ר' חיים זאב הלוי הירשברג ז"ל נולד בטארנופּול שבגאליציה בי"א בתשרי תרס"ד, לאביו ר' יעקב זכריה, סוחר אמיד בעסקי קמח, שדאג לתת לבנו חינוך תורני מקיף ועודדו לכהונה ברבנות. מגיל חמש עד עשר למד לפני־הצהריים בבית ספר פולני ממשלתי, ובשעות אחרי־הצהריים – לימודי קודש אצל מלמד פרטי. כשפרצה מלחמת־העולם הראשונה ברח עם הוריו, אחיו ואחותו לווינה, שם למד בגימנסיה ממשלתית שהוקמה בשביל הפליטים ושבה היתה שפת ההוראה פולנית. אחרי המלחמה חזר לטארנופּול ולמד אצל רב העיר ר' מנחם מוניש באבד. היה חבר בתנועת נוער ציונית ובשנת תר"ף התכונן לעלות ארצה כחלוץ, אך אביו שיכנעו ללמוד תורה. החל מתרפ"א למד בבית־המדרש לרבנים בווינה בראשותו של צבי פרץ־חיות, אותו העריך בשל מסירותו ואהבתו לעם ישראל ולמורשתו, היה מבאי ביתו והושפע ממנו. רבותיו המובהקים שם היו, ר' אביגדור אפטוביצר שלימד ספרות הגאונים והפוסקים הראשונים, ר' אריה שווארץ שלימד תלמוד ור' שמואל קראוס שלימד תולדות ישראל בימי־הביניים. במקביל למד באוניברסיטה של וינה שפות שמיות, פרסית, ותרבות האיסלאם.

התעניין במיוחד בשירה ערבית קדומה אשר למד מפי המומחה בתחום זה הפרופ' רודולף גאייר. בתרפ"ה הוענק לו תואר ד"ר, ובתרפ"ז הוסמך לרבנות על־ידי ר' אריה שווארץ בעל ‘הגיון אריה’ על התוספתא. את לימודיו בבית־המדרש לרבנים סיים בהצטיינות. התמדתו ומסירותו ללימוד תורה היתה כה גדולה עד שהיה לומד בלילות כשרגליו שרויות במים קרים לבל יירדם.

מתרפ"ז עד תרצ"ט כיהן כרב בצ’נסטוחובה, ובאותו זמן שימש כחבר האקדמיה הפולנית למדעים. בסדרת פרסומי הסקציה שלה למדעי המזרח פרסם כמה מחקרים וביניהם על שירי שמואל בן עדיה, משורר יהודי שחי בחצי־האי ערב, לפני הופעת האיסלאם.

חלוקת פולין בין גרמניה לרוסיה שמה קץ לפעילותו בגולה, והוא גורש עם משפחתו על־ידי הסובייטים לסיביר, בה עסק בחטיבת עצים ביערות. בתש"ג הצליח להגיע ארצה ואחרי חבלי קליטה השתלב בחיים המדעיים בארץ, פרסם מאמרים בכתבי־עת שונים וביניהם ב’סיני', ‘תרביץ’ ב’בידיעות החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה'. בשנת תש"ו יצא לאור ספרו הראשון ‘ישראל בערב; קורות היהודים בחמיר וחג’אז מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב’ (תל־אביב, תש"ו). זהו מחקר מקיף ראשון מסוגו המתאר את החיים היהודים בדרום־ערב בתקופה קדומה.

בתש"ז התמנה עמית מחקר במכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ומפירות עבודתו מתקופה זו נשתקעו בספרו של הנשיא המנוח בן־צבי, ‘ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות’מאני’ (ירושלים תשט"ו), בו כתב על הרקע המדיני של השלטון העות’מני מן המאה הט"ז עד הי"ט. גם בשנים הבאות, לאחר שעיקר התעניינותו עברה ליהדות צפון אפריקה, נשארה בליבו אהבה מיוחדת לארץ־ישראל ותולדותיה. היה חבר מערכת הקבצים ‘ארץ־ישראל’ שיצאו לאור על־ידי החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה מתשי"א עד תשל"א, והשתתף בכינוסים השנתיים של החברה, בהם תרם מידיעותיו המקיפות.

