ומה שהרמיז בסיפור זה, כלומר המוצא הפרולטארי כמחסום לדרך פירסומה של יצירה, בא על היפוכו בסיפור אחר ששמו “א שניידער יונג” [ = צוער חייטים] וענינו מעשה בבן־חייטים ששמו אַ מענטש איינער, ושלמד מוסיקה בכרך וחזר קומפוזיטור מפורסם לעיירתו, ובואו הטיל שינוי בייחוסם של תושביה כלפי הוריו, שהיו מזולזלים להם כל הימים, אך הוא, בנם, הזוכר עד מה תושבים אלה היו מלעיגים בקטנותו לחיבורי־הנגינה שלו ומשלחים אותו להיות מתופפם של כליזמרים, אינו נפתה לכיבודיהם – אינו מניח להם שייכנסו לביתו בשעת נגינתו הקוסמת; אינו נענה להזמנותיהם לבוא למסיבותיהם; מתפלל בלבו לשריפת העיירה כולה.

אין צריך להטריח רוב חיטוטי פסיכולוגיה, כדי לשמוע משיטי־הסיפורים הד פגיעותו של המספר עצמו, וגם אם נצדק בהנחה, כי יותר משמוצאו היה גרם לכשלונותיו היה כתירוצו להם, הרי משתייר יסוד של ממש שאינו נימוח, יסוד של איזו התרשמות כבדה מסביבת־גידולו ומסיבותיה. אך הוא לא עשה כאותו משורר שהטיל שיריו בתנור ואף לא עשה כאותו קומפוזיטור, שנעל את עצמו, ואדרבה בנה דוכנו ברשות הרבים ולרשותם. היתה בו אמונה בכוחו ואם נבקש סימניה המובהקים ביותר הרי הם בפרט האחד, כשילדה אשתו שרה’ל לבית סקולסקי בימי שלטונם של הפולנים, את בכורתם קרא לה שם: באגין, שפירושו גם ראשית גם זריחת החמה, וכשנפטרה הילדה ואשתו ילדה לו, בימי שלטונם של הסובייטים, את בתם האחרת, קרא לה: פריי, כלומר בת חורין. אך מה נעשה ולזוועת כולנו נתקיימה תפילתו של אותו אמן בן־חייטים, שהכותב הצניע בו שרטוטי דמותו והזייתו, ושריפת העיירה באה כתומה. ולפי שאין הוא בן־יחיד לאותה תפילה, שקדמו לו גדולים ממנו, לא נוכל שלא לסיים בדברי המשורר: אכן גם זה מוסר אלוהים ותוכחה רבה.

[תשכ"א]