האם התפכחתי? לא. התפכחות אינה רלוונטית. לא במקרה שלי.

נעצבתי. נבהלתי. נדהמתי לגלות כמה ניתן לטלטל אותי. אבל תפיסת השלום שלי, כלומר, תפיסת המוסר שלי, לא השתנתה. הדבקות שלי ב"אי אלימות" לא נובעת מרצון “לעשות טוב לערבים” או מהמחשבה שהם “נחמדים”; אלה לא רלוונטיים מבחינתי. אני מתנגדת לפתרון בעיות באלימות כיוון שאני מסרבת להיות אלימה. תמיד הייתי מודעת לאפשרות שיפגעו בי באלימות (למען האמת, גדלתי בתוכה ואז, בילדותי, גם נדרתי נדר להיות מבוגרת לא אלימה). פגשתי את עוצמת הפחד שלי. פגשתי (שוב) את האימה. אבל האימה לא גורמת לי לרצות להרביץ ובוודאי לא להרוג. האימה גורמת לי לשוב ולוודא שאני במקום היחיד הנכון לי, המקום של מי שלא מטילה אימה.

כן, אני שייכת למדינה שמטילה אימה, אני אזרחית של מדינה שעוסקת בימים אלה בנקמה רצחנית בעזה. הורגת ילדות וילדים, מרסקת משפחות ואחראית להרעבה, מוות וייסורים. אני שותפה פעילה במחאה נגד המלחמה ובכאב אני מגלה כמה דל כוחי מול הכוח המשחית של המלחמה.

בניסיון להבין משהו על עצמי, על הקהילה שבה אני חיה ועל העולם, ניהלתי בשנה וחצי האחרונות “יומן מלחמה” שהופך לספר (ושמו: “בינתיים את פרק”). הספר כתוב כיומן בגוף שלישי להלן קטעים מתוכו הפורשים את החוויה הפרטית שלי בתוך זוועות המלחמה.

13/4/24

לפני עשר שנים, אולי קצת יותר, בחור צעיר, מזוקן, נמרץ ומבולבל כפי שרק “אנוס” חרדי יכול להיות, הזמין אותה למפגש מחתרתי וכך היא התוודעה אל קבוצת חרדים שמכנים את עצמם “אנוסים”. חרדים וחרדיות שלא יכולים לעזוב את העולם החרדי, בין היתר משום שלא לימדו אותם השכלה כללית ואין להם מקצוע ואפילו יכולת לרכוש מקצוע (בנוסף לצרות אלה, חיתנו אותם מוקדם וחינכו אותם ללדת המון ילדות וילדים). הצרכים החומריים שלהם מרובים, והאפשרות לתת להם מענה מחוץ לקהילה החרדית לא קיימת, לכן הם “אנוסים”. הם מנהלים חיים כפולים; חרדים כלפי חוץ וכופרים בנשמה. הרשתות החברתיות וקלות הנשיאה וההסתרה של מכשירים סלולריים, מאפשרות להם לחיות בשני העולמות ולארגן לעצמם קהילות אלטרנטיביות, סודיות, בהן הם יכולים להסיר את מסכת החרדיות ולהתנהג, לזמן מוגבל, בחופשיות. בסיום הפגישה המחתרתית הזו, היא ארגנה סדרת מפגשים בין חברותיה וחבריה הליבראליים לחבורה של “אנוסים”.

באחד המפגשים מישהו העלה את השאלה “מה הייתם עושים לו מלאך המוות היה מודיע שנשארו לכם שעתיים לחיות?”. אחד האנוסים, בחור רגיש ומשכיל במיוחד, השיב: “הייתי מחבק את הילדה שלי ומשחק איתה.” בהמשך הערב הוא ביקש לתקן את דבריו: “זה מה שחשבתי שנכון להגיד, אבל האמת היא שבאותה מידה גם הייתי רוצה לקרוא ספר. ספר אחרון.”

והנה היא יושבת בצהרי יום השבת, לאחר בוקר נוסף שבו התעוררה, למרות שהלכה לישון בידיעה שאולי לא יהיה עוד בוקר. כבר כמה ימים שהיא מכינה את עצמה למתקפת טילים איראנית שעדיין לא הגיעה. היא מכינה את עצמה לפרידה מעולם שעם כל טירופו ועם כל הדברים שהוא עשה לה, היא מגלה שהיא עדיין לא רוצה להיפרד ממנו.

