ביחד ננצח    🔗

אַתֶּם הַבּוֹנִים אֶת הַמִּזְבְּחוֹת עַכְשָׁו/ כְּדֵי לְהַקְרִיב אֶת הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה/ אַתֶּם צְרִיכִים לְהַפְסִיק לַעֲשׂוֹת זֹאת/ טַכְסִיס אֵינוֹ חָזוֹן/ וּמֵעוֹלָם לֹא נִקְרֵאתֶם/ עַל יְדֵי שָׂטָן אוֹ עַל יְדֵי אֵל

(לאונרד כהן, “סיפורו של יצחק”)

לכל אחד, ככה נראה, יש “שיר של לאונרד כהן”. השיר “שלי” הוא השיר הכי נוגע ללב בעולם, בעיניי, וכל שורה ודימוי שלו הפכו אצלי לשורה ודימוי לחיים. השיר הזה שלי הוא הכי פוליטי ובכל זאת כל כך אישי. והכי רלוונטי לימים האפלים שבהם אנחנו חיים. זהו “סיפורו של יצחק”. השיר הובן בזמנו (בצדק) בהקשר של מלחמת וייטנאם, אבל הוא גם שיר על האבות העוקדים את בניהם לשחיטה בכל דור ובכל מלחמה בשם צו אלוהי כזה או אחר.

בהתרסה הפואטית כנגד העקידה אין כמובן חידוש; מה שנראה לי כאחת האמירות הכי מקוריות ומעמיקות על פעולה ומאבק, וזו שאני מתקשה להסביר לאחרים או לנסח לעצמי, מתייחסת ל"אחדות"; אני נזכר בה כל פעם שמדברים על אחווה ואחדות ו"ביחד" ו"כולנו אחים" –

כי זהות, בניגוד לדימויה, ומושגי ה"יחד" וה"אנחנו" שנגזרים ממנה, אינה משהו מהותי, נוקשה, שהגדרתו ברורה וגבולותיו קשיחים. זהויות מתקיימות זו לצד זו בעולם רב־ממדי, הן גמישות, נזילות, בו־זמניות, פתוחות למשא ומתן, נבנות ומתפוגגות מתוך קשרים שבתוך קבוצה ומול אויב שמחוצה לה, ויש להן הקשר היסטורי וחברתי ורגשי.

בסרט “הלילה של סן לורנצו” של האחים טביאני יש סצינה אחת שבה תושביו של אזור כפרי באיטליה מוצאים את עצמם במלחמת “אחים” בתוך שדה חיטה: פרטיזנים לוחמי המחתרת כנגד הפשיסטים. כולם שכנים ומכרים, ואפילו קרובי משפחה. הם קוראים בקול אחד לשני קריאות של היכרות, ומזכירים אנקדוטות משותפות של קירבה. ברגע של היסח דעת, הם אף עוזרים זה לזה בטיפול בפצועים, רגע לפני שהם שבים להרג הדדי.

כן, אחים יקרים, יש הקשר שבו אתן את נפשי בשבילכם, ויש הקשר שבו נילחם זה בזה עד חורמה, מתוך כפייה או מתוך בחירה, מתוך הגנה עצמית או מתוך סולידריות: אֶהֱרֹג אֶתְכֶם אִם אֶהְיֶה מֻכְרָח/ אֶעֱזֹר לָכֶם אִם אֶהְיֶה יָכוֹל אבל גם אֶעֱזֹר לָכֶם אִם אֶהְיֶה מֻכְרָח/ אֶהֱרֹג אֶתְכֶם אִם אֶהְיֶה יָכוֹל.

רוע    🔗

אחד הנושאים הנפוצים (והוותיקים) בספרות המדע הבדיוני הוא המגיפה. בני האדם הנדבקים בה הופכים למפיציה האלימים. ערפדים ואנשי זאב וזומבים קולנועיים לדורותיהם – מ"ליל המתים־החיים" של רומרו ועד הסִדרה העכשווית “האחרונים שבינינו” – הופכים הנגועים את קורבנותיהם לנגועים בנשיכה. לכאורה, המלחמה העקובה מדם (ובשר) נראית כמתחוללת בין ה"חולים" ובין הבריאים. אבל זו רק אשליה שמקורה במבטנו השטחי והמרוכז בעצמו. גם האדם הבריא, שניצח את יריבו החולה ניצחון מוחלט, מפסיד בקרב אם נדבק. המאבק האמיתי הוא בין המחלה האנוכית (אם לעשות פראפראזה על “הגן האנוכי” של דוקינס) ובין ה"בריאות". במאבק הזה בני האדם – חולים כבריאים וטובים כרעים – הם רק שדה הקרב ולוח המשחק.

