רחובות העיירה עוטים שלג, אך יש היום בערפל העוטף את הנוף איזו רכות מיוחדת. וטוב להפסיע בתוך השלג הרך מבית אל בית ל"הרקה" המסורתית של קופסאות הקרן הקיימת, כשבידך לא רק פנקסי השוברות הרגילים, אלא אף אותם שקיקי נייר שקופים כחלחלים, המכילים את פּירות ט"ו בשבט. ואם בבתי האמידים, בידי בעלות בית מטופחות, הנוטלות את שקיק הפּירות בזלזול ובביטול, תתנדף תחושת החג ותגוז – הלא יחם ללב ברחובות העוני, בין בתי העץ הקטנים הנמוכים, בחדרים הצרים האטומים.
הנה פתחת את הדלת – והבל פה אנושי וחמימוּת נלבבת אפפוך. חבורת ילדים פוקחת לקראתך עיני שמחה פּתאומית, וידים רוטטות אוחזות כבחרדת קודש בשקיק הקטן.
במאור־פּנים תוריד האם המרודה את קופסת התכלת ממרום שבתה המכובד ותצפה בחרדת תפילה לתוצאות מנין הפּרוטות, וידה הגרומה תפשפש בכיס הסינר להוסיף עוד אגורות אחדות.
לאורם העומם של חלונות זעירים, באפרורית החורף הקודרת תשתלהב פּתע שמחת ילדוּת רוננת, ובבואת אורה של אביב אילנות אגדי תתלבלב בעינים.
הדיוּן היבש, המעשי, הויכוח היגע בערבי אספות ארוכים על נטיעת עוד כרם – נשאר טמוּן בדפּי ספרי הפּרוטוקולים משחירי העטיפה, עבי הכרס. ובבקוֹע יום האביב הזך את מסך הגשמים הכבד ובהתחייך שמש נהרה ברום, היה אותו ויכוח, אותן אותיות קטנות על גבי דפּים משעממים – למשחק שלל גוָנים ואורים, חמדת עינים מרנינה וחוגגת.
ככלניות צוהלות פּשטו הכיפות הזעירות שעל ראשי הפּעוטות ואפודותיהם הצבעוניות על פּני שחוֹר השטח החרוּש. אצבעות זעירות חיטטו להנאתן ברגבים הלחים וידים מנוּסות הדריכון בבטחת אהבה.
בכתב הירקוּת הרכה, העליזה, בשורות ישרות וקצובות, רשמו ידים שותלות את הוּלדתו של כרם חדש על אדמת המדרון.
קשה להשקיף מעל לכתפי “הנוער העולה” על קטני בית־הספר הערוכים טורים טורים, שורות שורות ביום החג.
אביב חדש הצית צבעיו מסביב, בלחיי הפּעוטות, בעיני הנערים, בקמטי הותיקים. אביב חדש גהר על גומות פתוחות. וילדה קטנה, שאך תמול, דומה, הושיטה ידיה מן הלול בחצר הפּעוטון – נשאה עתה קולה הצלול:
אם לא אני, יאכלנו בני,
ויהי לנכד שי,
ואם גם יִשָׁכֵחַ שמי –
הן עמלי עוד חי![4]
ועיני הנערים והנערות העולים ששקדו על שורות השיר מסביב לשולחן הלימודים ושיננו על פּה את המלים החדשות ועמלו על צירופן וחתרו להשיג ניגונן ורמזן, התחייכו בברק הבנה גדולה ומנצחת.
כאל מודע ויקר שהסתיר פּנים עד עתה כרו אזנם ופתחו לבם לצלילים הרוננים והידים שאחזו בשתילים נעוצים באדמה, החדשה ומוּדעת כאחת, בכוָנה עמוקה, עתירת משמעוּת.
ט"ו בשבט תש"ט. כל הסמלים נפגשו. כל השבילים שהוליכו – זה בזה נגעו. שעת השעות.
על גלי האתר נישא הקול. הוטו אזנים קשובות, לבבות חרדים פעמו. המחוז הנעלם סב ועבר לתחוּם של ספירה חדשה.
ובפצוח קולות רוטטים בשירת “התקוה” פּעמו בהברתה הנשכחות, הדהדו בנגינתה המאושכנזת קמעא, דורות רבים ושיתופו בה קולם.
“כּל עוֹד בּלבב…”
(1949)