היא יודעת שלאחר המוות לא יהיה זיכרון ולא תהיה משמעות לרשימת הדברים שהיא הספיקה או לא הספיקה לעשות ולכן הכול חסר משמעות, הכול הבל הבלים. ובכל זאת יש לה רשימה של דברים שהיא חייבת לעשות לפני שהיא הולכת.

בראש הרשימה נמצא הצורך למצוא פשר. היא לא מבינה מדוע זה חשוב לה, אבל היא חייבת להבין את העולם לפני שהיא נפרדת ממנו. אם יש משהו שהיא רוצה להספיק לעשות לפני שהיא מתה, זה להסביר לעצמה למה היא רוצה לחיות.

אם היא תמות בעוד שעתיים, ואם היא פטורה מלחשוב על צער ילדיה, היא הייתה רוצה לעשות מדיטציה לאורך השעתיים האחרונות, למות בתוך מדיטציה, גם אם זה יהיה מוות אלים. אולי המדיטציה תציע תשובה או לפחות תעניק לה תחושה של ממשות. התמונה המדויקת ביותר של מוות, מול רעולי הפנים המכוונים כלפיה נשק או הטיל הנוחת על ביתה, תהיה כשהיא יושבת במדיטציה. כן, היא יודעת שהחיים לא מתנהגים כך; מן הסתם התמונה המציאותית מול המפחידים עם הנשק תהיה של אישה מזדקנת משתינה על עצמה מרוב פחד, מתחננת על חייה או קופאת. אבל היא לא שואלת כרגע על המציאות אלא על מה שהייתה רוצה, וכך הייתה רוצה שיהיה, אם היא נדונה לשעתיים אחרונות שיסתיימו במוות אלים.

היא חייבת להאמין שיש מקום ביקום שקוראים לו “טוב”. מקום שאליו מתכנס המאמץ שלה. שאליו מתכנסות המחשבות ומתכנסים התרגולים הרוחניים וכל ה"ואהבת" הזה של העולם, כל המאמץ לחשוב ולעשות טוב ולא לאכול חיות ולהציל נשים מידי שוביהן, כל הדברים האלה חייבים ללכת לאן שהוא ואותם המלחמה לא תיקח ממנה.

ובינתיים היא אוכלת. המלחמה יצרה טקס חדש בחייה, אכילה לילית. היא אוכלת הכול חוץ מחיות וביצים. כי הבהלה לא תנצח את המוסר כלפי החיות, אבל תנצח את השיחה שהיא רוצה לנהל עם הגוף שלה.

מדי לילה, שנייה לפני שהיא נרדמת, מתעוררת בה בהלת התהום. אין לזה תיאור מדויק יותר ואין לזה תמונה. בהלת התהום. היא חייבת לסתום לבהלה את הפה והיא חייבת לבלוע כמעט את כל מה שהיא רואה לנגד עיניה. כל אפשרות של אוכל חייבת להתממש. לסתום. לסתום את בהלת התהום. היא הופכת לפייה של פחמימות, רואה מול העיניים בעיקר פחמימות וסוכרים. הראש שלה סוקר את כל מה שיש במקרר ומתביית על לחם עם גבינה טבעונית, פרוסות עגבנייה ומלפפון חמוץ. כריך ואחר כך עוד אחד. ואז היא עוברת למתוקים הרכים, למעדנים של הבת שלה, היא חייבת את הרוך המתוק הזה בתוך הפה, חייבת שהוא ישקע לתוכה, ואז עוד מעדן, ואז היא חייבת להעביר את המתיקות בתפוז או קלמנטינה, משהו פירותי, חמצמץ. ואז היא יכולה לצחצח שיניים וללכת לישון.

