‘לבי מר יהמה בזכרי את האנשים ההם, רובם משכילים ואנשי לב, שבאו לארץ־ישראל במיטב ימיהם לשם אידיאל נשגב וחלמו עתידות טובים, חירות וכבוד, עבודה תמה וקדושה, תחיית האומה – ומה הם עתה? 20 שנה חנכה אותם האפוטרופסות על־פי דרכה, וחינוכה עשה פרי: האידיאליסטים אנשי חרות היו לקטני־נפש ורכי־לב, החרדים כל אחד רק לפרוטתו הדלה. אבד מהם כל רצון וכל נטייה לפעולה גדולה, כללית, בהשתתפות הכוחות. הייאוש המר מציץ מבין עיניהם והפחד מפני האדון רשום בכל תווי פניהם. איך נהיה כדבר הזה? הרי אנו יודעים כי בלב שלם רצה הנדיב בטובת היישוב בכלל. ומדוע יצא בפועל ההיפך ממחשבתו הטובה?’ (אחד־העם, היישוב ואפוטרופסיו, תרס"ב).

‘ואת הגואל והמושיע הזה, עלינו לחשבו כגואל ומושיע לכל ישראל, כי המושיע הזה לא רק שלוש מושבות הקים בישראל, לא רק מספר משפחות הציל ממחסור ורעב, לא רק בילבל שפת המקטרגים נגד ישוב ארץ־ישראל, לא רק סתם פיות צוררינו כי היהודים יתנו את אחיהם למות ברעב, לא רק אלה עשה לנו, כי אם הוא המייסד כיום אבן־הפינה לתחיית הגוי כלו, וכל אשר ייעשה אך בעצתו ייעשה, כי לולא קם לעזרה, כי אז אבדו אנשי המושבות, ועתה יש תקווה כי יחַיה רוחנו ותאמצנו ידינו לעשות’ (פרץ סמולנסקין, ‘השחר’ תרמ"ג, חוברת יא).

התנאים בארץ־ישראל לפני התערבות הבארון    🔗

דבריהם של אחד־העם מזה ושל פרץ סמולנסקין מזה מציגים גישות מנוגדות להערכת מפעלו של הבארון רוטשילד בארץ־ישראל. דברי ההערכה הראשונים נכתבו בידי אחד־העם בראשית המאה העשרים, אחרי ש’הנדיב הידוע' כבר הסיר מעליו את האחריות למושבות והעבירה לרשות חברת יק"א. דברי ההערכה האחרונים נכתבו בידי סמולנסקין סמוך מאוד לראשית בואו של הבארון רוטשילד להצלתן של המושבות הראשונות, שהוקמו בשנת 1882. מבין שתי הגישות המנוגדות הללו קבעה גישתו השלילית של אחד־העם את התדמית המקובלת של ‘מושבות הבארון’ ושל תקופת העלייה הראשונה כולה. ביקורתו הנוקבת של אחד־העם התקבלה על־ידי בני דורו גם בשל ההשפעה הרבה שנודעה למאמריו וגם בשל העובדה שתנועת העבודה הארצישראלית, מראשית צעדיה, אימצה לעצמה את השקפתו בעניין זה; בין השאר בשל מאבקה בציבור האיכרים במושבות על הרקע של שאלת ‘כיבוש העבודה’. כך אירע כי ‘מושבות הבארון’ זכו לביקורת נוקבת ושלילית מצד ציונים ‘רוחניים’, ‘מעשיים’ ו’מדיניים' גם יחד¹.

