תוקף עלי שעמום מתוך בדידות, ואני נכנס לי לריסטורן.
מסביב אותו הרעש, המצוי בריסטורנים, – אותה הערבוביה המיוחדה של קולות שונים, המתבוללים יחדו.
ובגי-החבורה, שמסובים אל השולחן ממולי, משיחים וצוחקים בקול; ומתוך קטעי שיחתם, שמגיעים לאזני, מתוך צלצלי צחקים שומע אני בדיחות-דעת של קצת-מבוסמים…
פתאום פוסקים הם משיחתם, מרימים כוסותיהם, משיקים אותן זו לזו.
דברים אחדים בלשונות מתלבטות קצת, בקולות משתפכים של מבוסמים במקצת – וצלצלי נשיקות נשמעים…
… רק אני יושב לי בדד בפנתי…
– – – – – –
מתוך שעמום של בדידות בורח אני לבית מי ממכרי.
מכרי, איש-מעשה, יושב ודן עם חבירו, אישׁ-מעשה שׁכמותו, בעסק של שותפות חדש. מערים האחד על השׁני, ומערים השׁני על חבירו עוד יותר; וכך הם מתגוששים בערמומיות, עד שהם מנצחים זה את זה ומתפשרים וגומרים את הענין.
עומדים הם על רגליהם, מחבקים זה את זה ונושקים זה לזה…
“בשעה מוצלחת!”…
… ופורש לי אני לזוית מרוחקה…
– – – – – –
מטפס אני ועולה במעלות רעועות, צרות ואפלות, ונכנס לדירה דלה, צרה ושוממה.
וילון עב מורד על החלון היחידי, בגי-החבורה נכנסים בחשאי ומדברים בחשאי…
ולכל קול בחוץ, לכל זעזוע בחצר – הכל נפנים לצד הדלת. מטים אוזן להקשיב..
… הערב עבר בשלום.
והלילה?… ויום המחרת?…
הבלים, מי שם לב לקטנות כאלה!
והם נפרדים זה מעל זה: כל אחד יוצא יחידי, כמו שנכנס יחידי.
מספיקה היא לחיצת היד של חברים מסורים זה לזה, מסורים לענין אחד…
… ואני עומד לי גם פה בדד!…
בדד… בדד…