(עפ"י “הפרסיה” לס. יסנין)

מֵעוֹלָם לֹא סַרְתִּי לַחִדֶּקֶל,

אַתְּ אוֹתִי אַל תִּשְׁאֲלִי עָלָיו;

בְּעֵינַיִךְ, בַּת, נִשְׁקָף לִי דֶקֶל

וְהַרְבֵּה שָׁמַיִם מֵעָלָיו.

לֹא הִגְנַבְתִּי מַטְמוֹנִים בַּגְדָּדָה,

לֹא זָהָב זָהַבְתִּי מֵעוֹדִי,

רַק אוֹתָךְ לְבַד, שֶׁהֱרָזָדָה,

רַק אוֹתָךְ שִׁוִּיתִי לְנֶגְדִּי.

אַגָּדוֹת סִפְּרוּ לִי מִן הַסֵּפֶר,

אַרְמוֹנוֹת בָּנוּ לִי וְשָׂרְפוּ,

רַק אוֹתָךְ הִצַּלְתִּי מִן הָאֵפֶר,

מִפִּרְחֵי חַיַּי שֶׁנִּקְטְפוּ.

לֹא יָדַעְתִּי מִי הָיִית, יַלְדֹּנֶת,

לֹא יָדַעְתִּי מִיהוּ כּוֹכָבִי,

רַק אֶת שְׁמֵךְ עַל פִּי הַמַּפּוּחֹנֶת

מְפַזֵּם לוֹ חֶרֶשׁ לְבָבִי.

שֶׁמָּא אַתְּ גְּבִירָה, אוֹ בַּת לְמֶלֶךְ,

שֶׁמָּא רַק דַּיֶּגֶת עַל הַיָּם,

בִּשְׁבִילִי אַחַת וְאֵין דּוֹמֶה לָךְ,

בִּשְׁבִילִי אַחַת אַתְּ לְעוֹלָם.

לִרְאוֹתֵךְ אַגְנִיב זְהַב-פַּרְוָיִם

וְאַבְרִיחַ לֹט מֵאֶרֶץ סִין,

כִּי הָיִית, בִּתִּי, יְפַת-אַפַּיִם,

כִּי גָאִית מִזְּנַב הַטַּוָּסִים.

לַבֻּסְתָּן נֵצֵא לְהִתְרוֹעֵעַ

וְאֶל סוֹד הַלַּיְלָה נַאֲזִין,

עַל הַמִּסְגָּדִים יָאִיר יָרֵחַ

וְתִבְקַע שִׁירַת הַמּוּאָזִין.

אֲחַבְּקֵךְ שָׁם תַּחַת הַתַּפּוּחַ,

אֶשָּׁבַע כִּי לָךְ אֲנִי לָעַד,

וְתָבוֹא בַּזַּלְזַלִּים הָרוּחַ

וְתַפִּיל תַּפּוּחַ אֶל הַיָּד.

אוֹר הַבֹּקֶר מִתְקָרֵב בַּגְדָּדָה,

הַכַּלִיף רוֹדֵם עוֹד בַּמִּשְׁכָּב,

רַק אֲנִי הוֹלֵךְ, שֶׁהֱרָזָדָה,

רַק אֲנִי הוֹלֵךְ כְּבָר וְלֹא שָׁב.

לֹא לָעַד, בִּתִּי, נִצַּלְתְּ מֵאֵפֶר,

לֹא לָעַד נִמְשֶׁכֶת אַגָּדָה,

גַּם בַּעֲלִילוֹת אֲשֶׁר בַּסֵּפֶר

יֵשׁ פְּלָאִים עִם פְּסִיק וּנְקֻדָּה.