במובנים רבים זה טיבה של המלחמה ברוע. אם במהלך המלחמה אתה נדבק, הפסדת. הזמר הצ’יליאני ויקטור כארה, שנרצח על ידי חיילי הרודן הפשיסטי פינושה באיצטדיון שנקרא היום על שמו, כתב: בְּסַךְ הַכֹּל תָּמִיד תַּפְסִיד בַּקְּרָב/ אִם אַתָּה נִלְחָם בּוֹ כְּדֵי לַהֲרֹג. אני מבין את השורות האלו לא כקריאה לפציפיזם פייסני וסביל, אלא להיפך: אנחנו נלחמים, אבל לא כדי להרוג את יריבינו־כביכול, אלא את הרוע המקנן בהם ובנו. אנחנו נלחמים במגיפה.

ההתפכחות    🔗

אחת התופעות שהשבעה באוקטובר הוליד היא ה"התפכחות". מה שמפליא הוא המעורבות הרגשית העצומה ששני הצדדים – ה"מתפכחים" וה"עקביים" – מפגינים במהלך הדיון בה.

אני שייך למחנה שיחסו למתפכחים הוא תערובת של כעס, עצב ופליאה. למרות זאת נמנעתי יחסית מקרבות הרחוב הווירטואליים שמאפיינים את הקרע הזה. מבחינתי, כתופעה פוליטית, ההתפכחות היא מהלך לגיטימי לגמרי. החשיבה מחדש על עמדות ישנות, והתחושה שהן נגזרו ממשאלות לב ומאופטימיות שאין לה בסיס במציאות, עשויות להוביל לעדכון רדיקלי בהשקפה ובפרשנות. אין בזה שום פסול עקרוני.

מה שאני מתקשה להבין הוא השנאה והמשטמה שמאפיינות את השיח. אני יודע, כמובן, שכל שבט כועס על הפורשים ממנו – אלה מאיימים על לכידותו ועל צדקתו העצמית. אני יודע שגם הפורשים כועסים על השבט, ושהכעס הזה נועד להצדיק את הפרישה, ויש בו גם כעס על אותו חלק בהם עצמם שהלך שולל אחרי ההשתייכות הקונפורמיסטית לשבט. אבל עדיין אני מתקשה להבין את השפה והסנטימנט של המתפכחים.

בתור מי שבחר להישאר בשבט אני יודע שזה שבט קטן, נרדף וחסר כל השפעה בציבוריות הישראלית (וגם בעולם, למרות איזו דמוניזציה שמפריזה מאוד בכוחו והופכת את יריביו רבי העוצמה לקורבנות אומללים). חלק מההתקפה עליו (כלומר עלינו) קשורה באחריות שמוטלת עלינו. נלעג בעיניי שמיוחסת לי אחריות לאירועים – כי, למרבה הצער, ההשפעה שלי על הנהגת החמאס או על ישראל היא לא משהו.

מעבר לכך שהטלת האחריות היא מגוחכת (ונפוצה מדי), הטיעון המוסרי דורש דיון מסוג אחר: הוא מזהה בעצם הניסיון להסביר את הרוע של הטובחים והפורעים – כלומר, את התהליכים ההיסטוריים שהולידו אותו – הצדקה מסוימת שלו ושיתוף פעולה איתו. הסבר אינו הצדקה, והסירוב להסביר הוא בעצמו סוג של עמדה דטרמיניסטית, מהותנית וסטטית, המסירה אחריות מנשאי הרוע כי “זהו טבעם.”

אבל הסבר עשוי גם להיות סלחני לפרקטיקות של הרוע בגלל הנסיבות שהולידו אותו. זהו דבר שהומניזם הגון ומוסר אוניברסלי חייבים להיזהר ממנו. העובדה שאפשר לבנות פרופיל של פסיכופת אינה מבטלת הגינוי המוסרי של מעשיו הרצחניים. זה נכון לשני הצדדים.

