על סף הבית קיבלה את פניהם חמדה. היא היתה לבושה סינר לבן, צח מאד, ופניה היו חגיגיים.

החדר היה קריר וספוג שמש גם יחד. פרחי דליות אדומים ניצבו על הארון, קופסת שוקולדה על השולחן וצלוחית מי בשמים. מן הצד, כמבוישת, חפיסת סבון ריחני בניר ורוד, מצויר פרחים.

הסדינים היו צחים אף מסדיני בית החולים. ידי חמדה העסקניות הכניסו בכל סדרים במהירות שקטה ובזריזות בוטחת. איזו דממת צהרים שלוה עמדה מסביב. האם עובדים עכשיו? ושמא מנוחת צהרים? ואם עובדים, במה עוסקים עכשיו בעצם? נחום בחר משום־מה שלא לשאול והסמיך את ראשו אל הכר בעצימת עינים.

– עיפת? רוצה לישון קצת?

– אני? – פקח עיניו – לא. עכשיו לא. מה השעה?

– שתים. ואם אינך רוצה לישון, הרי טוב… עוד מעט תצטרך לאכול, חביבי…

– שוב לאכול?

– וכי מה חשבת, בבית יניחו לך ממלאכה זו? צריך לעבוד, אדוני… זהו… – חייכה בגיל והחלה בעריכת השולחן הקטן.

– לעבוד. כן. מלה יפה היא, לעזאזל… יפה עד מאד… אפילו בלי לקבל שבת.¹ ובחמסין, ובגשם ובבּוֹץ. ואפילו כשאין מגפים ולא מעיל גשם. מלה יפה היא… כיצד אומרים הם, המשוררים? כמו מוסיקה. ואחר כך חשבון בערב, על יד שולחן הסדרן: 3/8 חצר, 2/8 לול, 1/8 הובלת חלב, 1/8 הובלת הילדים… רגע, כמה שמיניות יש לי כבר?

חייך.

– מה אתה צוחק, נחום? אולי המטפּחת שלי זזה?

– השמיניות זזו. לא, סליחה… סתם. הגידי, חמדה, מה זה שם על השולחן?… מיני בּוֹנבּוֹנים, קשקושים… מי זה הביא הכל?

– מי? שאלה שאלת. מי לא? דבורה ואורה ויעקב ונעמי והילדים, ואת הסבון אפילו סבתא רוזנברג שלחה לך.

– ממש כמו ליולדת! מה דעתך, חמדה, חבל שאינני יולדת, נכון?

– מה איכפת לך? תהיה אשתך יולדת!

– אשתי? איזו?

– כמה יש לך, חכם מחוכם? האשה שתהיה לך.

– אהה! זאת שתהיה לי. ודאי. והיה באחרית הימים והיו לאבות הרוָקים ולאמהות הבתולות.

חמדה הגישה לו בתנועת חן את קופסת השוקולדה.

– הניחי, עד שהרופא יבוא.

– כרצונך.

– חמדה?

– כן?

– בת כמה היית כשנישאת?

– בחיי, שכחתי כבר. לפני המון זמן. תיכף אגיד לך… ארבע־עשרה… לא, חמש־עשרה שנים. וכי מה?

– סתם… סתם ככה… איפה עבד אז אוריאל?

– ברפת, כמובן.

– נכון, ברפת.

– בום, בום, בום. בום, בום – באזני נחום צלצל זמזום משונה. נדמה, נפל דבר, משהו לא רגיל קרה.

– מה זה, חמדה?

חמדה פקחה זוג עינים תמהות.

– מה זה, מה זה מצלצל? לא שומעת?

– מצלצלים לעבודה, נחום. נגמרה הפסקת הצהרים. ואנחנו גם רוצים לשתות טה. אולי קפה? או קקאו? מה אתה מזמין, נחום?

– לא חשוב – עצם נחום את עיניו והסמיך את ראשו אל הכר.

הרופא מצץ את הסוכריה בבת צחוק רחבה ושאל ברוב ענין:

– מה הספר הזה, מותר לראות?

– בבקשה – הושיט נחום יד צנומה.

– “ארבעים יום של מוסה דאג”, גם אני קראתי. טוב, נכון?

