הטלפון הזה תמיד הוא עֵד לצפיות אימה. שפופרת זו לא פעם רטטה על יד שפתים חרוּכות ועוצרות נשימה. פּעמון זה לא פעם הרעיד לבבות במה שבעוד רגע יבוּשר אחריו.

היו לילות שרפה ומצור ויד אוחזת בשפופרת ללא רעד, והאוזן דרוכה, והעינים מישירות להביט נכחן ללא מצמץ והכל מוכן לקראת בשורת איוב מתוך החלטיוּת עיקשת פּשוטה וברורה: זהו. ובזה יש לעמוד.

והיו שעות של צלצולים רבים־רבים ושיחות אין ספוֹר, כשהיאוש הלך וגבר ועטף את הקולות הרחוקים במעטה שחור של אסון מתרחש.

הטלפון הזה תמיד היה עֵד לצפיות מכלות.

ועתה – ערב־ערב, ויש גם שבוקר־בוקר מזדעזע חלל האויר בחדר להד הצלצול. היד מוּשטת ברעדה אל השפופרת. פּתיל חייו של אחד יקר וקרוב המוּטל על ערש חליו מרטט בתוך חלל השפופרת. ורגע הדממה שלפני הימסר הדברים – הולך ונעשה נצח גדוּש ניחושי אסון ותקוות הזיה נועזות. אך הנה הפטיר הקול את אשר הפטיר. זיק התקוה הוּצת בלב. בזהירוּת מניחה היד את השפופרת על כנה, כאילו יש בכוח תנוּעה מהירה, בלתי זהירה, לכבות את הזיק הזה.

והוא חי, זיק התקוה, בלב. עומם ומפרפר, מלהט ומאיר בדרכו אל שעת הצלצול השני, אל הצלצול שיבוא שוב לאחר צפיה מכלה ומתשת כוחות.

הטלפון הזה תמיד הוא עֵד לצפיות שבין תקוה לבין יאוש. הטלפון הזה.

(1939)