א.    🔗

בבואי להקדים דברי־הסבר על חייו ופעלו של ירחמיאל בריקס, בפתח ספרו “על קידוש השם”, הניתן עתה לקהל בעברית, בתרגומו של אלחנן אינדלמן, אעיר תחילה, כי שמו ושמעו של המחבר נודעו ברשות־רבים גדולה יותר אחרי מלחמת־העולם השניה, אף שבכור ספריו, והוא ספר שירים “יונג־גרין־מאי” יצא אילו ירחים לפניה, ולא הספיקה השעה לפירסומו, באה המלחמה ושיקעתו. הריני רואה להדגיש ענין זה, כי בימים ההם הייתי שקוד לא בלבד על קריאה רצופה של ספרות יידיש בפולין וחידושיה, על פירותיהם וביחוד על ניצניהם, אלא אף הייתי טורח להוציא לה מוניטון־מה בכמה דרכים, ובכללם אף מעשה תרגום, בעיקר של דברי־שירה, אך הספר הנזכר לא הגיע, כנראה, לארצנו ואף עתה לא אוכל לומר על טיבו וטבעו עד־מה, זולת עצם הקביעה, כי המחבר ניסה כוח ביטויו לפני בוא השואה, כבעל שיר היוצא בשיר על סיפה של השואה, שחי אותה במלוא־זוועתה הממלאה את בתי־נפשו עד שאין עטו נשמע אלא לזכרה ולזכרונה בלבד, ואין יודע, אם ישוב לספירת הוויתו וחוויתו, שמתוכה צמחו ביכוריו, ביכורי־אביבו, כדרך ששבו כמה סופרים, מבני דורו וגורלו, ששיבתם מניחה בידנו מלוא חברה של הריקאפיטולציה שלהם.

לאמור, ידעתי על המחבר היא לאחר השואה ומתוכה, וראשית ידיעתי הוא מאמרו, ששלחו משטוקהולם, שהגיע אליה חולה ודווי, אחרי יסורי הגיטו בלודז ואחרי עינויי מחנה אוישוויץ, שניצל בנסי נסים מגזירת הכלייה, מאמר זה ענינו כשמו: “ווערטער געשאָפן אין לאַדזשער געטאָ” (צוקונפט יולי­­–אוגוסט 1946), כלומר: מלים שנבראו בגיטו לודז, ועל פיו לא הייתי נוטל עלי להכריע, להיכן יפליג מחברו, אך ניתן לנחש, כי עם בצבוצי ההומור המר, מהם גלויים מהם חבויים, שבמסכת המונחים והאשגרות של הגיטו, כוחה של הטראגיות לרתק את בעל־המאמר ריתוק של מונותימטיות, שהיא לו כגזירה שאין המלטה ממנה. ואמנם, לא יצאו שנים מרובות, והמחבר שהלך לארצות הברית ונשתקע בה נשתקע בנושאו וסיעופיו, וכתב אף פירסם כמה ספרים, והם אסופה הכוללת את סיפוריו “אויף קידוש השם” [= על קידוש השם], “אַ קאַץ אין געטאָ” [= חתול בגיטו], שבהם זכה לסאת פירסום גדושה, ולא עוד אלא האסופה יצאה עד־עתה בארבע מהדורות (ניו־יורק, בין 1952 לבין 1956); אחריה בא הספר, שמחברו מכנה אותו רומן “דער ‘קייסער’ אין געטאָ”, והגיע לשתי מהדורות (שם, 1961, ו־1963), לימים יצאה אסופת שירים שנתחברו לו בגיטו לודז' בשנת 1943 ואבדו וחזרו ונמצאו בין פליטת כתבי הגיטו, והוציאם בשם “געטאָ פאבריק 76” (שם, 1976) וזה מקרוב יצא לאור ספרו, שהוא כהמשך סיפוריו הקודמים “די פּאַפירענע קרוין”, כלומר: כתב של נייר (שם, 1969), ועוד ידו נטויה.

