הירידה בנמל יפו בשנים 1915־1913 ובניית מסגד נוזהה    🔗

על הליכי העלייה מראשית תקופת המנדט הבריטי סופר במקורות שונים וכתבי זיכרונות, כתבו על כך גור אלרואי ונוספים.¹ קליטת העולים אורגנה בידי ועד הצירים הציוני, ומנחם שיינקין הופקד על כך. ספר הפרוטוקולים של ‘ועד העיר הכללי של יהודי יפו’ מהשנים 1915־1913, מאפשר מעקב אחר ארגון הירידה בנמל יפו ערב מלחמת העולם הראשונה, בשנות ‘העלייה השנייה’, כאשר האחריות להורדת הנוסעים עברה מידי ועד ‘חובבי ציון’ לידי ועד יהודי יפו.

החל משנת 1863 שימש ועד קהילת יהודי יפו כנציגה הרשמי של יהודי העיר. הוא הוקם ביוזמת הרב יהודה הלוי מרגוזה (דוברובניק). היו שותפים בו אשכנזים וספרדים, והוא עסק בעניינים הדתיים והחברתיים של הקהילה. בשנת 1889 הוקם ועד נוסף בידי הרב נפתלי הרץ הלוי ובראשו עמד חיים שמרלינג. בהנהלת הועד היו מאיר המבורגר, מיכל פינס, בצלאל לאפין ושמעון רוקח. בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים, והבטחת השלטון החדש לשוויון אזרחי וייצוג לכלל הקבוצות האתניות באימפריה, נדרשו גם יהודי יפו לבחור ועד מייצג חדש. ערב פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה, ב־5 באוקטובר 1912, נבחר ועד חדש בראשו עמד יהודה לייב אבוהב, והיו חברים בו בין השאר יוסף אליהו שלוש, שמעון רוקח, מנחם שינקין, ניסים קורקידי, דוד מויאל וגם מאיר דיזנגוף. חמש מאות ושבעים מיהודי יפו בחרו את הועד בשש תיבות קלפי. תל אביב הייתה באותן שנים שכונה קטנה ביפו. הקולות נספרו בידי ארבעה “שקוראים את הפתקאות ושני סופרים לצדם”. בעוד אבוהב זכה לשלוש מאות וארבעים תומכים, בדיזנגוף בחרו מאתים שישים ושלושה בלבד, והוא נבחר כשמיני. הרב בן ציון עוזיאל ברך את הועד החדש ואיחל לו הצלחה.

מלחמת הבלקן שהייתה הקדימון למלחמת העולם הראשונה, פרצה ב־8 באוקטובר 1912 כשמונטנגרו הכריזה מלחמה על האימפריה העות’מאנית. בולגריה, סרביה ויוון הצטרפו לאחר מספר ימים. המלחמה הסתיימה במאי 1913, אך רבים מיהודי יפו ותל אביב גויסו למלחמה. ישיבת הועד החדש הראשונה הוקדשה לדיון על העזרה שיש להגיש למשפחות המגויסים, וישיבות נוספות הוקדשו להתארגנות הועד, ענייני תקציב ובחירת ועדות משנה. בישיבות הראשונות העלה יוסף אליהו שלוש את תלונת ראש העיר כלפי היהודים מדוע הם “אינם רוצים לציית לממשלה ומערבים תדיר את הקונסולים”. העירייה גבתה מס לכל שחיטה, והתקשתה בגבייתו מהיהודים הנתינים הזרים.

מנחם שינקין הופקד על נושא קליטת המהגרים. ב־18 בדצמבר הוא העלה בוועד את נושא “סידור ענייני החוף”. עד אותם ימים ועד ‘חובבי ציון’, בראשותו של מנחם אוסישקין, עסק בסיוע לעולים בירידתם בנמל יפו. הוצע לפנות אליו ולהודיע כי הועד החדש של יהודי יפו מעוניין לקחת על עצמו את הורדת העולים לחוף, אך מבקש כי ועד ‘חובבי ציון’ יסייע במימון. בישיבה ב־8 בינואר 1913 דווח על פליטים יהודים רבים המרוכזים בקושטא (איסטנבול) ממתינים לעלות לארץ ומבקשים סיוע. הימים היו ימי בחירות למועצת עיריית יפו, והוועד עסק בבחירת מועמדים מתאימים שיהיו אנשי מעשה ולא “מעשני נרגילות”. ניסים מלול דווח על ידיעות בעיתונות מצרים על כוונה לפגוע ביהודים לאחר שתסתיים מלחמת הבלקן. הוא סיפר על ניסיון בביירות להתאחדות בין יהודים לערבים, ועל כך “שצריכים ללמוד את המצב ולדעת אם נכנסים לעובי הקורה”. דיזנגוף נבחר לעמוד ב"ראש ועד ההגנה של הקהילה העברית".