כדי שנוכל להעריך את מפעלו ההתיישבותי של הבארון בצורה שקולה ולקבוע את מקומו ואת חלקו בתהליך הקמתה של התשתית הכלכלית של היישוב היהודי החדש בארץ־ישראל בסוף המאה הי"ט, חשוב לעמוד תחילה על התנאים האובייקטיביים ששררו בחלק זה של האימפריה העות’מאנית בשני העשורים האחרונים של המאה הי"ט. אין כל הצדקה לניסיון שמגמתו להשוות את ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל תחת השלטון הטורקי, למפעלים התיישבותיים אחרים, שיצאו אל הפועל בחבלי עולם שונים ובתקופות אחרות. יש לזכור כי למן הרגע שבו החל גל העלייה היהודית לארץ־ישראל בתחילתה של העלייה הראשונה ממזרח־אירופה בשנת 1882 – הוציאה הממשלה בקושטא צו שאסר על עלייתם של יהודים, וכן צווים רבים אחרים שאסרו למעשה על רכישת קרקעות ובניין בתים על־ידי יהודים. כלומר, המפעל ההתיישבותי בארץ־ישראל כולו היה מתחילתו מפעל בלתי־חוקי בהיותו מנוּגד להוראות המפורשות של השלטונות, והוא היה צריך להתגבר על מכשולים בלתי פוסקים שהפריעו למתיישבים על כל צעד ושעל. כל הישג, ולוּ גם הקטן ביותר, תבע מאמצים עצומים אשר בנסיבות הקיימות אז, הניבו בהכרח פירות דלים. חלק ניכר מן המקורות הכספיים שעמדו לרשות המתיישבים בוזבזו כתוצאה מתנאים אלו וכתוצאה מההכרח לחפש – ולמצוא – פרצות כלשהן בחומות האיסורים והגזירות של השלטון המרכזי בקושטא ושל עושי דברו בפלשתינה.

דוגמה מובהקת, העשויה לשפוך אור על המצב שבו התחולל מאבק בלתי־נלאה זה, אשר התנהל בין קבוצה של מתיישבים עקשנים ודבקים במטרתם לבין סמכויות שלטון עוינות, מושחתות ובלתי־יעילות, משתקפת ביוזמה של רכישת הקרקעות. אין בידינו נתונים להעריך מהו הסכום שירד לטמיון במאמצים לרכוש קרקעות להתיישבות בגלל הגזירות, שמטרתן הייתה למנוע רכישת קרקעות על־ידי יהודים; בגלל הפרוֹצדוּרות הבלתי מתקבלות על הדעת, עליהן צריך היה להתגבר כדי לממש זכויות של בעלות, כאשר כבר הצליחו להתחמק מן האיסורים; ולא במקום האחרון – בגלל השחיתות וחוסר היעילות של המערכת המשפטית לדרגיה השונים. אולם אין ספק כי מדובר בסכומים גדולים, שאבדנם צמצם במידה רבה את סיכויי ההתבססות של היישובים שהוקמו, וקבע קצב התפתחות איטי מאוד. גורם מעכב ומכשיל נוסף על דרכן של המושבות היה יחסיהם של השכנים הערבים, שהתנכלויותיהם למתיישבים החדשים חייבו את האחרונים להקצות סכומי כסף ניכרים כדי להבטיח את החיים והרכוש, וזאת – באמצעות קניית חסותם של ראשי השודדים והגנבים, על־ידי מתן שוחד לאנשי הסדר והמשפט הטורקיים לבל יחרצו דין בשרירות־לב.

גורם חשוב אחר, המסביר את הקשיים האובייקטיביים שבפניהם עמד היישוב היהודי החדש בראשית צעדיו, היה היעדרה הכמעט מוחלט של מערכת שירותים ציבוריים ברמה מתקבלת על הדעת בתחומי הכלכלה, החברה והתקשורת (שלא לדבר על בריאות, חינוך ושירותים סוציאליים וקהילתיים).

גורמים אלה ואחרים הכתיבו בצירופם תנאים אובייקטיביים שליליים ביותר, שהתנו כל התקדמות קלה בצורך לרכז מאמצים ואמצעים ללא כל יחס לתוצאות. השאלה שאותה יש להציג אפוא כלפי הישגיו של המפעל ההתיישבותי־החקלאי בשנות השמונים והתשעים של המאה הי"ט, איננה מדוע היו התוצאות כה דלות במושגים כמותיים מוחלטים? יש לשאול כיצד הצליחו העולים, בנסיבות שתוארו, לקיים ולפתח מפעל התיישבותי, ואפילו היה זה מפעל בעל ממדים זעירים למדי?

