הבחינה המעניינת ביותר במחקר היא הצגת ההיסטוריה הכלכלית של ארץ־ישראל בתקופת ראשיתה של הציונות לאו־דווקא מתוך הגישה האינסטיטוציונאליסטית של תיאור מבנה סטאטי של מוסדות, אלא מתוך ניסיון לסלול דרכים חדשות בחיפוש אחרי הדינאמיקה של התופעות. החלק המעניין ביותר במחקר היה, לדידי, הפרק שבו דיבר ד"ר גרוס על הנכונות לאימוץ שיטות וטכנולוגיות חדשות בתחום הצריכה ובתחום הייצור. ההשפעה של מה שהוגדר כ־Demonstration effect, אשר נתן את ביטויו במבנה המשק החקלאי וכן במבנה הצריכה, ודווקא זו של הפלח הערבי תוארה כאן כחריפה בהרבה ממה שציפיתי.

אולם הדברים מהולים בתמיהה מסוימת: אם אכן היתה קיימת נכונות לקלוט טכנולוגיות גם ממקורות גירוי חלשים יחסית דוגמת היישוב הגרמני הקטן או המושבות היהודיות המעטות, הבודדות והנחשלות אשר יצרו Demonstration effect, שניתן להבחין בו במבנה הכפר, באופי הצריכה ובסגנון הבנייה, קשה לי להבין איך ייתכן, שבתקופה הארוכה שעד 1948 הלך וגדל הפער הטכנולוגי בין הכפר הערבי לבין ההתיישבות היהודית.

כאן אני מגיע לשאלה מרכזית אחרית, הקשורה אף היא בהשפעת הגומלין שבין ארץ־ישראל הערבית, שלפני העלייה, לבין העלייה היהודית אליה. העמדה שפרופ' אליאב הציג מקובלת מאוד; כולנו חונכנו על ברכי הגישה כי אכן באנו והפרינו והרבינו ושיפרנו, והיטבנו למיעוט הערבי, והם היו כפויי טובה לנו על אשר לא גמלו לנו חסד. ברם, אפשר לראות את הדברים גם באור אחר. אחת הפעולות הראשונות של ההתיישבות היהודית היתה רכישת קרקעות. רכישת קרקע מטבע הדברים מעלה את מחיר הקרקע על־ידי הגדלת הביקוש לקרקע. אין זה משנה, כמובן, אם יהודים רוכשים את הקרקע או הטמפּלארים; בכל מקרה עולה מחיר הקרקע. אם מחיר הקרקע עולה, הערך האלטרנטיבי של הקרקע שלא נמכרה עולה אף הוא. כלומר, ייתכן שיש מקום להיפותיזה, שהקניות היהודיות העלו את הרנטה הקרקעית באזורי הקנייה. אם תנאי ההתקשרות בין בעלי הקרקע ומעבדיה הם אחרים, נצפה לעלייה בעול הכללי של התשלומים, בין בצוּרת Share cropping, בין בצורת מסים ובין בכל צורה אחרת, שבעלי הקרקע גובים מאלה שמשתמשים בקרקע, לגביה קיימת אלטרנטיבה מסוימת של מכירתה ליהודי.

אנחנו יודעים על מקרים אחדים, באזורי החקלאות האריסה הערבית, שקניות יהודיות של קרקעות גרמו לעקירתם של אריסים ערבים מן הקרקעות הקנויות. זה תהליך אגררי מוכר מאוד של רציונליזציה בעיבוד האדמות. תהליכים דומים לאלה, אם כי בוואריאציות שונות, אפשר למצוא גם במדינות אחרות. התהליך דומה במידה לא קטנה ל’גידורים' המוכרים בארצות אירופיות רבות, שבהן תהליך הראציונאליזציה גרם ליסורים סוציאליים. ייתכן שהיו תופעות דומות גם במקרה זה. ייתכן שקיימת אפשרות לבדוק את הנושא על־ידי בדיקת סדרות נתונים על שיעורי הרנטה, המיסוי וה־Share cropping.