הרב י"ל מימון, שהעריך את בקיאותו בתרבות היהודית ערבית ועודדו מראשית צעדיו, הזמינו כשר הדתות לעמוד בראש המחלקה לענייני המוסלמים והדרוזים במשרד זה, בתפקיד בו כיהן מראשית הקמת המדינה עד תשכ"ב. גם בתקופה זו לא נטש את מחקריו, שהתרכזו בתולדות ארץ־ישראל והיהדות במזרח בצל האיסלאם. משנת תשי"ד ואילך הקדיש תשומת לב רבה בעיקר ליהדות צפון־אפריקה, עברה ומורשתה הרוחנית. באותה שנה יצאו לאור תרגום עברי ומהדורה מדעית של חיבור ‘יפה מהישועה’, ספרו של ר' נסים בן יעקב, אחד מחכמי קירואן החשובים בן המאה הי"א. שנה לאחר מכן נטל את מקל הנדודים ועבר לאורכה של צפון־אפריקה בטרם ייחסמו הדרכים בפני ישראלי. מטרתו היתה לחשוף כתבי־יד ודפוסים ישנים ולהכיר את יהודי המגרב בערש תרבותם. רשמי מסעו זה הועלו על הכתב בספר ‘מארץ מבוא השמש – עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם’ (ירושלים תשי"ז) ולאחר כשמונה שנים יצאו לאור שני הכרכים של ספרו הגדול ‘תולדות היהודים באפריקה־הצפונית’ (תשכ"ה) הכוללים סקירה מקיפה על תפוצה זו מימי קדם עד ימינו, מבוססת על מקורות ארכיאולוגיים וספרותיים עשירים. זו עבודת סיכום לשורה של מחקרים ספציפיים על תולדותיה של יהדות זו. על ספר זה זכה בפרס לייב יפה. עוד שנים לאחר שהספר יצא מצא מקורות נוספים ופרסם מחקרים המאירים פינות שונות במורשתה של יהדות זו, ובתרגום האנגלי לספר (חלק א) שיצא בתשל"ד יש הוספות וחידושים.

התעניינותו ביהדות צפון־אפריקה לא היתה אקדמית בלבד. הוא ראה את גלי העלייה ההמונית של יהודי המגרב שהתלבטו לא רק בבעיות יום־יום, אלא גם בבעיית הזהות והגאווה על מורשתם ומנהגיהם, וחשש מפני אבדן המורשת המיוחדת, על המגנים העממיים של יהדות זו.

בשנת תשי"ט החל לשמש כמרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר־אילן, וטיפח בלב תלמידיו את החיבה ואת הצורך לעסוק ולהעמיק בתולדות היהדות במזרח. ערך את עשרת הכרכים הראשונים בסידרת המחקרים במדעי היהדות והרוח של אוניברסיטת בר־אילן (תשכ"ג–תשל"ב), ויסד מכון לחקר תולדות היהודים במזרח. בתפקידיו אלה התגלה לא רק כמורה וכמדריך וכחוקר דייקן וכעורך מעולה, אלא גם כאדם הרגיש לסבלותיו של הזולת ולדאגותיו, והמגלה יחס אבהי לתלמידיו. במסגרת המכון שעמד בראשו עד פטירתו יצאו לאור בעריכתו ספרי מקור שהיו טמונים בכתב־יד, קבצים של מחקרים, מהם עבודות של תלמידיו, וסידרת מפתחות, ספרי־עזר להקל על החוקר והלומד להתמצא בים המקורות המפוזרים.

למרות שראשו ורובו בארצות האיסלאם, לא שכח את אחיו מעבר למסך הברזל. בנסיעתו למוסקבה ב־1960 להשתתף בקונגרס הבינלאומי הכ"ה של המזרחנים, ראה גם שליחות לאומית והומאניטרית. הוא נפגש עם אחים, ואת מר גורלם, סכנת טמיעתם וכמיהתם לציון הוא מביא לציבור ולמנהיגיו באמצעות שורת מאמרים. הוא התגלה בכל דרכיו כצירוף של הומאניסט ואיש מדע, כיהודי וכבן התרבות העולמית.

בשנים האחרונות היו שני מוקדים עיקריים שסביבם רקם את מחקריו ואהבותיו: ארץ־ישראל והמגרב. ואין זה מקרה שגם הרצאתו האחרונה עם קבלתו את פרס בן־צבי על מפעל חייו אור לו' בשבט תשל"ו הוקדשה לנושא: ‘אהבת ציון וירושלים בקרב יהדות המגרב’. אף כי רמז באותו מעמד כי הוא מרגיש כי הגיע אל קץ מפעלו המדעי, היו לו עוד תכניות, ועמד באמצען של כמה עבודות וביניהן סיום הכרך השני של התרגום האנגלי לספרו ‘תולדות היהודים באפריקה הצפונית’, אשר החל לעבדו מחדש לאחר שגילה מקורות ארכיוניים נוספים, שלא עמדו לנגד עיניו עם כתיבת המהדורה העברית.

ייחודו וגדולתו של הפרופ' הירשברג לא היו רק בפילוס נתיבים חדשים במדע וחשיפת פרקים בלתי ידועים, ואין למדוד אותם רק בכמות היבול הספרותי, שהוא נכבד למדי, אלא גם באישיותו. היה בו צירוף נדיר של משכיל ויהודי מסורתי, איש השכל והרגש, איש רוח ואיש העם, אצילות עם פשטות. היה אב וחבר כאחד, והסתלקותו היא אבדה ללא תמורה למחקר ולתלמידיו־חבריו כאחד.

השיב נשמתו לבוראו במיתת נשיקה אור לט' בשבט תשל"ד. יהי זכרו ברוך.