אם להיעזר בכלל של מעשי אבות סימן לבנים, ולא בלבד במסגרת־הזמן הצרה של אב ובנו ממש, כדרך מאמרם: מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, אלא במסגרת־זמן רחבה יותר, ואפילו רחבה ביותר, של אבות רחוקים, רחוקים ביותר, כפי שהיו לפנים יוצאי־מצרים ראשונים, ושל בנים קרובים ביותר, כפי שהם עתה יוצאי־מצרים אחרונים, לא נוכל לאנוס עצמנו מן התמיהה, עד היכן קוי ההקבלה מגיעים, כביכול הארכיטיפיקה של התולדה המיתית הרחוקה אז טובעת דיוקנה בפרשה האקטואלית הקרובה של קורותינו עתה. כי כאז כן עתה מתהוללת בדרך העם מבית־העבדות לארץ־חפץ שלישיית אויביו – פרעה, שגזר עלינו כליה ורדפנו בחרבו עד קצה־המדבר; עמלק, שזינב את הנחשלים בדרך וביקש לעצרנו באמצעה; בלעם, שראה כי הגזירה והמעצור בדרך היו ללא הועיל, וביקש להביך את נפשנו בסופה; ואף שכוונת השלישיה היא שוה ואחת, הרי פרשת זכור חלה על האמצעי שבהם, השטן שבאמצע הדרך.

ב    🔗

אנו, בני הדור הזה, באו עלינו גזירת־הכליה ונכלי־המעצור ומזימת־המבוכה, וידענו מבשרנו, כי שלוש דרכים מיוחדות הן, המיועדות, אחת־אחת על־פי שיטתה ואמצעיה, למחות את הוָייתנו ויחודה מעל מפת החיים והתולדה; אך, פעמים, שתים דרכים כמזדווגות זו בזו, ומתחולל משחק־שטנים סימולטני של העוצר והמביך; והדברים אמורים ביחוד בימים שבהם אחינו בני־עמנו הנעצרים־מחוץ היו גם נבוכים־מפנים, מבולבלים מבית־לנפש, ועיניהם טחו מראות ומהבין את כוונותיו האמיתיות של אותו צמד, ואף מפקירים את עצמם להשליה, כי צפויה ממנו ישועה כוללת, ואפילו ישועה מיוחדת לזרע־יעקב. כי הצמד ההוא מנהג עקיב היה בידו, עקיב מקצה עד קצה – הוא פתח בכריתתה של שכבת־השורש היסודית, אמונת־ישראל, שמאורגים בה היסודות הדתיים, התולדיים והלאומיים של הוָייתנו; המשיך בעקירת שכבת־השורש המוקדמת, הלשון העברית, שניתן לה ולספרות לפרכס שעה חטופה, כדי להסמיך לה גזירת־אלם חלוטה; וסיים בתלישת שכבת־השורש המאוחרת, לשון יידיש, שניתן לה ולספרותה להבהב שעה ארוכה יותר, שבה נגזר עליה צמצום אחר צמצום, עד שנאחז גרונם של טובי דובריה ונחנק, פשוטו כמשמעו.

ג    🔗

מי שלא הבחין, ובעוד מועד, בשורת־ההגיון האכזרית הזאת, שהתכוונה לאטומיזציה של מיעוט, שנוח היה לראותו קאסטה הטעונה פירוק, ובאין ברירה נראה קיבוץ אֶתני, שדרגתו מגעת, בדחקו־של־דוחק, כדי דרגה של עם, אך ודאי אינה מגעת כדי דרגה של אומה, לא כל־שכן כחלקה של אומה היסטורית מודעת, חיה וקיימת – מי שלא הבחין בכך, לא היה אלא סומא או מסומא, וממילא לא ידע לעמוד על טיב חָטמוֹ וכוח חָטמוֹ של הצמד ההוא. הוא, החוטם העז, הריח, כי גם בכיווצה של תרבות־עמנו וצמצומה על שכבתה המאוחרת בלבד, ואף כשהיא נתונה בסוגר של המשטר ואיסוריו, הרי בתוך מה שלשון יידיש אנוסה לדבר לפי הגזירה־מחוץ, אפילו היא גזירה מקובלת על דובריה, מתחבא מד. שהיא רוצה לדבר לפי טבעה־מבית, בין רצונה מודע בין רצונה אינו מודע לדובריה, אלה המשוררים והמסַפרים שבסוגר. אכן הוא, החוטם העז, חש, אולי יתר על הדוברים ההם, כי מתחת לקליפה הכפויה מסתתר תוך, ואף ריחרח, כי שכבת־השורש המאוחרת מתגנבים לתוכה, בעקיפי־עקיפים, קולות ובנות־קולות שקופים־אטומים של שתי שכבות־השורש שמתחתיה. כראיה חותכת היתד, ד,הזדעזעות הכפולה, האחת שבאה עם טבח עמנו בגולת אירופה והאחרת שבאה עם תקומתו בארצו, וגילוי־כפל זה לא יכול היה, בתחומי שיטת־המשטר האכזרית, מה גם בימים ששלט בה אבי־העמים, שלא לבוא על ענשו, וכמנה אחת בו היה משפט־העוועים על כ"ד הסופרים והריגתם, ומי יודע מה מנות נוספות נועדו לגורל אחינו השבויים, אילולא מיתתו של אותו שחיק עצמות.

המשפט ההוא, ודאי יש בו להעיד על פרעות־הכעס על שום חשבון־טעות של הקואליציה שבין עמלק ובלעם, כשם שדרכו של המשפט, דרך סתרים וערמה, יש בו להעיד על תהום־שפלותו. אבל חובה להדגיש ולחזור ולהדגיש, כי אותו חשבון־טעות נתגלה ביתר עוז לאחר הרציחה הסיטונית – כל שלוש שכבות־השורש ננערו, ועל אף הרדיפות והנגישות ועל אף הסיוע של משרת־להכעיס־ולתיאבון כמין קורח־זוטא, הן מתעצמות ומוסיפות – הענף הגדול שב לאילנו הגדול ממנו.

ד    🔗

כדי להבין את הדיאלקטיקה המופלאה הזאת, עלינו שוב להיזקק למשל רחוק, העשוי להאיר את הנמשל הקרוב: כבר ידענו בקורותינו ימים, שבהם, מחמת גזירות־מחוץ או מחמת מבוכה־מבית הוקלשה או נתקלשה השייכות אל שכבות־השורש היסודיות; כגון בימים, שנאסרה הקריאה בתורה ונקראה אך ההפטורה, שהיה בה, ברגיל, רמז לפרשה; או בימים, ששוב לא הובנה לשון המקרא ובאה לשון התרגום תחתיה; אבל האומה לא שכחה את התפקיד, שקיימו ההפטורה ואונקלוס, וגם בהיבטל צרכם המיוחד, והכל חזרו וקראו את המקרא בלשונו וכלשונו קראו וקוראים אף את ההפטרה, שנעשתה כמיוחסת ענין לבני־מצוה ולחתנים; כשם שקראו וקוראים שנַים מקרא ואחד תרגום, שלשונו נעשתה כמיוחסת אף היא – הלא היא לשון הגמרא, הקדיש, כל נדרי, ובה גם ספר הזוהר; כי אלה ואלה דברי אלוהים חיים.

[ח' אלול תשל"ב]