– טוב מאד – ענה נחום.

– באמת יפה? גם אני אקח. עוד לא קראתי – ניגשה חמדה.

– נו, ואיך זה בבית? – שאל הרופא והורה בידו על חלל החדר בתנועה רחבה.

נחום השקיף על החדר הבהיר, הצונן, על פני חמדה הגלויות, על חפיסת הסבון שעוד הִוְרידה על השולחן, על שפעת הירק מעבר לחלון וחייך:

– יפה.

– אני שמח מאד! – טפח הרופא בידו החמה על כף ידו – מצוין. אני שמח מאד.

– דוקטור, ומתי אוכל לקום?

– נו, – נשען הרופא על הכסא לאחוריו – זה נראה; בעוד זמן מה; לאט־לאט, לא למהר; יש לנו סבלנות, לא כן?

נחום החריש. בחוץ עשתה השמש דרכה אט־אט מאחורי הוילון המופשל. העצים הוריקו בשלוה גדולה של קיץ ארוך, סבלני, שעוד רב רב הזמן לפניו. והיה שקט.

חמדה קיפלה באיטיות את המגבות והמטפחות הצחות.

– הלא יש לנו הרבה סבלנות ועוד הזמן לפנינו, לא? – הצית לו הרופא סיגריה ברב עסק.

– ודאי – לחש נחום ונשא עיניו אל פני הרופא. דומה היה, כי זגוגיות משקפיו של הרופא חוצצות בין מבטו ובינו ואינן נותנות לו להציץ אל תוכן ממש. היה לו רצון לשאלוֹ שאלות רבות־רבות, אך הוא בחר לשתוק, וענה ספק לרופא ספק לעצמו:

– כן, יש לנו סבלנות.

כוכבי הכימה שינו את מהלכם והרי הם עתה מעבר לגג הפעוטון. שומרת הלילה כבר עברה שוב את בתי הילדים. מה יכולה להיות השעה? לא כדאי לשאול. מן הרפת מגיעה נהימת געיה ארוכה, ממושכת. המלטה?

מן החלון מתנשבת רוח קרירה. וקול זמזום מתחדש והולך, מחריק והולך. מה זה? הה! כן, הממטרה. יעקב פתח הלילה את הממטרה על הדשא. טוב.

נחום מפנה את פניו אל עבר החלון ורגע נדמה לו כי הטיפות הצוננות נושרות על עיניו, על פניו, על פיו.

– אבא! א–בא! – פורץ פתע בכי רם וצלול בפעוטון. הקול קורא ותובע, הקול שואל ומזעזע את כתלי הבתים, את גזעי האילנות, את מעמקי הלילה.

– אבא’לה, בוא! – מתיפּח קול עֵר וצלוּל. נחום חש כיצד הקול דופק על דלתו, על חלונו, על רקותיו, על לבו. אותם זאטוטים קטנים, רועדים במיטותיהם הקטנות ובבגדי הלילה הארוכים, הלבנים.

בלילות השמירה הארוכים, בגשם הדולף הטורד היה אץ אל הקולות הדקים המיבבים, הקורעים כל שערי הלילה, היה בוסס במגפיו הגדולים, בבגדיו הכבדים, משעין בפרוזדור את רובהו, מצניח את מעילו הנוטף, חש אל הגופים הקטנים, הרועדים והמתוחים במיטותיהם הקטנות: “אבא! אמא!”

כאן, בחושך, בבגדיו הכבדים, הוא מאמץ בידיו הקרות את הגופיף החם, הפעוט. ואיש אינו רואה כיצד הלחי הקטנה המשולהבת נשענת על בטנו, על חגורת כדוריו, באמון אין קצה, והוא מסדר ומשכיב את הפעוט בידים לא למודות ושוקד לעטפו, רוגע ומחייך, בשמיכתו החמה, ועוד עומד רגע גחוּן על נשימת החום התמה, השלוה, עד שמפתיעתו שומרת הלילה בשביסה הלבן וטורדתו משם בלחישה רמה ומקובלת:

– איזה בוץ הכנסת! וכי כך עוטפים ילד, מין רוָק שכמותך!

