אִם הָאָדוֹן¹ צָהֹב מוֹבִיל הַזֹּהַר

יָחוֹן אֶת שִׁירָתִי בִּמְעַט טוּב טַעַם,

הֵא בִבְרוּרָה שָׂפָה וּבְאִמְרֵי טֹהַר,

תִּפְאֶרֶת הַיְדִידִים אָשִׁיר הַפַּעַם.

אֹמַר, כִּי מֵעֵינָם כִּבְעַד הַצֹּהַר

הַחֵשֶׁק יִתְרָאֶה בִגְבוּרוֹת רַעַם;

אֹמַר, כִּי בִּפְנֵיהֶם הָדָר וָתֹאַר,

וִיזָרוּ שִׂפְתוֹתָם מַמְתַּקִּי טַעַם;

אֹמַר – מֶה לֹא אֹמַר? אֹמַר, כִּי הֵמָּה

גַּם טֹבוּ, גַּם יָפוּ, מֵחֵן, מִשֵּׂכֶל,

זֶה בִדְרָכָיו נָאוֶה, אַף זֹה נָעֵמָה.

אַךְ בִּרְאוֹתִי כִּי מַה צִפִּיתִי הֶבֶל,

אַכִּיר כִּי לֹא אוּכַל, אוֹדֶה הַסֶּכֶל,

לָכֵן אֶל הַהֵיכָל אֶתְלֶה הַנֶּבֶל.