לפני חדשַׁים, שלושה חדשים, עוד לפני 14–15 ביוני1, ראיתי יומן מלחמה. ושם חילות צרפת מפגינים בכיכר פּריס.
שורות שורות צפופות, דרוכות. אז טוב היה לראותן. לא איימה כלל זועת הקרבות, לא הרטיט את הלב פּחד אבדת כל החיים הצעירים האלה. הייתה הרגשת בטחון וגאון. חומה.
ואך היה אחד, פּני חייל אחד צעיר, שלא משו מזכרוני במשך כל החדשים האלה. חרבו שלופה אל על ופניו הצעירים, הרכים, מופשלים כלפּי חרבו. כל כך צעירים, מסורים, נלהבים היו הפּנים הטהורים האלה. ותקף אותי פּחד לחייו של החייל הזה. חרדה לאמו, לאחותו. עברני רטט. צמרמורת־כפור.
הוא הוסיף לעמוד לפנַי דרוך וזקוף, כסמל, ומבטו צמוד אל קצה חרבו השלופה מתוך דבקוּת אין קץ. ואז רוַח לי. רגע ראיתי בו את נשמת צרפת מרפרפת, מהבהבת על פני קצה החרב הזאת, מעל לראשי הצבאות, מול אור השמים.
14–15 ליוני. והרי כבר סוף יולי. מה היה לך, חייל־צרפת הצעיר? ההיית בין אחרוני הלוחמים שבקו מאז’ינו? ומה היה לחרבך ולנפש מולדתך אשר הבהבה בקצֶהָ? האם נפוֹל נפלה אתך ברפש חפירות עקובת דם? האם פרחה אל מרומי רקיע, פּרצה לה שביל בין כנפי פלדה הומות? ואולי הוּשׂמה אל תוך הנדן יחד עם החרב ועוד הוּצא תוּצא, ועוד הוּנף תוּנף?
מה היה לך, לחרבך הגאה ולנשמת מולדתך – חייל־צרפת הצעיר?…
(1940)
-
ימי נפילת פּריס בידי הגרמנים. ↩︎