אנטישמיות    🔗

כשהייתי ילד, העולם היה מוצף ב"טרור אדום". באדר־מיינהוף ומחתרת באסקית וטופאמארוס ופעולה־ישירה וחזיתות־עממיות־לשחרור וצבאות־מהפכה ובריגדות־אדומות. בכל ארץ ובכל יבשת רחשו מאואיסטים וטרוצקיסטים בבולמוס המהפכני של דור 68'. נוספו עליהם יצירי הדמיון המפותח של הפאניקה המוסרית, בדמות אנשי צללים אימתניים ומחתרות מדומות או מוגזמות, שהזינו והמחישו את האיום שברעיונות ביקורתיים ורדיקליים.

הטרור הזה הופעל בהיקפים נרחבים כלפי מדינות ומשטרים, וכלפי נציגים ממשיים או סמליים שלהן. אחת המטרות הנפוצות לפעולות טרור בינלאומיות הייתה ישראל – חטיפת מטוסים, רצח הספורטאים במינכן, פגיעה בשגרירויות ובעובדיהן. למרבה הפלא, ובניגוד בוטה להווה, הפעולות האלה לא סווגו מעולם על ידי מדינת ישראל הרשמית כ"אנטישמיות". זו תופעה חדשה בהחלט.

היו, כמובן, גם פעולות טרור אנטישמיות במובהק, שכוונו כלפי יהודים באשר הם יהודים. חלקן תקריות שיזמו אנשי הימין הקיצוני, אבל חלקן – כמו הפיגוע בבית הכנסת ברחוב קופרניק בפריז (שלמרות הרשעה של פלסטיני נותרה עמימות רבה ביחס למבצעים ומניעיהם) וכמו הפיגוע הנורא בבואנוס איירס (שהרג, למרבה האירוניה, קשישים חניכי תנועת הבונד האנטי־ציונית), היו בהחלט פעולות אנטישמיות ולא אנטי ישראליות.

גם השמאל העולמי, שעוצב על ידי אתוס המאבק בנאציזם ובפאשיזם, הקפיד מאוד על אפס סובלנות כלפי אנטישמיות גלויה, ועל שמירת מרחק אידיאולוגית ומעשית מרטוריקה אנטישמית. הוא נשמר לחלוטין מלהשתמש בשם התואר “יהודי”. “ציוני” (המכיר בקיומם של יהודים לא־ציוניים) וגם “ישראלי” היו השמות לאויביו האידיאולוגיים. אישים מרכזיים – כמו סארטר או ראסל – מילאו תפקיד מרכזי במלחמה באנטישמיות ובמאבק למען יהודי ברית המועצות, למשל.

במהלך השנים (הרבות) מצב העניין התהפך והתערפל: מדינת ישראל הרשמית והפופולרית מאשימה באנטישמיות כל פעולה נגד מטרות ישראליות, וכל התבטאות ביקורתית ביחס לישראל, המשטר שבה, או ההשקפה הציונית. מן הצד השני, נדמה שדיבור על “יהודים” מתקבל בסלחנות על ידי חוגים ביקורתיים. ההתגייסות של כל גוף יהודי למען ישראל מצד אחד, והחלפתו של אתוס אנטי־פשיסטי ישן באנטי־קולוניאליזם ופוליטיקת זהויות, פוגגה את האבחנה הברורה שעליה גדלתי: יש יהודים לא ציוניים, יש ביקורת על ישראל והציונות שאינה אנטישמיות, ויש אנטישמיות שאינה נסלחת ואינה יכולה להיות נסבלת על ידי הומניסטים.

המשורר הצרפתי פול אלואר היה איש שמאל. כמו חבריו להשקפה הוא לחם במחתרת הצרפתית נגד הזוועה והרוע של הנאצים ומשת"פיהם מן הימין הצרפתי. וכמו הדור ההוא כולו, גם הוא ראה את האדם ברגעי שפלותו הבזויים והמייאשים, שבו הפך אכזרי וצמא דם, וברגעים הכי נשגבים, שבו גילה אומץ, אנושיות וסולידריות יוצאות דופן ומעוררות תקווה. השיר “בוורשה עיר רפאים” נכתב בתום מלחמת העולם השנייה, לאחר ביקור בשרידיו של גטו ורשה, ומתוך חורבותיה של אירופה כולה. הוא מסתיים כך:

פול אלואר בחר בתקווה. אני מנסה לאמץ את הבחירה הזו. היא תמימה וילדותית ואנכרוניסטית, אבל היא גם היחידה האפשרית. הָאָדָם שֶׁבָּאֲדָמָה מְפַנֶּה אֶת מְקוֹמוֹ לָאָדָם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.