במה שונה השירה משאר סוגות הכתיבה? לא מעט תשובות ניתנו על כך. יש משהו מטעֶה בשירה – לכאורה היא עשויה מאותו חומר ממנו עשויים גם דברי פרוזה, כתיבה פובליציסטית ושיחות חולין – מילים. אבל בפועל השירה במובנים רבים היא תנועת ההתנגדות, ההפך הגמור לשאר גופי המילים. המילים בשימושן הלא־שירי מנסות במקרה הטוב להצביע על משהו, כלומר לדבר בכנות, ובמקרה הפחות טוב הן מנסות להסתיר משהו (מעצמנו או מאחרים). לעומת זאת השירה איננה מבקשת להצביע על מציאות, היא מבקשת להיות מציאות. היא חתירה להיות הדבר. היא גילוי, הנכחה של משהו שאלמלא היא – לא היינו מגלים אותו, לא היינו יודעים אותו.
הידיעה הזו עומדת בלב־ליבה של המסה “גילוי וכיסוי בלשון” של ביאליק. כמשורר, ביאליק חי את הפער המתמיד, החורֶה, הכואב לעיתים, בין המילים בגדולתן, במקוריותן, לבין השימוש הנפוץ, המוזיל, במילים – “בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן.”
אלא שלא מדובר כאן רק במצבן של המילים, כי אם במצב האנושי במלוא היקפו. “ימי גבורתן” של המילים הם ימי גבורתו של האדם וכעומק נפילתן של המילים לתהום התפלוּת, הסתמיות – כך עומק נפילתו של האדם לתהום האטימות. ככל שהאדם רחוק מן המילים כגילוי ראשוני ועושה בהן שימוש אגבי, שימוש בלתי מודע, שימוש ממוחזר מבלי שהוא יודע שהוא ממוחזר – כך הוא רחוק מעצמו, מן הממשות, מן ההווה, מן הזולת, מזכּוּתו הבראשיתית, הרעננה־תמיד של הקיום, על שלל פרטיו והתגלויותיו.
לשון השירה, מסביר ביאליק, היא הורדת נשמה לעולם. בעוד לשון הפרוזה היא המקום שבו הנשמה כבר עזבה את המילים – ואין לנו עוד אלא גוף שניטל ממנו חום נשמתו, כלי שנתרוקנה ממנו שכינת הקיום החי, ובקושי שיירים של ניחוח מעולם אחר בזוּקים בו. ורק הרגישים, המתבוננים, אותם קוראי שירה פתוחי לב – רק בהם פועמת בהם אותה חיה ראשונית, אותה מקוריות מילולית, “ממשות של ממש”. רק אותם רגישים, מתבוננים – זוכים לראות את המציאות עצמה כשירה. כמציאות שמחסירה מן הזמן פעימה מרוב סנוור ממשות. הם המרוויחים הגדולים שרואים את הבריאה נבראת כאן ועכשיו, בכל רגע נתון, שכן ירידת הנשמה לעולם קיימת, המילים חוזרות ועולות במלוא תפארתן – ואיתן גילויי פלאות שאין כמותן להלל.
במסתו, ביאליק לא נשאר שם, הוא מפליג פנימה ותיאר מציאות בעלת שני פנים – האורה והאפלה. יש הגילוי המאיר, הגואל מן האפלה, ואיתו הכיסוי המחפה, הגואל גם הוא מאפלה. ביאליק מסביר כי גם כאשר השימוש במילים מזוקק, מקורי, גיבּוֹרִי, גם כאשר המילים יורדות לעולם ומנכיחות עצם מעצמה של המציאות – גם אז יש בהן משום הסתרה, כיסוי על אמת חורכת, מזעזעת, שהקיום האנושי לא יכול להכיל, ולכן המילה היא הזרימה והסכירה גם יחד למפל התהומי הזה. למה ביאליק מתכוון? לא סתם הוא מדבר על “האפלה הגדולה”:
“וסוף סוף הלא דוקא אותה האפלה הנצחית, זו המטילה אימה כל כך – הלא היא היא לבדה שמושכת אליה כל ימי עולם את לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה רגע קטן. הכל יראים ממנה והכל נמשכים לה.”