בישיבה ב־13 בינואר 1913 דיווח יוסף אליהו שלוש על סידור הירידה לחוף ועל שיחתו עם עלי חמיס שעמד בראש קבוצת בעלי סירות שעסקו בהורדת נוסעים לחוף. ועד ‘חובבי ציון’ מסר לידי ועד יפו את התפקיד והעמיד סכום של שש מאות פרנקים לשנה למטרה זו. ארבע מאות פרנקים ניתנו מ’המשרד הארצישראלי', וחמישים פרנקים לחודש למטרת שכירת מחסן בנמל. הוחלט בישיבה כי שלוש ושינקין יגיעו להסכם עם עלי חמיס “על דבר התקשרות בדבר הירידה”. לקראת פסח דנו בפנייה לנדבנים מחו"ל בדבר תרומת “מעות חטים” וגם על בית מרחץ חדש. בישיבות הבאות דנו על הפרדס של מונטפיורי, על סיוע לתימנים, על סימום כלבים נושכים, בחירת ועד לספריה, ייסוד מכון פסטר וענייני אתרוגים.

ב־2 במרס 1913, לאחר דיון על ענייני שחיטה, נדון סידור הירידה בנמל. סוכם עם עלי חמיס שישולמו לו שניים וחצי פרנקים תמורת הורדת כל מהגר. הוחלט גם על קיום “ועידת מהגרים” בה יימסרו כל הפרטים אודות הירידה לחוף. סוכם גם עם ד"ר חיים חיסין כי הוא יטפל בנושא הרפואי והקרנטינה. הוחלט גם “כי מי שיביא עמו מרוסיה קמח ל’מעות חטים' יוכל לעלות יותר בזול אם תהיה לו חתימה מאת הרב באשי שזה לעניים, ואז יפטרו מהמכס הגדול”. בישיבת ועדה המהגרים ב־4 במרס נמסר על הסיכום עם ועד ‘חובבי ציון’ שיממן כל עולה בשלושה פרנקים. בישיבה גם נמסר כי חיים רודניק מונה להיות האחראי לקבל הנוסעים על האנייה והורדתם לחוף ומונה לו גם עוזר בשכר של מאתיים וחמישים פרנקים. מחסן הושכר תמורת ארבע מאות פרנקים ושמונה מאות פרנקים לשנה נוספו לשכרו של רודניק כדי שיהיה אחראי גם על המחסן. בסיכום הישיבה נבחר יוסף שפרינצק ליושב ראש ועדת המהגרים.

חיים רודניק הצטרף ליוסף לויצקי ומאיר שולמן בהקמת שכונת ‘נחלת בנימין’ שהוקמה סמוך לשכונת ‘אחוזת בית’. בניגוד לרוב הבונים בשכונה שהיו סוחרים ובעלי מלאכה, רודניק היה פקיד, וכך נרשם במרשם התושבים. הוא שימש כנציג ועד העיר בנמל וקבע את “תקנת הנוסעים” ופרסומים בעיתונות בדבר סידור הירידה ורשימת בעלי ההוטלים בהם ניתן להתאכסן. לדבריו הוא שהה כשעתיים על האניות עם בואן, וסימן ההיכר שהיה על בגדיו היה “זיטון גדול וגם דגל באותיות עבריות”. לאחר שסוכם עם עלי חמיס על תעריף ההורדה ועמדו לחתום על חוזה, “התברר שאפשר להוזיל את מחיר הירידה בחצי פרנק לנוסע”. בוועדה הוחלט כי תושבי ירושלים המעוניינים לפגוש נוסעים בחוף יפו, צריכים לפנות לרודניק בנושא זה.

הסדרי הירידה נקבעו אך התקציב השנתי טרם הוסדר עם לשכת המודיעין של ‘חובבי ציון’ שאמורים היו לגייס תרומות. לרודניק נקבעה משכורת חודשית של מאה פרנקים בלבד, והוחלט כי השכר יועלה כשיימצא התקציב. אלא שבישיבה שנערכה ב־7 ביולי 1913 החלו לפקפק ביכולת ועד יפו לעמוד במשימה שלקח על עצמו, וכי “אין רשות להיכנס להוצאות בשעה שאין כסף”. אלא שאבוהב יושב הראש עמד על כך שאין יכולת לסגת לאחר שהודיעו על כך בכל העיתונים. רודניק קיבל פתקאות הורדה מהוועד אותן חילק על האנייה. אלא שטענות החלו להגיע לוועד על כך שרודניק גובה מעל המותר. בישיבה ב־11 בנובמבר דן הועד בתלונת אישה שרודניק הוציא את חפציה מהמכס וטענה כי לקח יותר מידי. הוא הגיב “שכך עלה והוא יכול להביא קבלות על זה”.