ואז היה נחום מתעלם בשחור הדלף ומחייך בחביון צוארונו הזקוף, ספוג הטחב, את בת־צחוקו החוגגת:

– עשי שטוב בעיניך עכשיו. אני הוא אשר הרגעתיו!…

ואילו עם אור היום, כשהיה עובר על יד הלולים והחצרות והיה רואה אותם את כולם מצטופפים סביב דלי מקומט או בובה מרוטה, לא ידע מעולם להכיר מי הוא שבכה בלילה. אף את מקום המיטה לא היה מוצא עתה, באור. ואף הזאטוטים הקטנים לא הכירו בדמותו של נחום את ידיו הגדולות והרחומות של שומר־הלילה.

חמדה הציגה את הצנצנת הריקה על השולחן ונאנחה בתנועת יאוש:

– שוב אין פרחים.

נחום נאנח עמוקות אף הוא והסיט את העתון הצדה.

– אני משתתף בצערך, חמדה.

– יפה מאד מצדך. אולם תנוח דעתך. אין אתה מכיר עדיין את חמדה, כנראה. הנה אני הולכת ומביאה פרחים. אתה יודע, אפשר גם ככה, לגנוב קצת, לסחוב.

– לפלח, אַת מתכוונת.

– בדיוק, ופרחים הלא מותר. ביחוד בשביל חולה.

בחלון הציצה בלורית צחרחרה, פרצוף עגוֹל, זוג עינים חייכניות.

– למה אתה גר פה?

– ככה. למה לא?

– אתה לא יודע, איך קוראים לי!

– באמת לא יודע. תגיד לי ואדע.

– אני לא יגיד.

– אַל תגיד. גם אני לא אגיד לך את שמי.

– כן, אני כבר יודע. זה אתה נחום שחולה נורא־נורא וצריך תמיד לשכב.

דממה. המלים ממלאות את כל חלל החדר. הראש הבהיר מתעלם משועמם מאחורי החלון. רק גירוד שתי ידים עסקניות בקיר מעידות שעדיין לא הלך.

– הי, חברה־מַן, בוא הנה! הכנס!

– לא רוצה!

– בוא! יש לי סוכריות.

– לא רוצה!

– ולשחק בכדור אתה יודע?

דממה.

– אני זורק לך כדור קטן, תתפוס?

– כן! זרוק מהר!

– אבל הוא משוקולד.

דממה.

הראש מופיע בחלון.

– יש לך כדור משוקולד? הראה!

– הכנס, אראה לך.

זוג רגלים יחפות מרפרף על פני הרצפה.

– שלום!

– שלום! אתה מנומס נורא.

– אני רמי.

– רמי?

– כן. אמא שלי – דוֹרקה.

– ככה! עכשיו אני יודע. בוא, רמי, נאכל כדורים.

– ולזרוק לא צריכים? ישר לאכול?

– בהחלט.

רמי לועס בשפתים תפוחות ומלוכלכות ומתלקלק בהנאה.

– כשתרתום את העגלה, תתן לי להחזיק את המושכות?

– בודאי.

– ותרכיב אותי על הסוס הכי־הכי גדול, על השחור, על “נץ”?

– אותך הראשון, רמי, אותך הראשון, כי אתה ילד טוב. נכון?

– הה! שלום עליכם! את מי אני רואה כאן? כבר הגעת הנה? – חמדה ניצבת על הסף ובידיה צרור כריזנתימות צהובות כחלודה – רוץ מכאן מהר, ברח! מחפשים אותך בכל החצר!

– לא! – מודיע רמי בחשיבות ומתקרב למיטת נחום – אני לא ילך; אחר כך.

– מיד, מיד לצאת מכאן! אתה מפריע. די, מספּיק. אמור שלום ולך! מחר תבוא, מחר!

וביד רכה ובוטחת היא מוליכה אותו אל הדלת. לאחר רגעים אחדים נראה ראשו העגלגל בחלון.

– שלום, נחום! מחר אני יבוא לך. ושלא תרכיב אותי על “חביב”, למה שהוא קטן ואני לא אוהב. טוב?

– טוב, טוב – צוחק נחום ומנפנף בידו השקופה לעומתו.

(מתוך העזבון, 1947–1948)