בראשית הקיץ האחרון, לפני פרוץ המלחמה הכללית, באה קבוצת חברים מבּוֹבּרוֹיסק לכרכּור, חמישה־ששה בחורים. הגורל מינה להם תפקיד רב בהגנת כרכור, שמירתה ועיבוד אדמתה – עד בוא עת נישולם, לזוהר ימי הגאולה.
בתוך החבורה היה בחור אחד איתן ובעל־נפש, אשר עלה לארץ אחרי מלאו חוק עבודת־הצבא ברוסיה. זה היה משה פּרוּז’ינין. לא עברו ימים מועטים והאיש קנה לו את מקומו הנאמן במשק ובשמירה. הוא היה החורש, הזורע, הרוכב. צנוע וגדול מאחיו – בּכּל.
באו ימי ההתנדבות השומרונית – והוא הלך לגדוד. לא ראיתיו ימים רבים. אחרי התקוממות אנשי הגדוד נגד שילוחם למצרים נפגשנו. הוא שוחח ארוכות. לא אוכל למסור שיחה זו, אך לא אשכחנה. אז ידעתי מה היה הגדוד לרבים.
ואחרי השחרור מן הגדוד באו ימי ה"לאן?"
הוא שב לכרכור – על משמר אותה סביבה.
ובדרך בין חדרה לכרכור נפל שדוד מיד אורב בסתר.
השוטר משה פּרוּז’ינין.
בצרור הנשמות הנדיבות והאמיצות אשר לנו תהא צרורה נשמתך.
טבת, תרפ"א.