ב־6 ביוני 1914 הוחלט על מינוי שני עוזרים נוספים לרודניק. הם אמורים היו לפגוש את המהגרים הנוסעים לחיפה ולפתח תקווה כדי לסדר את קבלת החבילות ולהכין עבורם מלון שאמור היה לספק להם גם מזון במחיר קבוע. הוכנה גם תיבה למכתבי תלונות במקרה של סטייה מהתקנות. הוחלט גם על מנוי מזכיר כללי “שיהיה מוטל עליו להשגיח על המהגרים לבלי יפלו ברשת של סרסורים ורמאים”. באותם ימים החלה מחלת הדבר להתפשט, והוחלט בוועד למסור את השאלה לאגודה המדיצינית “לטכס עצה מה לעשות”. המצב הכספי הוחמר והגזבר חנוך הודיע על התפטרותו ובמקומו מונה ש. רובינשטיין. יוסף שפרינצק טען כי חייבים לחבר את ועד העיר יפו עם ועד תל אביב, כי “טובים כוחות של שני ועדים מהאחד”.

תלונות החלו להגיע לוועד על ראיס הסירות עלי חמיס על כך שרכוש נגנב מהיורדים לחוף. התברר כי בהסכם עמו לא נקבע כי הוא אחראי במקרה של גנבה. הוחלט “לברר את הנושא משני הצדדים, ולבקר את מעשי רודניק וגם לשים לב לדרישתו הצודקת כי משכורתו (מאה פרנק לחודש) פעוטה מאד נגד העבודה שיש לו להיפגש עם הנוסעים ולסדר את עסקיהם בגומרוק [מכס ש.ג.]”. רודניק ביקש תוספת של חמישים פרנק כדי שלא יעסוק בדבר מלבד בהורדת הנוסעים. המתח הפוליטי באירופה התגבר, וביולי 1914 דן הוועד בגזרת מושל ירושלים של איסור שהייה בארץ יותר משלושה חודשים. בוועד חזרה הקריאה להתאחד עם ועד תל אביב, אלא שמחלוקות פוליטיות בענייני כשרות ושחיטה הביאו לריבוי דעות, ובלתי הגיוני שביפו “תהיה להם חמש עשרה דעות, ולתל אביב אשר רוב הכנסות של ועד העיר ממנו, רק חמש דעות. זה לא מהצדק וגם לא מההיגיון”.

את אספת המגרים בספריית שער ציון פתח מר שיינקין ואמר: “רבותי. בכל שבוע ושבוע באים לארצנו מאות אנשים ושונאינו הערבים כבר משתמשים בזה ומכריזים בעיתוניהם: ‘ישראל עליך’. הם באים לרשת את הארץ ולגרש אותנו מפה”. אלא שרבים שהגיעו במטרה להשתקע נרתעים לאחר בואם “ושבים בפחי נפש לארץ גלותם”. הוא קרא לבדוק ולטכס עצה כיצד לנהוג. הוחלט על הקמת “קלוב מהגרים” שיסייע להם במידע. שינקין טען כי יש להודות בגילוי לב כי “הארץ היא מקלט בטוח רק ליחידי סגולה אשר הרוח האידיאלי יעודדם להתיישבות”. בארץ יש מקום רק למספר אלפי אנשים היכולים להתפרנס וכי “הבור מתמלא”. רבים עוזבים כי אינם מוצאים פרנסה, ואת “הדרישה לכבוש את הארץ יוכל רק זה שאין לו עול רחיים על צווארו”. העולים בעבר נפגשו עם תושבים ותיקים שפגשו אותם בחיבה ובאהבה, ואילו “אנחנו כעת בבחינת וישמן ישורון ויבעט ואין לנו את הכוחות שהיו לנו מקדם, ומידת הכנסת אורחים חסרה לגמרי ביפו”. פלדמן האשים את העיתונים המגזימים ומספרים ניסים ונפלאות בארץ הגלות, וכשמגיעים המהגרים החדשים מתברר כי לא ניתן לרכוש קרקע ללא עזרת הברון.