תרומתה של ‘חיבת־ציון’ ליישוב ארץ־ישראל    🔗

מה היה חלקו של הבארון רוטשילד בהתפתחות ההתיישבות היהודית לעומת חלקם של גופים אחרים, שפעלו באותה תקופה, ובראש וראשונה של תנועת ‘חיבת ציון’? מהשוואה בין תרומתו של הבארון לבין תרומתה של התנועה מתבלט תפקידו המכריע של ‘הנדיב הידוע’ בעשייה ההתיישבותית. ממדי העשייה של כל הגורמים היהודיים האחרים היו בעלי משקל משני בלבד. הבארון השקיע יותר מפי עשרים מכל הסכומים שגויסו על־ידי התנועה העולמית של ‘חיבת ציון’, רכש את רוב האדמות שנקנו על־ידי יהודים בארץ־ישראל, וסייע לרוב רובן של המושבות, שהוקמו על־ידו וביוזמתו או שנתמכו על ידו. יתר על־כן, לולא התערבותו המיידית אין ספק שהניסיון לחדש את היישוב החקלאי בארץ־ישראל בראשית שנות השמונים היה נידון לכשלון, והיה מותיר אחריו רק זכרונות דומים לאלה, שהותירו נסיונותיהם של בני ‘היישוב הישן’, חלקם נסיונות בעלי ממדים צנועים כמו ההתיישבות של המדפיס ישראל ב"ק בג’רמק, תכניות מונטיפיורי להקמת כפרים, או הנסיונות הכושלים שנעשו בג’עוני שבגליל ובפתח־תקווה בשנת 1878. הנחת היסודות להתחדשותו של היישוב היהודי הכפרי בארץ־ישראל, שהחלה בזכותם של חלוצי העלייה הראשונה והתנועה הלאומית שהפיחה בהם רוח – לא היתה הופכת לממש ולמציאות היסטורית בת־קימא לולא פעולתו המהירה והנמרצת של הבארון.

כדי לבחון מסקנה זאת בדבר היקפם של מפעלי הבארון לעומת היקף מפעלה ההתיישבותי של ‘חיבת ציון’, מן הראוי לבחון בקצרה את מפעלה של התנועה. בשנות השמונים הקימה תנועת ‘חיבת ציון’ מושבה אחת בלבד – גדרה (1884), שמנתה כעשרה מתיישבים רובם ביל"ויים. אולם התנועה לא הצליחה לגייס מכל מקורותיה גם יחד מימון, שהיה בו כדי לבסס את היישוב הקטן. רק אחרי שניתן האישור הרשמי (בשנת 1890) על־ידי הממשלה הרוסית, להקים את ‘הוועד האודיסאי’ (ששמו המלא היה: ‘החברה לתמיכה ביהודים בעלי־מלאכה ועובדי־אדמה בסוריה וארץ־ישראל’) כמוסד בעל סמכויות פעולה – הושגו הכספים לתמיכה בעשרה מבעלי המשקים בגדרה. בשנות התשעים תמך ‘הוועד האודיסאי’ במספר משפחות בכמה מהמושבות וגם הקים מושבה קטנה חדשה נוספת: באר־טוביה (קסטינה), אשר נאבקה במשך שנים על עצם קיומה. (הניסיון הראשון להקים את המושבה היה ב־1887, בעזרת הבארון, שנכשל בשל אי־הבנה בין הפקידות למתיישבים שבאו מבסרביה.) בכך, פחות או יותר, מתמצת תרומתה הישירה של ‘חיבת־ציון’ למפעל ההתיישבותי בתקופה זאת, כאשר הדברים אינם מתייחסים, כמובן, לחשיבות העצומה שהיה לה בתחומים אחרים כגון חינוך לאומי, תרבות לאומית, תעמולה ציונית וכו'.

התערבותו של רוטשילד וממדיה    🔗

מקובל לחלק את ראשיתה של ההתיישבות היהודית החקלאית בשנות השמונים לשני שלבים: השלב הראשון היה זה שבו ניסו המתיישבים בכוחות עצמם לבסס את המושבות אותן ייסדו; לאחר שנכשלו במאמציהם החל השלב השני שראשיתו – כאשר חש הבארון לעזרתם של המתיישבים והצילם מחרפת־רעב ומהתמוטטות.