הערב הגיע. היא רוצה להתקשר אל הילד אבל יש סיכוי שהוא לא מתנהל בהתאם לתיאוריית “השעתיים האחרונות” שלה, והיא חוששת ששיחת טלפון ממנה רק תבהיל אותו ואולי תכניס אותו טרם זמנו לתיאוריית “השעתיים האחרונות”. לפני כמה ימים הוא אמר לה “לא משנה כמה אנחנו חיים, בסופו של דבר זה הכול אותו דבר,” והיא חשבה שזה נכון אבל גם עצוב שהוא גדל לתוך טראומה, ורואה את החיים בבהירות שנער באמצע שנות העשרים לא אמור לראות. הנשיקות שהתנשקו ביום שישי בצהריים יהיו אולי הנשיקות האחרונות שלהם, אבל אין לזה משקל. היא הייתה רוצה לחבק אותו, לדבר איתו, לבכות על העולם אליו היא הביאה אותו, אבל אין לזה משקל. היא כותבת את השורות האלה לעצמה. בעוד שעתיים, על פי “תיאוריית השעתיים”, לא יהיה לכל זה משקל.

האם תלך לישון הלילה? מפחיד אותה לחשוב שתתעורר לתוך אזעקה ואולי אפילו לתוך פצצה. היא הלכה עם הילדה ל־yellow לקנות גלידת טילון, היא עוד לא לגמרי בתוך הטבעונות שהייתה רוצה להיות בה. למרות שהיא מאמינה שרק לטוב הזה יש משמעות, זו לפחות המשמעות היחידה שהיא מצליחה לייצר כרגע. ולמרות האמונה הפשוטה והעמוקה הזו, קשה לה להיפרד ממוצרי חלב ונעים לאכול גלידת טילון. המקום היה מלא אנשים שאגרו מוצרי מלחמה. המון בקבוקי מים. היא ראתה מישהו קונה אורז וחשבה כמה הוא אופטימי, בעצם אשתו אופטימית. הוא דיבר איתה בטלפון והיא הכתיבה לו רשימת מוצרים. “מצחיקונת,” היא אמרה בליבה לאישה מהטלפון, “את באמת חושבת שיהיו מים וגז או חשמל ותהיה לך פניות להכין אורז.” כמה אופטימיות יש בקנייה של שקית אורז, אבל היא גם יודעת שאין הבדל בין קניית אורז לכתיבת מילים.

הילד התקשר והם דיברו בשני קולות מתונים. הוא: “אני מאמין שיהיה בסדר בסוף,” והיא: “כן, וגם אם לא, ממילא אין לנו מה לעשות.” אמא ובן ממרחק קילומטרים ספורים וטלפון, מדברים במתינות על אפשרות מותם האלים והקרוב במלחמה.

בזמן שהמתינה לטילים היא הכינה ריבה מפירות שכמעט שבקו חיים במקרר. הכנת ריבה היא מעשה אופטימי, היא מייצרת לפירות תאריך תפוגה רחוק. מעשה מצחיק כשאת מאמינה שבעוד שעתיים כבר לא תהיי בין החיים. אבל הכי מפתיע היה לגלות את עניין הטמפרטורה. לפי מה שכתוב במתכוני הריבה הרבים שבדקה (היא שונאת לזרוק פירות), ריבה מוכנה בטמפרטורה של 106 מעלות צלסיוס. היא אף פעם לא מצליחה להגיע לטמפרטורה הזו, היא דואגת שכל הנוזלים יתאדו לפני שהריבה תגיע לטמפרטורה הנכונה. תמיד היא מבטיחה לעצמה לקחת סיכון ולנסות להגיע לטמפרטורה הנכונה, ותמיד היא נשברת ומכבה את האש מוקדם מדי. הלילה היא אמרה לעצמה “מה אכפת לי, ממילא יש לי רק עוד שעתיים לחיות, לפחות אראה מה קורה כשאני מגיעה לטמפרטורה הנכונה.” ובכל זאת היא לא הצליחה להגיע ל־106 מעלות צלסיוס, הלב שלה לא עמד בזה. היא לא יודעת למה, ובשעתיים הקרובות כנראה גם לא תבין, היא כיבתה את הכיריים לפני הזמן. אולי הריבה תגיע למקרר, אולי כבר לא. הכול נעשה בלי סיבה ידועה.