אותה אפלה גדולה פנים רבות לה – וכולם מכירים אותה, בראש ובראשונה במערפת האובדן, באימת החלוף, במשמעות הבלתי־מתקבלת־על־הדעת שבביטוי “אַיִן”, בכאב הגולמי, המופרע, הסופני־עד־ייאוש המגולם במילה “מוות”. כולם מכירים את האפלה הזו בסיוטים המושחרים ומעורפחים עד זרא, שאין בם ולו קורטוב של תקווה. כולם מכירים אותה בתחושות הנפש הקשות והמצמיתות ביותר שיש בהן טעם פיגולים של אשמה, בושה, הסתרה ושלילה עצמית. כולם מכירים את האפלה הזו בכאב שנוקב מסוף העולם ועד סופו לנוכח סבלם של היקרים לנו, סבל שמבטל את העולם כולו, מייתר אותו, נוטל ממנו את טעם נשמתו.
לנוכח האפלה הזו – לפתע גם סוחרי המילים הזולים ביותר, לפתע גם אנשים שמגיל ינקות לא טעמו טעמה של שירה, של מילה מקורית – מוצאים את עצמם חסרי מילים, נאבקים במילים כדי לומר משהו. כאשר המציאות מכה הם נאלצים לחפש מילים כנות, אמיתיות. מה מצליחים האוהבים לומר על אהוביהם שנפטרו? עד כמה המילים עצמן מצליחות להביע את נוכחותו הסגולית והחד־פעמית שאין בלתה של הנפטר? עד כמה המילים שלהם מצליחות להביע את תעצומות האובדן? התשובה לשאלות הללו היא המדד העליון לנוכחותה של שירה בעולמנו, של ממשות בעולמנו.
לומר את הדברים מבראשית. לומר את הדברים לראשונה. לחתור אל המקום שבו גוף המילים וגוף המציאות – חד הוא, חטיבה אחת שיורדת לעולם. זהו מאבקו של אומן המילים. זו האמת, זו היצירה, זה הגילוי, זו ההשראה, אלה החיים והברכה הגדולה שהוא מביא בכליו הנדירים. שרק הוא מביא לעולמנו, ואף אחד אחר לא יכול לעשות כמותו, בגוונים המיוחדים לו. לכל נשמה גילויי נשמה משלה. צבת בצבת עשויה.
ביאליק כתב את מסתו לפני מאה ועשר שנים. כיום דבריו נכונים, שרירים וקיימים אף יותר. עולם המילים שלנו, הסגוליות הטהורה הזו שבכוחה להנכיח עולמות, מציאויות, הגיונות, ממדים – בהרף קל של כמה וכמה צלילים – עולם ההוויה הטהור הזה נמצא תחת מתקפה. מדובר במתקפה רחבה ויסודית שהיא ביטוי למצב האנושי ויש לה לפחות ארבעה ראשים:
ראשית, כמובן – כל אותם המוני־המונים של דיבורי חול. מילים חמרים חמרים. שימוש חסר מודעות, חסר שהייה, חסר התבוננות שאינו אלא מִחזוּר למטרות חברתיות, מחזור הרגשות, מחשבות, דפוסים והתנהגויות שרוב־רובם מסילות שנסללו לעדרי ההמון, רשות הציבור שיש בה אומנם ציבור גדול אך מעט מזעיר רשות, חירות, ביטוי שמקורו בחופש הנפש.
המתקפה השנייה היא המתקפה החזותית הרועשת. המראה, החושי, המוחשי, המהיר, המזפזפ, המכה ושוטף את החושים – ממלא, מרווה ומציף את חלל הנפש – הנפש הפרטית והנפש הציבורית, ודוחק את המילים המופשטות, ההווות, הנוכחות, מבטל את המילים במקוריותן שתובעות דממה, הנולדות מתוך ראייה חורגת, תחושה אחרת, חוצנית, הנוכחת כערנות מופשטת מחוץ לשטף הנולדים וחולפים. המילים חותרות למהות, לאל־זמני.
המתקפה השלישית היא סחף הגלובליות, הרב־תרבותיות, הרב שפתיות, הנרטיבים והזהויות (לאומיות, מגדריות, תרבותיות ואחריות) אשר בעקבות השפע המילולי שלו מנכיח את התחושה (במודע ושלא במודע) כי המילים שרירותיות, יחסיות, בנות חלופה, ואין בהן מהות וגילוי ייחודי. אדם שלומד כי למציאות מסוימת מילים וביטויים וסיפורים שונים – מבין מתוך כך שהמילים אינם אלא סמן יחסי ולא גילוי של ממש, לא הדבר עצמו. בעוד האמת הפוכה היא – כל תרבות, כל שפה, כל ביטוי צלילי אחר – הוא עולם אחר, גילוי אחר, תשלובת ממדים ונוכחויות אחרת במציאות. המציאות רבת פנים היא וכל מילה וכל משפט וכל שיח וכל שפה – מהווים פעימה שונה, איכות אחרת. לשון אחר, לו היינו מנסים לפתח מתמטיקה שביכולתה לבטא את המציאות הרב־ממדית הזו שבאה לידי ביטוי בשפות השונות – היינו נזקקים למתמטיקה מורכבת ביותר, אֵם כל המתמטיקות.