המצב הכלכלי בארץ וביפו החמיר בעקבות רעמי המלחמה הקרבים. סוחרים חדלו לתת סחורה בהקפה, וד"ר חיים חיסין הודיע לוועד על סגירת בית החולים ‘שער ציון’. ועד תל אביב והמשרד הארצישראלי הקציבו אלפיים וחמש מאות פרנקים לטובת משפחות שבעליהן גויסו למלחמה בצבא העות’מאני. ועד יפו דן בנושאי מזון, אך גם בתלונתו של מר ליברמן נגד חיים רודניק. הוא הגיע באנייה מאודסה ומסר לרודניק את החבילות כדי שיישלחו לירושלים. ביניהן היה ארגז עם מכשירי מלאכתו יקרי הערך שערכם שישים רובלים והוא דרש פיצוי מהוועד. מאחר ולטענת חברי הועד קשה היה להאמין כי מכשירים יקרים כל כך נכנסו לארגז קטן, הוחלט לתבוע מרודניק ומעלי חמיס ארבעים רובלים בלבד. “אחרי שקלא וטריא הוחלט לגבות מבעלי הסירות ולנכות מהחוב המגיע להם מועד העיר מאה ושמונה פרנקים ומהאדון רודניק מאתיים שבעים ושישה פרנקים”. אגב אורחא דנו גם בחוב של רודניק לבעל הסירות. הוא דרש שהוועד יישא בחוב “כי היו לו הרבה הוצאות לשלם בעד הנוסעים שהגיעו ללא תעודות”. אלא ששטרות ומטבעות כבר לא התקבלו בידי סוחרים העיר, והם דרשו תמורה בזהב.

מנחם שיינקין שהיה ממונה על נושא העלייה מונה לשמש כבא כוח “ועד המשבר”. בישיבה שנערכה ב־26 בינואר 1915 תיאר שיינקין את המצב כ"בכי רע" ואת המחסור בכסף, ותלה תקווה בכסף הסיוע שאמור היה להגיע מאמריקה. הוחלט לפטר פקידים מיותרים ולהפחית את שכר הנותרים. בנוגע לרב קוק והרב סלונים שלא שהו בעיר, הוצע שלא ישולם להם כלל, אלא שאדון חבס העיר “שאם יגרעו משכורתם של הרבנים, אז תהיה מריבה גדולה בעיר”.

ב־3 בפברואר 1915 ניסו כוחות עות’מאניים וגרמניים לחצות את תעלת סואץ אך נכשלו. ארץ ישראל נכנסה רשמית לחזית המלחמה. מכת ארבה פקדה את הארץ ועד העיר דן בגזרת הממשל התורכי שעל כל תושב לאסוף “שישה רוט ביצי ארבה” או לשלם אחד וחצי מג’ידה ככופר. דוד איזמוזיק העלה את נושא הדרישה מבעלי הפרדסים לחרוש את אדמתם ולחפור תעלות סביבן. הוועד החליט כי יש לבחור ועד זמני חדש, וב־8 באוגוסט 1915 התכנסו והחליטו על בחירות שיתקיימו בסוכות.

היישוב ותושבי הארץ נחלצו מהמלחמה בשן ועין. המסחר בנמל יפו פסק, וגם ייצוא ההדרים שהיה הענף הכלכלי הראשי של הארץ. שלושה ראיסים היו לבעלי הסירות בנמל יפו, והבכיר בהם היה עלי חמיס. הוא המשיך לספק שרותי הורדת נוסעים גם לוועד הצירים הציוני שפתח משרד בנמל בשנת 1920. ככל הנראה במחסן שהושכר עוד לפני המלחמה. בשנת 1926 פרסמו שלטונות המנדט הבריטי תקנות מסודרות לגבי הסדרי הכניסה לארץ, וגם תעריף מפורט להורדה נוסעים. נקבע תעריף לסירה של ארבע נפשות, תעריף לכל נוסע נוסף, לזמן המתנה ממושך וגם תעריף לכל מזוודה. סירות המשוטים של עלי חמיס הוחלפו בסירות מנוע, ובעלי הסירות החלו להתארגן בגוף מייצג.

ב־5 בדצמבר 1933 התפרסם בעיתון ‘פלסטין פוסט’ כי חאג' עלי חמיס בן השמונים, אחד מזקני בעלי הסירות בנמל יפו, יקים מסגד על קרקע שנרכשה ברובע נוזהה. מספר משפחות הביעו רצון לתרום לבנייה, אך לדברי העיתון עלי חמיס הודיע כי יעשה זאת בכוחות עצמו ובכספו. וכך הוקם מסגד נוזהה בשדרות המלך ג’ורג', היום שדרות ירושלים. שלושים וחמישה אלף עולים הגיעו בעלייה השנייה, בשלהי התקופה העות’מאנית. ארבעים ושניים אלף ושבע מאות הגיעו בראשית תקופת המנדט בשנים 1924־1920, ושלושים וארבע אלף ושש מאות הגיעו בשנת 1925 בלבד, ופורסמו תקנות הגירה ותעריפי הורדה מהאניות בידי ממשלת פלשתינה (א"י). עלי חמיס וצוותו הורידו כל אחד מהם מהאנייה תמורת שניים וחצי פרנקים.