אולם בחינה מדוקדקת של המקורות מוכיחה, שלמעשה קשה לדבר על ‘תקופת העצמאות’ של המושבות הראשונות כעל פרק היסטורי עצמאי, שכן שלב זה היה קצר ביותר וכמעט חסר־משמעות. נבדוק, לדוגמה, את התפתחותן של שתי המושבות ראשון־לציון וזכרון־יעקב, חלוצות העלייה הראשונה מרוסיה ומרומניה. חלוצי ראשון־לציון הניחו את יסודות המושבה בט"ו באב תרמ"ב (יולי 1882), ומיד החלו בזריעת דגן ובחפירת באר. שבועיים לאחר מכן כבר יצא אחד המתיישבים, יוסף פיינברג, לבקש סיוע כספי בחוץ־לארץ עבור אותן משפחות, שהיו חסרות אמצעים. במסעו באירופה, תוך כדי חיפוש אחרי נדיבים, הגיע פיינברג לפאריס ושם זכה להתקבל על־ידי הבארון רוטשילד, שהבטיח מיד את תמיכתו. וכך, כבר באוקטובר 1882, שלח הבארון סכום ראשון של 25 אלף פראנק באמצעות שמואל הירש, מנהל בית־הספר ‘מקוה־ישראל’, ואיש אמונו. עברו אפוא רק ארבעה חודשים מאז דרכו רגליהם של מייסדי ראשון־לציון על אדמתם, עד שהגיע הסיוע הכספי הדרוש של הבארון. בפרק זמן קצר זה קשה להצביע על הישג התיישבותי כלשהו במושבה. הייבול הראשון היה מאכזב ביותר, מים לא נמצאו, ובתים טרם החלו לבנות. המשך קיומה של המושבה היה מוטל בספק, לולא באה העזרה המידית ממקור שלא ציפו לו. היחלצותו של הבארון לעזרת זמרין (זכרון־יעקב) התחילה אמנם רק קרוב לשנה לאחר ייסודה על־ידי חלוצי העלייה הראשונה מרומניה, אך מסתבר כי עד אז לא חלה כל התקדמות של ממש בכל הקשור לביסוסה של המושבה. יתר על כן, הוועד הארצי של ‘האגודות ליישוב ארץ־ישראל’ ברומניה, שהתכנס בעיר גאלאץ, ואשר קיבל על עצמו את מימון הוצאותיה של המושבה, לא היה מסוגל לעמוד בהבטחתו. המשפחות של המתיישבים בזמרין התגוררו בחיפה בתנאי מצוקה משפילים עד כדי חרפת רעב. הבארון לא קיבל תחת חסותו יישוב שהחל לעמוד על רגליו, אלא משפחות רעבות של מתיישבים מיואשים ועוזבים. שלב העצמאות לא הגיע מעולם לידי מימוש!

פעילותו של הבארון רוטשילד לא התמצתה רק בהצלתן של המושבות הראשונות ובעזרה לביסוסן של מושבות אחרות (כמו פתח־תקווה, יסוד־המעלה ועוד). כבר בשנת 1883 הקים הבארון מושבה חדשה, היא מזכרת־בתיה (עקרון) ובשנים הבאות הקים מושבות נוספות ביהודה, בשומרון ובגליל. בו בזמן רכש מאות אלפי דונאם בכל חלקי ארץ־ישראל ובחורן, פי כמה יותר ממה שקנו כל הגורמים שעסקו ברכישת אדמות בארץ־ישראל. גם השפעתו בחצר השולטן, לרוב בכוח הכסף, הועילה הרבה למושבות, שהיו נתונות בצרה עקב קשיים משפטיים ואיסורים אדמיניסטרטיביים.

בגל העלייה השני, 1890/91, נוסדו המושבות רחובות וחדרה, ביוזמת המתיישבים עצמם ובמימון עצמי, ולכן נקראו ‘המושבות העצמאיות’, להבדילן מהמושבות שכבר נמצאו תחת חסותה של פקידות הבארון. אולם, האם הגיעו מושבות אלו לביסוס ללא עזרת הבארון?