15/4/24 –

במהלך היום היא מצאה את עצמה מהרהרת באמרה של רבי אליעזר בן הורקנוס: “ושוב יום אחד לפני מיתתך”. כמה חוכמה ואירוניה יש בה. האמרה שלו קרובה למשחק “שעתיים לפני מלאך המוות”. אף אחת לא יודעת מהו “יום אחד לפני מיתתה” ולכן עליה לשוב בכל רגע. אף אחת לא יודעת מתי יגיעו “שעתיים שלפני מלאך המוות” ולכן היא צריכה תמיד להיות ברגע האחד והיחיד הנכון. האם רבי אליעזר אמר שם דברים נוספים שיכולים להיות לה משמעותיים? היא פותחת “פרקי אבות” וקוראת את הטקסט המלא (פרק ב משנה י):

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:

טקסט עם אמירות חזקות, חלקן מפתיעות, אבל כרגע היא לא מוצאת בהן משהו משמעותי עבורה. בכל זאת, בחיוך, היא שמה לב לכך שאפילו רבי אליעזר, בזמן שהוא עוסק במודעות למוות שיכול להגיע בכל רגע, סוגר חשבונות אישיים: “הווה זהיר בגחלתם (של חכמים) שלא תיכווה”.

האגדה המפורסמת שזכתה לשם “תנורו של עכנאי” מספרת שהחכמים שרפו את כל הכלים שרבי אליעזר אי פעם טיהר, ואחר כך הוסיפו הכאבה על הכאבה, ונידו אותו עד יום מותו. החכמים היו הכווייה, הנשיכה, הלחש והעקיצה של חייו, ומאותו יום ואילך הוא למד תורה בבדידות.

גם ברגעים הרוחניים ביותר של רבי אליעזר, כשהוא חשב על המוות וקובע: “שוב יום אחד לפני מיתתך”, הוא לא ויתר על הצורך לבטא את זעמו כנגד מי שפגעו בו. האם הזעם מנוגד לתרגיל “יום אחד לפני מיתתך”? רבי אליעזר מתנהג כאילו זה לא סותר, וכרגע היא מודה לו על כך. היא מחליטה שתרגיל “שעתיים לפני מלאך המוות” שלה לא יכניס אותה לפינה רוחנית מנותקת מרגשות אנושיים, היא לא תעטה על עצמה חיוך מפלסטיק וטלית שכולה תכלת. אנשים מתים סביבה, נפצעים, מבוהלים והיא לא תעמיד פנים שהיא רוחנית יותר מהמציאות.

לילות ההמתנה להפגזה ולילות המלחמה שלפני ואחרי ולילות ההפגזות, מעלים שוב את שאלת הזכות לכתוב. היא, שחיה בריחוק יחסי מאזור הטילים, שרק רועדת מאימה בחדרה ואפילו יכולה להרשות לעצמה לשבת למדיטציה ולשחק עם המציאות את משחק “שעתיים לפני מלאך המוות”, האם מותר לה לכתוב את הסיפור שלה או שעליו להידחות מפני הסיפורים של הנשים שנפלו בשבי, שנאנסו, ששבו או לא שבו, ואלה ששבו בלי לשוב, שרק הגוף שלהן שב? והאימהות שחיות או מתות בעזה, שילדיהן נהרגים לנגד עיניהן ואין להן מושיע? איך היא יכולה לכתוב את הסיפור שלה כשהיא יושבת על הבר שמפריד בין הסלון הקטן למטבח. רצפת הפרקט שלה יפה ושלמה, ומהכיריים עולה ריח של ריבת פירות מתובלת בעשבי תבלין שהיא קטפה מהעציצים החדשים במרפסת הנוף שלה המשקיפה על האסון של עין כרם ורואה רק יופי.

היא חייבת לכתוב את הסיפור “שעתיים לפני מלאך המוות”, את לילות האימה והמדיטציה שלה, פשוט כי היא חייבת לכתוב. זו לא חובה חיצונית אלא דחיפה פנימית להוציא, לספר סיפור של אישה בת חמישים ושמונה שיושבת ליד שולחן הבר בבית הקטן והיפה שלה וגורלה לא בידיה. לספר את הסיפור של האישה שיושבת בירושלים ומנחשת גם את הסיפור של האישה שיושבת בטהרן ואת הסיפור של האישה מעזה, אולי זו האישה שהיא פגשה לפני כמה שנים בבית החולים הדסה עין כרם, אישה מבית עשיר, שישבה ליד בנה וטעמה מהמקלובה שהיא הביאה לה. האמא העזתית אמרה לה, בלי להתנצל ונדמה לה גם שבלי כעס או לעג, אלא בפשטות של מי שמציינת עובדה שאין לסתור אותה: “המקלובה לא טוב. את צריכה ללמוד.” היא צריכה לספר את הסיפור שלהן ואת הסיפור שלה, אישה שלא רצתה שהמשחק “שעתיים לפני מלאך המוות” יהיה משחק אמיתי, שלא רצתה שהצמיחה הרוחנית שלה תגיע מהמקומות מהם היא הגיעה, אבל מהם היא הגיעה.

