הצעת-החוֹק, האוֹסרת את המשמרוֹת כּאמצעי בּמלחמת הפוֹעל העברי על זכוּתוֹ לעבוֹדה, נעשׂתה לחוֹק. אוֹתוֹ גליוֹן העתוֹן הרשמי, אשר הביא לנוּ את שדיוּל העבוֹדה המלעיג עלינוּ, הוּא-הוּא שבּישר לנוּ גם את הבּשוֹרה הקשה הזאת, כּאילוּ כּדי לרמז על הקשר שבּין שני הדברים האלה, כּאילו כּדי להגיד לנו: בּשתי דרכים תהא העבוֹדה הערבית כּפוּיה על המשק העברי – על-ידי צמצוּם מספר הפּוֹעלים היהוּדים בּארץ ועל-ידי מניעת המלחמה לעבוֹדה העברית.
נעשׂה נסיוֹן להסבּיר לשלטוֹן – בּעתוֹן, בּתזכּירים, בּראיוֹן מיוּחד, – את היסוֹדוֹת המוּפרכים, הבּלתי צוֹדקים אשר בּהצעת-החוֹק שלוֹ. הוּסבּר לשלטוֹן, שהמשמרת הלאוּמית איננה מסַכּנת – לפי כּל נסיוֹן העבר וּלפי כּל חינוּך ציבּוּר הפּוֹעלים ההוֹלך למשמרת – את שלוֹם העמים בּארץ. הוּסבּר לשלטוֹן, כּי מצבים אבּסוּרדיים יִוָצרוּ על-ידי “התיקוּן”. לדוּגמה: הפוֹעלים הערבים יהיוּ רשאים להתנגד להכנסת הפוֹעלים החוֹרניים לעבוֹדה, כּי בּני לאוֹם אחד הם, והפוֹעלים היהוּדים נשללה מהם האפשרוּת להתנגד לנישוּלם בּעזרת הפוֹעל הערבי. הוּסבּר לשלטוֹן כּל הערך הלאוּמי, החברתי והאנוֹשי אשר בּעקרוֹן העבוֹדה העברית, בּרצוֹן העם לחיוֹת וּלהתקיים בּעבוֹדתוֹ הוּא, ללא ניצוּל עם אחר. ללא הוֹעיל. השלטוֹן תקיף בּהחלטתוֹ. השלטוֹן תקיף בּרצוֹנוֹ. והצעת-החוֹק היתה לחוֹק.
אנוּ עוֹמדים לפני מציאוּת חדשה, עבוֹדת-הפּרך אשר הוּטלה על שני חברינוּ בּעד השתתפוּתם במשמרת, המשפּט האדמיניסטרטיבי המתנהל עתה נגד ארבּעה חברים בּגלל ארגוּן המשמרת – מבשׂרים לנו את המציאוּת החמוּרה הזאת. אם כּך התנהג השלטוֹן לפני החוֹק הזה, כּשהמשמרת הלאוּמית השקטה היתה דבר שבּהיתר, מה יהיה מעתה, מאז נעשׂתה המשמרת הזאת לדבר שבּאיסוּר?
כּיצד יתנהג הפּועל העברי בּמציאוּתוֹ של חוֹק זה – זוֹ היא שאלת החשבוּן התכסיסי. ואוּלם יהיה החשבּוֹן התכסיסי הזה כּאשר יהיה, בּצדקת החוֹק לא נכּיר. העם העברי יוֹצר את משקוֹ בּארץ-ישׂראל לשם הקמת משק האוּמה והרשוּת בּידי העם להגן אל אָפיוֹ של המשק, לשמוֹר עליו שימלא את תפקידוֹ. כּכה, לא אחרת, מתנהגים עמים אחרים והעם האנגלי בּתוֹכם. גם בּאנגליה שוֹמרים על אָפיוֹ הלאוּמי של המשק הבּריטי, גם בּאנגליה מעמידים משמרוֹת על-יד בתי-חרוֹשת וּבתי-מלאכה ואחוּזות אנגליים. המשמרוֹת האלה נקראוֹת: גבוּלות, ולא ימָצא איש בּאנגליה, אשר ידרוֹש את בּיטוּלם אוֹ יתקוֹמם נגדם בּכוֹח עקרוֹנוֹת מוּפשטים. חוּקיים הם, לכל הדעוֹת, המשמרוֹת אלה, וכל כּוֹח המדינה, מדעת הקהל ועד השוֹטר האחרוֹן, מרוּכז בּהם.
לנוּ אין כּוֹח מדיני כּדי להגן על המשק שלנוּ למען ימלא את תפקידוֹ, למען ישמש את המטרה אשר לשמה נוֹצר. החוֹק איננוֹ בּידינוּ והשוֹטר והחייל אינם נשמעים לפקוּדתנו. רק דבר ממשי אחד היה בּידינוּ כּדי להגן על יצירתנו: שרשרת זאת של תריסר פוֹעלים העוֹמדים ללא זיוּן כּלשהוּ על-יד הפּרדס, בּמרחק אשר החוֹק קבע אוֹתוֹ ודברי הסבּרה, דברים אלה בּלבד, לא חלילה דברי איוּם, היוּ מוּתרים להם. עתה הוּשמט מידינוּ גם הנשק השלֵו הזה, עתה מאַיים החוֹק לפזר גם את השרשרת הזאת וּלהביא את העוֹמדים בּה לפני כּס המשפּט למען יעניש אוֹתם – בּעד מה? בּעד רצוֹנם לעבוֹד, בּעד רצוֹנם לשמוֹר על מקוֹמוֹת-עבוֹדה לעצמם וּלאחיהם אשר בּנכר.
מה שלא יעלה על הדעת לדרוֹש מאת עמים חזקים ואיתנים, היוֹשבים איתנים על אדמתם וסכּנת תלישוּת מעבוֹדה וּמאדמה איננה אוֹרבת להם, – והן לא יעלה על הדעת לדרוֹש מהם, כּי יפתחוּ את שערי המשק הלאוּמי לפני כּל הניגש אליו מרחוֹק אוֹ מקרוֹב – דבר זה נדרש מאתנו, מעם חלש ודווּי אשר הצליח, בּמאמץ כּבּיר, אחרי אלפי שנוֹת נדוּדים, ליצוֹר לוֹ כּאן גרעין ראשוֹני של משק לאוּמי.
החוֹק האוֹסר עלינו לעמוֹד על-יד השערים הבּלתי-מוּגנים של משקנוּ וּלהסבּיר לנכנסים בּהם את העוול שבּמעשׂיהם, החוֹק הזה הוּא חוֹק הקיפּוּח, חוֹק הנישוּל. בּצדקתוֹ לא נכּיר.
ג" אייר תרצ"ה (6.5.1935)