חדרה נושעה ממגיפת הקדחת, שהפילה חללים רבים מקרב תושביה, שגילו גבורה עילאית בדביקותם במקום, בזכות ניקוז הביצות ונטיעת יערות האקליפטוס, מפעל שמוּמן כולו על־ידי הבארון. גורלה של רחובות שפר בהרבה. זו היתה המושבה היחידה בארץ־ישראל שזכתה, מרגע ייסודה על־ידי אנשי ‘מנוחה ונחלה’ (בהנהגת לווין־אפשטיין), למינהל מסודר ותקין, ולא ידעה משברים רציניים. אבל ביסוסה הכלכלי נבע, לא פחות מאשר במושבות האחרות, מן העובדה שהיקב של הבארון בראשון־לציון שילם מחיר גבוה לאיכרי המושבה עבור יבול כרמיהם (הגפן הייתה הגידול החקלאי היחידי במושבה!), שהעניק לאיכרי רחובות הכנסה נאה.

מניעי פעילותו של ‘הנדיב’ בארץ־ישראל    🔗

קשה להשיב תשובה חד־משמעית על השאלה, מדוע החל הבארון לסייע למושבות, שכן – רק מעטים ממכתביו של רוטשילד פורסמו. יומניו נותרו חסויים לפי שעה והוא עצמו מיעט מאוד בחייו לדבר על כוונותיו ועל שאיפותיו הכמוסות. דבר אחד ברור: יישוב ארץ־ישראל היה יקר מאוד ללבו, והתעניינותו בארץ־ישראל חרגה הרבה מעבר לעניין שמגלה פילנטרופ באובּייקט הזוכה לנדיבות לבו. רוטשילד לא היה ציוני במובן הפורמאלי של המושג: הוא לא הצטרף להסתדרות הציונית, לא השתתף בקונגרסים, ואף לא קיבל את הנחת־היסוד של הציונות, לפיה צריכה ארץ־ישראל לפתור את בעייתם של כל היהודים בעולם. עם זאת היתה לו השקפה מרחיקת־לכת בדבר החשיבות שיש להצלחתו של מפעל ההתיישבות בארץ־ישראל, לפחות לגבי יהודי מזרח־אירופה הנתונים במצוקה. ‘לדעתי יש חשיבות רבה לכך שבניסיון אשר אנו עושים בראשונה משתי המושבות הללו יעלה בהצלחה, כיוון שאם כך יהיה הדבר, וזאת תקוותי, עלול מצבם של יהודי המזרח להשתנות, בבוא העת, במידה ניכרת. אין אני מהסס אפוא מהביא קרבנות נוספים כדי להבטיח את שגשוגה של מושבה זו, ואני מגדיל עד 50 אלף פראנק את הסכום שבו אתה יכול להשתמש למענה’ – כתב הבארון לשמואל הירש ב־6.4.1883 ². בערוב ימיו התוודה באוזני ד"ר ח’ וייצמן: ‘עשיתי עבודה זו מפני שהאמנתי באמונה שלמה כי בוא יבוא יום, והשאלה היהודית – של העם וארצו – תעלה בפני העמים, ולכן רציתי להכין עובדה קיימת של ישובים בכל רחבי הארץ, כך שבשמם יוכלו באי־כוחנו לבוא ולצעוק בפני כס־העמים…’.³ ובהזדמנות אחרת אמר: ‘הציונים ואני דמינו לחופרי מנהרה. משני קצוות שונים החילונו את עבודתנו וכל אחד חתר לעברו – וסופנו שניפגש באחד הימים…’.⁴

כלומר, למרות שלא היה ציוני, ולא הכריז על אמונתו בתקומתה של מדינה יהודית, פעל רוטשילד מתוך מחשבה לטווח־ארוך, דבר המסביר גם את מדיניות רכישת הקרקעות שלו, מדיניות שאותה מימש בפינות שונות של ארץ־ישראל ועבר־הירדן. הוא לא חשב במושגים של עזרה למספר מצומצם של מושבות, אלא במונחים של מפעל התיישבותי מקיף ובעל ערך לדורות. אין להתפלא אפוא, שרוטשילד דחה על הסף את פנייתו של הרצל אליו, שיתמוך במאמציו המדיניים. שני האישים הללו – רוטשילד והרצל – דגלו בשיטות שונות לחלוטין. הרצל ריכז את כל המאמצים בהשגתו של הצ’ארטר, תוך התעלמות מוחלטת וזלזול גמור ב’עבודה המעשית'⁵ בארץ־ישראל, שנעשתה, לדעתו, בצורה שאיננה מעוררת כבוד ואינה מבטיחה הישגים מדיניים של ממש. ואילו הבארון רוטשילד גרס כי בתנאים הקיימים, הדרך היחידה שתבטיח תוצאות חיוביות בעתיד, היא הפעולה העקבית של יצירת עובדות התיישבותיות בשטח, ולוּ גם בדרך מחתרתית הנוגדת את התביעה ל’משפט גלוי' של הרצל.