בעיה אחרת באותה קבוצה של נושאים היא, באיזו מידה הושפעה מדיניות רכישת הקרקעות של גורמי ההתיישבות היהודית על־ידי המשטרים האגרריים באזורי הארץ השונים? אנחנו יודעים שהגליל היה בעל מבנה פיאודאלי חריף יותר מאשר אזורי שכם וחברון, שיעור האחוזות הגדולות בגליל הגיע לכ־45% מכלל הקרקעות, לעומת 30% בשפלה, וכ־20% בקירוב ביהודה ושומרון. יש מקום להשערה כי למבנה האגררי המקומי היתה השפעה על קניית קרקעות, היות ומן הראוי יהיה להניח כי באזורים שבהם שיעור האחוזות הגדולות היה גבוה, רבתה יחסית הנטייה למכור קרקעות. ואם כך, עולה שאלה אחרת, אם ובאיזה מידה כוּונה ההתיישבות היהודית המוקדמת לפי שיקולים של מבנים אגרריים של החקלאות הערבית?

בעיה אחרת העולה מתוך קבוצה של בעיות היא, אופי התגובה של הפלח הערבי מבחינת ניהול משקו, לשינויים בהתנהגות של בעלי הקרקע עקב הרכישות היהודיות. אם מניחים כי הרנטה עלתה, עול התשלומים על הפלח כבד. מאידך גיסא, האפשרויות לניצול הקרקע תעלינה גם הן בעקבות הצמיחה הכלכלית והגידול בביקוש לתוצרת חקלאית המתלווים לרכישות היהודיות. לתגובה זו קיימות שתי אפשרויות סותרות. מצד אחד יכלה התגובה להיות הגברת האינטנסיביות של העיבוד, העלאת הפרודוקטיביות על־מנת לעמוד ביתר קלות בתשלומים המוגברים, תוך ניצול השגשוג הפתאומי שנוצר בשוק. מצד שני, קיימת אפשרות של רפיון ושל נשיאה אילמת בעול התשלומים על־ידי ירידה ברמת הצריכה של הפלח. מן הראוי היה לבדוק את היחסים הבין־סקטוריאליים בין היהודים והערבים בערים המעורבות. ברור שלא כל הציבור היהודי חי מחלוקה. כבר דובר על המבנה המקצועי של יהודי אשכנז בירושלים. היתה גם עדה ספרדית גדולה ואמידה יחסית שלא התפרנסה מחלוקה. היהודים שבערים המעורבות מילאו אפוא פונקציות כלכליות. תיתכנה אפשרויות אחדות של תקשורת כלכלית בין הסקטורים בתוך העיר המעורבת; ייתכן שהיתה חלוקת עבודה מסוימת בין היהודים והערבים, כשהיהודים עוסקים בקבוצה אחת של מקצועות, והערבים בקבוצה אחרת. תיתכן גם אפשרות של יריבות בין בעלי מקצוע זהים, כשכל אחד מנסה לספק לכל השוק את צרכיו מייצורו שלו. טמונים כאן זרעיו של עימות אפשרי ביחסי עובד־מעביד בענפים הכלכליים השונים. קיימת גם אפשרות שלישית – שני סקטורים מתקיימים זה בצד זה כאשר כל אחד מהם מספק מכּסימום אפשרי של תוצרתו לבני הסקטור שלו. במקרה זה מורכבת למעשה כל עיר משני סקטורים כלכליים נפרדים עם מידה מסוימת של קואופרציה ביניהם.

הצגתה של ההיסטוריה הכלכלית של ארץ־ישראל כולה, על הדיפרנציאציות הגדולות שהיו קיימות בין קבוצותיה האתניות ועל הבדלי הרמות העצומים שביניהן היא מוצדקת. דומה שזאת הגישה הנכונה היחידה. כל גישה אחרת הבודקת את הנושא במישורים נפרדים של שני סקטורים תוביל לפולמיקה, ומקרה הטוב לאפּולוגטיקה.