“עֲרָבִי אֲמִתִּי יוֹדֵעַ כֵּיצַד לִתְפֹּס זְבוּב בְּיָדָיו”,

נָהַג אָבִי לוֹמַר. וְהוּא גַּם הוֹכִיחַ זֹאת

בְּלָכְדּוֹ אֶת הַזַּמְזְמָן כְּהֶרֶף עַיִן בְּכַפּוֹת יָדָיו

שֶׁנִּסְגְּרוּ עָלָיו בְּעוֹד הַמְּאָרֵחַ חָמוּשׁ בְּמַחְבְּטוֹ לוֹטֵשׁ עֵינַיִם.

בָּאָבִיב הִשִּׁילוּ דְּקָלֵינוּ אֶת עוֹרָם כִּנְחָשִׁים.

עֲרָבִים אֲמִתִּיִּים מַאֲמִינִים שֶׁאֲבַטִּיחַ עָשׂוּי לְרַפֵּא בַּחֲמִשִּׁים דְּרָכִים.

שִׁנִּיתִי אוֹתָן לְמַעַן תַּתְאֵמְנָה לַהִזְדַּמְנוּת הַנּוֹכְחִית.

לִפְנֵי שָׁנִים הִקִּישָׁה יַלְדָּה עַל הַדֶּלֶת,

רָצְתָה לִרְאוֹת עֲרָבִי.

אָמַרְתִּי שֶׁאֵין אֶצְלֵנוּ כָּזֶה.

לְאַחַר מִכֵּן סִפֵּר לִי אָבִי מַה מוֹצָאוֹ,

“שִׁהַאבּ” – “כּוֹכָב נוֹפֵל” –

שֵׁם טוֹב, שָׁאוּל מִן הָרָקִיעַ.

פַּעַם אָמַרְתִּי, “כְּשֶׁנָּמוּת, הַאִם נַחְזִיר אוֹתוֹ?”

הוּא אָמַר שֶׁכָּך דּוֹבֵר עֲרָבִי אֲמִתִּי.

הַיּוֹם הַכּוֹתָרוֹת נִקְרָשׁוֹת בְּדָמִי.

פָלַסְטִינִי קָטָן מְטַלְטֵל מַשָּׂאִית בָּעַמּוּד הָרִאשׁוֹן.

תְּאֵנָה לְלֹא בַּיִת, טְרָגֶדְיָה זוֹ אֲיֻמַּת הַשֹּׁרֶשׁ

גְּדוֹלָה עָלֵינוּ. אֵיזֶה דֶּגֶל יֵשׁ בְּכֹחֵנוּ לְנוֹפֵף?

אֲנִי מְנוֹפֶפֶת בְּדֶגֶל אֶבֶן וָזֶרַע,

כִּסּוּי שֻׁלְחָן רָקוּם בְּכָחֹל.

אֲנִי מִתְקַשֶּׁרֶת עִם אָבי, אָנוּ מְשׂוֹחֲחִים סְבִיב הַחֲדָשׁוֹת.

הַדְּבָרִים גְּדוֹלִים מִכְּפִי הַשָּׂגָתוֹ,

אַף לֹא אַחַת מִשְּׁתֵּי לְשׁוֹנוֹתָיו עֲשׂוּיָה לְהַבְקִיעַ אֲלֵיהֶם.

אֲנִי יוֹצֵאת אֶל מִחוּץ לָעִיר לִמְצֹא כְּבָשִׂים, פָּרוֹת,

לְהַפְצִיר בַּאֲוִיר:

מִי יִקְרָא לְמִי “מְתֻרְבָּת”?

אֵיפֹה יוּכַל הַלֵּב הַבּוֹכֶה לִרְעוֹת?

מַה עוֹשֶׂה עֲרָבִי אֲמִתִּי עַכְשָׁו?