הבארון והפקידוּת    🔗

הבארון רוטשילד התעניין מאוד בנעשה במושבותיו. מתוך מכתביו המעטים המצויים בידינו, בעיקר מהשנים הראשונות, אנו למדים עד כמה ירד לפרטים והתערב אפילו בעניינים הנראים פעוטים כמו אישור הלוואה של כמה אלפי פראנקים לאיכר פלוני, או קביעת המחיר הסופי שאותו יש לשלם לאיכר עבור אדמתו. עיסוק זה בקטנות נראה מוזר לגבי מי שהשקיע עשרות מיליוני פראנקים בארץ־ישראל, ומי שקיבל מפעם לפעם החלטות – כגון רכישת גושי קרקעות בהיקף של רבבות דונאמים – שחייבו אותו בהוצאות כבדות. אין להסביר את התנהגותו בניסיון לקמץ פה ושם בהוצאותיו, אלא ברצונו שהמתיישבים יחיו בצניעות, לא יהלכו בגדולות, ולא ינצלו את נדיבותו לבזבוז מיותר. מפליא כיצד התמצא במתרחש בתחום הפעילות החקלאית הנעשית במושבותיו ועד כמה היה מאושר לשמוע על כל הישג ועל כל הצלחה, וגם כיצד ידע להתגבר על האכזבות הרבות שנגרמו לו כתוצאה מרשלנות, ועל הפסדים בלתי־פוסקים.

בביקוריו בארץ־ישראל הביא הבארון בספינתו זנים ומינים שונים של צמחים ובעלי־חיים, שבעזרתם קיווה לקדם את החקלאות במושבותיו. לפי תיאור ציורי אחד, דמתה ספינתו לתיבת־נח, בהכילה מספר רב של בעלי־חיים, אותם אספו אנשיו בפינות שונות של העולם⁶. בפגישותיו עם המתיישבים, אותן קיים לרוב בבתי־הכנסת המקומיים, תבע מהם חריצות והסתפקות במועט, חיי פשטות, עבודה עצמית ועיסוק בחקלאות – ובחקלאות בלבד. הוא הדגיש באוזניהם כי עיני העולם נשואות אל המושבות, ודבר זה מחייבם להתנהגות ההולמת עובדי־אדמה החיים מיגיע כפיהם. ידוע המקרה בו התרעם, כאשר הבחין בכובעים מקושטי־הנוצות שחבשו לכבודו נשות האיכרים בבית־הכנסת. אולם הבארון, חרף התעניינותו הרבה וביקוריו בארץ־ישראל אחת לכמה שנים, לא יכול היה לדעת את כל המתרחש בה, והמערכת הפקידותית, שצמחה בהדרגה בעקבות התרחבותו של המפעל, היא שניהלה למעשה את פעולות ההתיישבות, ודיווחה לבארון באורח סלקטיבי לפי צרכיה ובהתאם לאינטרסים שלה, שלא תמיד עלו בקנה אחד עם כוונותיו המקוריות.