29/5/25

שנה ועוד מעט עברו מהימים שבהם היא כתבה את קטעי היומן האלה. המלחמה שלא הייתה אמורה להתחיל, לא מסתיימת, קו הסיום שלה אפילו לא משורטט. מישהו אמר “נצח”, אחר אמר: “ניצחון מוחלט”, מישהו אמר: “מחיקת עזה”, אחר אמר: “השמדה מוחלטת”. המדינה שבה היא חיה לא הזדעזעה מהתחזיות האלה וגם לא מתמונות הילדות והילדים מרוטשי האיברים ומזי הרעב שמגיעות מעזה. הזמן ממשיך לנוע: זה כבר היום השש מאות ואחת של המלחמה הבלתי נגמרת, ובידיה פרקי יומן שנכתבו בימים אחרים. בתקופה כמו זו, כל הימים הם ימים אחרים. ואז מגיע מייל מהעורכת שלה, שמזמינה אותה להשתף באסופה ומבקשת התייחסות עדכנית לזוועות הנוכחיות והמתמשכות בעזה.

אחר צהריים והיא חוזרת מהסופר הביתה, תיק שחור על הגב ושקית פלסטיק לבנה בכל יד (היא עדיין אוהבת להכין מרקים וריבות, היא עדיין בצד השבע והחי של המלחמה). על ספסל המתכת האפור שבחזית בניין הדיור המוגן יושב חייל מזוקן ומאובק. הנעליים הצבאיות שלו היו פעם חומות. “תשמור על עצמך,” היא אומרת לו, מבלי להבין מאיפה זה בא. “אתה הולך או חוזר הביתה?” החייל העייף שלף בנימוס את האוזניות מאוזניו. “חוזר.” “אני מקווה שלחופשה ארוכה.” “כן,” הוא עונה, “עד אחרי שבועות.” (היא מחשבת במהירות, פחות משבוע). “תשמור על עצמך, בבקשה,” היא אומרת ומתחילה לבכות. היא ממשיכה ללכת לכיוון הבניין שלה, אבל חוזרת בבהלה. החייל העייף (בערך בגילו של בנה) שוב שולף את האוזניות ומחייך. “אני הולכת לומר משהו מאוד לא מנומס, אבל אני פוחדת שלא הייתי ברורה ואולי תחשוב בטעות שאני תומכת במלחמה הזו, חשוב לי לומר לך שאני מקווה שתסרב.” “הבנתי שזה מה שאת חושבת. גם המשפחה שלי אומרת לי את זה.” “תקשיב להם, בבקשה. אסור לנו להמשיך ולהרוג ילדים בעזה, אסור לכם להמשיך לסכן את החיים שלכם. המלחמה הזו תורמת רק לאדם אחד. בבקשה תסרב.”

היא נכנסת הביתה, מניחה את השקיות על הבר, מדליקה את המחשב ומעלה פוסט לפייסבוק: “תסרבו בבוקר. תסרבו בערב. תסרבו מתוך ערות. תסרבו מתוך סיוטי הלילה. תסרבו כי אתם אבות. תסרבו כי אתן אימהות. כי יש לכן הורים. כי יש לכם חברים. תסרבי כי את יודעת מה זה רעב. תסרב כי אתה מכיר את האימה. תסרב כי אתה לא יכול לסרב לקול המצפון. תסרבי כי רופאה אחת, קרוב מאוד אלייך, הייתה אמא לתשעה ילדים ועכשיו היא לא. תסרב כי ילד רועד מפחד. תסרבי כי ילדה איבדה גפיים, איבדה אבא, איבדה אמא. כי אין פלסטר שיכסה על הפצע הזה. כי אי אפשר לתת נשיקה ולומר: עבר. תסרבו כי נבראנו בצלם. תסרבו כי לא באנו לעולם כדי לענות זו את זה. תסרבו כי האהבה תנצח. תסרבו כי האהבה תנצח. תסרבו כי האהבה תנצח.”