המתקפה הרביעית היא דווקא רוחנית, מהותית. אנו נמצאים בעידן שבו תפיסות רבות, שמקורן בפילוסופיה המזרחית בעיקר, מבטאות את המגבלה של המילים, את העובדה שאין בכוחן להביע את המציאות לאשורה, את עומק הקיום, את האמת, את מה שבאמת חשוב. תפיסות אלה מצדיקות לכאורה את הריחוק ממילים גם בקרב רבים וטובים שמחפשים אחר מהות. ההפסד הכרוך בתפיסות אלו עצום עבורם – מכיוון שאדרבה, דווקא מתוך המגבלה, מתוך ההס המצליף, מתוך הד השתיקה – עולות מילים רוטטות, כל־כולן ביטוי טהור לבלתי־נאמר. זהו בדיוק היסוד הדיאלקטי עליו עמד ביאליק – הגילוי והכיסוי כאחד. מתוך ההן אנחנו שומעים את הלאו. מתוך מחיאת כף אנו שומעים את הדממה, מתוך הבזק הברק והרעמת הרעם – אנו שומעים חושך ורואים דממה.
ביאליק היה משורר של קרע, משורר של רומנטיקה הנוהה אחר הממשי־הבלתי־מושג, רואה את אחורי האור, אך לא את פניו, לעולם נוגע בשיפולי הבלתי־נתפס. כך היה ביחס לעולם הקודש שאבד ממנו עם פריצתו של החול והחילון לעולמו; כך היה בנוגע לעולמות של פנטזיה שנותרים כמסתורין ילדים עם כניסתו של עולם הבוגרים והחלוף; כך היה ביחס לאהבה – שנותרת בסימן שאלה – מה זאת אהבה; וכך בנוגע למילים – הנוגעות ואינן נוגעות, מגלות ומכסות בו־זמנית. רומנטיקן צרוף, אדם של אורות גדולים וחשכות עמוקות. ודווקא מכיוון שביאליק ספג אורות גדולים, דווקא בשל כך הוא גם חזה על בשרו חשכות נוראות. כגודל התאורה, כך גודל המַחְשֵכָה, ולהיפך.
יחד עם זאת, בממשות החומקת מכל מילה שממנה ובה נולדות המילים, בממשות החורגת מכל פרט שממנה ובה מתפרטים החיים, בממשות המופלאה שממנה נוצקות נשמות – בממשות הזו אין קרע. אין כיסוי. אין חלוף. אין אפלה. זהו מרחב שכולו שְמָשוֹת. מקור המקורות. זו אותה בראשית, תחילת הממשות שהיא גם תחילת הביטוי, שממנה הכול מתחיל ואליה הכול חוזר.
מי שחווה, מי שהכיר, מי ששהה בניחוח האביב של המופלא, של הבלתי־נאמר – יודע שבסופו של חשבון המילים הן ידיות אחיזה לשערי שמיים, הן פתחי מהויות, הן נשמות שירדו לעולם ממחצב הנשמות שקורן מבעד ומעבר לדברים. יוכיח זאת כל היפה, שלא ניתן להכילו עד אפס מילה; תוכיח זאת תמסורת האהבה שאין בפניה גבולות; יוכיחו ממדי המסתורין המתוק, הרעננות הנבדלת של הילדות; תוכיח האמנות הטהורה שיש בה כוח ממשות גדול מכל מציאות; יוכיחו ממדי הרוח, תחושת המהויות והנשמות המשותפות ליודעי חן; תוכיח ההכרה הטהורה, אותה נוכחות ערנית, הכרה בלתי־אמצעית של כל אחד ואחת מאיתנו הקודמת לכל תוכן, לכל חוויה; ויוכיחו המילים – אשר כבמטה קסם בוראות בפנינו נפלאות שכל־כולן חירות נדהמת, שכל־כולן ממשות אביבים מחויכת.