מערכת פקידותית מסועפת זו, שכונתה ‘האדמיניסטרציה’, בלעה סכומי־עתק, בהעסיקה סביבה המוני אנשים, לצורך ושלא לצורך. היא לא זכתה לשבחים רבים בהיסטוריוגראפיה היישובית, ובצדק. רוב הפקידים שמעשיהם ידועים לנו, לא היו שותפים לאדונם באמונתו בחזון ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל, וראו בתפקידם הזדמנות לנהנתנות אישית, ובמקרים אחדים לפחות, הזדמנות לסיפוק יצרי כבוד ושלטון מופרזים. מאידך, יש להיזהר מהצגתם של הפקידים כולם כחבר מרעים, שכל עיסוקו היה נסיעות במרכבות מהודרות, דיכוי האיכרים ופיתוי בנותיהם. ראשית, היו פקידים שגילו יחס של הבנה כלפי אלה הנתונים למרוּתם, ומערכת היחסים שנוצרו בין שני הצדדים לא היתה מאופיינת אך ורק על־ידי מיצוי תאוות שלטון מחד גיסא והתרפסות מאידך גיסא. שנית, הפקידים עסקו בניהול פעילות משקית בהיקף לא מבוטל; עשרות אלפי דונאם של מטעים, רבים מהם מרהיבים ביופיים, הקיפו את המושבות ושינו ללא היכר את הנוף של סביבתן. אלפי פועלים, רובם הגדול שכירים ערבים, הועסקו בעבודות אלו, והפקידות היתה זו שפיקחה על הפעילוּת האינטנסיבית. נסיונות חקלאיים נועזים ומגוונים נעשו במושבות, אמנם בלי שיהוו הצלחה מרשימה (גידול טבק, תה, כותנה, קנה־סוכר ועוד). אולם גם הכשלונות המרובים, שנבעו בחלקם מפטרונותו של הבארון, שאיפשרה להם לבזבז כספים כמעט ללא גבול (‘על חשבון הבארון…’), ובחלקם מהיעדר ניסיון קודם בארץ־ישראל בחקלאות מודרנית – לא היו לריק. הלקח, שהושג במחיר יקר מאוד, אשר הופק מנסיונות אלו, הניח את הבסיס לחקלאות יהודית בארץ־ישראל.

‘הוצאות הלימוד’ הגבוהות ששילם הבארון היו תולדה מהשקפתו היסודית, כי על־מנת לבסס את המושבות יש ליצור תעשייה חקלאית, שתעבד את התוצרת ותשווקהּ לחו"ל. אין זה מקרה כי בשלב מוקדם למדי החליט הבארון על הקמתו של היקב הגדול והמשוכלל בראשון־לציון, ואחר־כך גם בזכרון־יעקב. אלה היו מפעלים תעשייתיים גדולים שבלטו כתופעה יוצאת־דופן במציאות של ארץ חקלאית, מפגרת וחסרת תשתית של תעשייה מודרנית. מגמה זו מסבירה גם את הקמתו של בית־החרושת להפקת בושם מצמחי היסמין, שגוּדלו ביסוד־המעלה, ושל בית־חרושת לאריגה בראש־פינה, שאמור היה לנצל את פקעות המשי שגידלו במטעי התותים בסביבה (שני המפעלים הללו לא עלו יפה). היקבים הצליחו להפיק יין באיכות משביעת־רצון, אך במחירים שהסבו הפסדים עצומים. יחד עם זאת יש להעריך את ראייתו למרחוק של הבארון, שתיכנן מלכתחילה את שילובה של החקלאות עם התעשייה כבסיס לכפר היהודי, והקדים בכך בכמה דורות את ההתפתחות המאוחרת יותר.

