אֲנִי דוֹלֵק לָעַד מֵרֶגַע אֱלֵי רֶגַע,

אֲנִי שׁוֹתֵק כַּצּוּר מַבִּיט אֶל תְּהוֹמוֹת.

וּכְאִילָן בָּרָק, אֲנִי מוֹשֵׁךְ כָּל פֶּגַע,

וְכַדְּבוֹרָה הַדְּבַשׁ, אֶת אֹפֶל הַשָׁעוֹת

אֶגְמַע עַד כְּלוֹת, עַד חַלְחָלַת הַשֶּׁגַע,

אֲשֶׁר זוֹעֵק בִּי: עוֹד!

בַּת-שְׂחוֹק מְלֻמָּדָה אֲנִי תּוֹלֶה כְּשֶׁלֶט,

לֵאמֹר: כָּאן גָּר אֶחָד שׁוֹגֶה בְּדִמְיוֹנוֹת!

וְאוֹי לְזוֹ אַחַת אֲשֶׁר פָּתְחָה הַדֶּלֶת

שְׂנֵאתִיהָ, אַהַבְתִיָּה חֲלִיפוֹת!

כִּי שְׁאוֹל חָטְאָה עַל שֶּקָּרְאָה לִי יֶלֶד, –

עַל שֶּצָּדְקָה מְאֹד…

כִּי אֵין לְזוּלָתִי רְשׁוּת לְעַנּוֹתֵנִי,

וּלְהָסִיר מַסְוֶה מֵהַנְּקֻדָּה הַהִיא!

מִי כָּאן אֲדוֹן נַפְשִׁי? וּמִי יֹאמַר לָהּ: תֵּנִי?!

וְהֶרֶף מִלִּבְנוֹת הַגֶּשֶׁר אֶל הָאִי!

כִּי רַק אֶחָד יָכוֹל בְּשֶׁקֶט לְהָרְסֵנִי –

וְזֶה אֲנִי, אֲנִי!