חֲבָל,

שֶׁלֹּא הִצְלַחְתְּ לַחְצֹב בְּלִבִּי

מַחְצַבִּים

וּמָצָאת רַק

“לֵב־בַּחֹרֶף”

“גַּם לֹא כֶּסֶף”

וְלֹא יַהֲלוֹמִים.

רַק זַיִן חוֹדְרָנִי

שֶׁחָצַב בֵּין יְרֵכַיִךְ

וְלֹא חָדַר לְנִשְׁמָתֵךְ.

הַיּוֹם, אַתְּ כְּבָר יוֹדַעַת

לִחְיוֹת אֵיךְ שֶׁאַתְּ מְסַכֶּמֶת,

וּלְתַקֵּן

וּלְהוֹסִיף

עַל סְמַךְ

מַה שֶׁהָיָה.

צוֹפָה בִּמְתִיקוּתוֹ,

בְּחֹם לִבּוֹ

וּבְטוּחָה כִּי –

אֵין מָקוֹם לִדְאָגָה.