יחס לאיכרי המושבות    🔗

מקובלת ההנחה המוטעית כאילו היה יחסם המשפיל של פקידי הבארון כלפי האיכרים – יחס שהביא למרידות הידועות בהרבה מהמושבות – ניגוד מוחלט לגישתו של הנדיב. האמת היא כי מקורה של הגישה שיש להתייחס בחשדנות אל המתיישבים כאל גורם אנושי שאין לסמוך עליו ואשר יש לפקח עליו ביד רמה, היה בבארון עצמו ובעוזריו הראשיים. הבארון היה שותף לגישה, שהיתה מקובלת על רוב יהודי מערב־אירופה, לפיה יהודי מזרח־אירופה ראויים לחמלה ולעזרה – אך לא ליחס של כבוד. בכל מכתביו כינה הבארון את המתיישבים בשם ‘מוכי־גורל’. נסיונו הראשון עם אנשי ראשון־לציון חיזק ועודד גישה זאת, בראותו במתיישבים אנשים כפויי טובה, נרגנים ומחרחרי־ריב. וכך כתב על־אודותם לשמואל הירש, מנהל בית הספר ‘מקוה־ישראל’, שהיה איש־אמונו של הנדיב: ‘אשר לקשיים שגורמים לך מתיישבי ראשון־לציון, הפלגות והיצרים הרעים שפשו בהם, הרוח המאוסה של קנאה וחשדנות המפעמת אותם, הרי זהו מצב שאי־אפשר לו להימשך; ומן הראוי שמסכנים אלה יבינו כי אני הוא שנטלתי על עצמי לשאת לבדי בהוצאות מושבתם; ואם יעוררו שוב התנגדות קלה שבקלות לקבל בתוכם את הסטודנטים הרוסיים אליהם⁷, או אם במקום לעבוד, במלאם אחרי הוראות הגנן שלי, דיגור, יוסיפו לחיות בינם לבין עצמם באותה אווירה של איבה, שסופה לעשות כל מאמציהם לאל, לא אהסס לשלול מהם את עזרתי תוך 24 שעות ולעזבם לנפשם ולתוצאות המרות של רשלנותם ופלגותיהם. חוסר המשמעת של מסכנים אלה מקשה עליך מאד את תפקיד הפיקוח שנטלת על עצמך לגביהם’⁸. נוסח חריף זה מסביר את קשיות־הלב שגילה הבארון כלפי ‘המורדים’ בפקידות בראשון־לציון, ובראשם כלפי יוסף פיינברג, אשר גורש על־ידו מהמושבה בבושת־פנים מכאן, ותמיכתו הבלתי־מסויגת בפקידיו ואי־נכונותו לשמוע את טענותיהם של המתיישבים כלפי פקידיו מכאן. לנגד עיניו של הבארון עמדו לא המתיישבים כבני־אדם בעלי כבוד עצמי, אלא המטרות מרחיקות־הלכת של המפעל ההתיישבותי בכללותו. לכן אין הצדקה בתיאור הפקידים כחבורה שסילפה את כוונותיו הטובות של הבארון והכתימה את מפעלו, שהרי במובן ידוע הם פירשו כלשונה את גישתו הבסיסית. אולם גילויים שליליים מסוימים היו תולדה מהתנהגותה של הפקידות עצמה ונבעו משיקולים אינטרסנטיים ומנטיות אופי של חלק מהם.

העברת האחריות על המושבות ליק"א    🔗

כשם שאין לקבוע בצורה החלטית מה היו מניעיו של הבארון שעה שנטל את המושבות תחת חסותו, כך גם קשה לקבוע בפסקנות מה הביא אותו להחליט בשנת 1900 להעביר את הטיפול במושבות לידי חברת יק"א. אמנם העברה זאת לא נעשתה בנוסח של ‘ברוך שפטרנו’, מאחר שהבארון העניק ליק"א סכום כסף, שמפירותיו ניתן היה לקיים את הפעילות המשקית ואף להרחיבה. יתר־על־כן, גם בשנים הבאות המשיך, בצורות שונות, לתרום סכומים ניכרים, בעיקר כתמיכה במוסדות ציבור ביישובים בארץ־ישראל, וכן התמיד בביקוריו ובגילויי ההתעניינות. אך האחריות לנעשה בארץ־ישראל לא היתה מוטלת יותר על כתפיו, ולכן מהווה שנת 1900 נקודת־מפנה חשובה, ובפרספקטיבה היסטורית ניתן לומר שהיתה זאת נקודת־מפנה חיובית בתולדותיו של היישוב היהודי בארץ־ישראל. ייתכן כי להחלטתו של הבארון הביאו גורמים אישיים (מחלתו), כלכליים (הפסדיו הכספיים) או גורמים אחרים. דומני כי ההסבר העיקרי להחלטתו, אם כי לא ההסבר היחידי, הוא בכך, שהבארון ברגע של משבר איבד את האמונה והבטחון בצידקת הדרך שבה הלך במשך שמונה־עשרה שנה, וזאת במיוחד נוכח הביקורת הנוקבת שנמתחה עליו מכל צד. אולי גם עייף מן המעמסה שנטל על עצמו במשך פרק זמן ארוך זה, שבו נשא, כמעט לבדו, בעול בניין הארץ.

רבים היו הכשלונות והמשגים שנעשו ב’תקופת הפקידות'. אולם ספק אם היתה קיימת, בתנאים של שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, אלטרנטיבה אחרת וטובה יותר של דפוסי פעולה, שבה יכול היה הבארון רוטשילד לבחור. היסוד שהניח הבארון ליישוב החקלאי היהודי בארץ־ישראל שימש אבן־פינה לכל מה שנבנה בה בתקופות מאוחרות יותר – אחרי שנת 1900.