 

ב.    🔗

סיפוריו של המחבר שלנו העלו על עצמם תשומת דעתם של מבקרים הרבה, מהם שנחלצו להקדים דבריהם, הכוללים את הערכתם, כדברי פתיחה, וכך ראה אלכסנדר מוקדוני להקדים מבואו לספר “על קידוש השם” בלשון מקורו, כשם שסול ליפצין ואירווינג האַו ראו להקדים מבואותיהם לנוסחו האנגלי מעשה מוריס אנגל ואף מרת אליאנור רוזוולט, אלמנת הנשיא, ראתה לצרף אגרת משלה. אף ספורט “געטאָ פאַבריק 76”, שויליאם גונטאר חיבר לו קאנטאטה ורפאל סויאר פיארו בציוריו ניתנה לו נוסחה אנגלית מעשה תיאודור פרימארק ויוג’ין קולמאן, וההקדמה לו נכתבה בידי יצחק באשוויס־זינגר, ואילו ההקדמה לספרו, האחרון לעת עתה, “די פּאַפּירענע קרוין” במקורו כתב מומחה לחקר השואה, נחמן בלומנטאל.

ואם לתרגומים, הרי הלשון האנגלית אינה בת־יחידה, שכן סיפוריו ניתרגמו לכמה לשונות אחרות, וכמובן בעינינו עדיפים מעשי תרגום ללשוננו, וכשם שכבר יצא לאור “חתול בגיטו” (ניו־יורק תשכ"ו) כך יוצא עתה “על קידוש השם” וקהל הקוראים יחזיק טובה למתרגמם, ואף בזה עוד היד נטויה.

עינינו הרואות, כי פירסומם של דברי הסופר שלנו פירסום, ואין לתרצו כפי שניסה על דרך צחות אברהם שולמאן לאמור: המחבר הוא אב נאמן ליצירי־רוחו ודאגתו עליהם, שאפילו לא נכחיש חריצותו בזה, והיא סוף סוף לגיטימית, אין לפרש על פיה את רוב בנות הקול שנענו לקול, שכך נענים למה שראוי שייענו לו כך – הלא הוא קול היגונים הבוקע ועולה מתהומו של גיא ההריגה. ואם לביקורת, הרי אף שפניה שונים, דין להעמידם על קו הבחנה, – מכאן המבקרים שעיקרם אמירת הן ולשונם רובו שבח ומכאן המבקרים שעיקרם אמירת לאו ולשונם רובו גנות. ראשונים אתה מוצא בהם לא בלבד מי שלבם מטה את דעתם לקולא, וראש להם אברהם רייזן שהאיר לו פנים לסופר ברוב חיבה, כעדות מכתבו הנלבב אליו, שפירסמו ברשות הרבים, אלא אף מי שדעתם מטה את לבם לחומרא, וראש להם יהושע רפפורט, אחרונים אתה מוצא בהם בעלי דין שכלי הערכתם דקים ומעודנים ביותר, וראש להם יעקב גלאטשטיין, כשם שאתה מוצא בהם בעלי דין שכלי הערכתם מצויים ופשוטים יותר, וראש להם א. אושרוביץ, ואם למצות את הצד השווה בין אלה ואלה, הריהי ההנחה, כי הסופר הנידון להם נפתל בין גודש חוויותיו וחוויות סביביו בתופת, כשכל חוויה וחוויה תובעת ממנו: שימנו בנאד התלאות זכרון לדור אחרון, ובין צימצום העיצוב, כפי שגוזרתו מתכונתה של חטיבת הספרות הקרויה נובילה או רומן, והוא נקרע בין האמת וגזירתה שלה ובין האמנות וגזירתה שלה, ומה שהוא מגיש לפנינו ניכרים בו סימני ההתנגשות ושיעוריה, ואילו הצד השונה שבין מעריכיו אלה ואלה הוא, שהראשונים מקבלים אותו גם כשזעקת אמתו מעמעמת ומקמטת את אמנותו ואפילו מערערתה ואומרים לו חזק, והאחרונים פוטרים אותו במתן־עצה טובה, כי ימלט את עצמו מלבטיו, באופן שיישב ויכתוב זכרונותיו כהוויתם ויפקיע עצמו מיגיעת יציקתם במתכונת האמנות, שהיא מעבר ליכלתו ולמעלה ממנה.

 

ג.    🔗

ודאי שהטענה ליכולת טענה, אבל היא צריכה בדיקה לא בלבד מצד עצמה אלא ביחוד מצד־מצעה, הוא מצע תיאורה של השואה, שעצמתה ומוראה תובעים יכולת, שהיא אפשר מעבר לכוחו של אדם, באופן ששיעורי־ההבחנה בין יכולת ויכולת הם כבטלים לגבה, ומבחינה זו ספק אם יש הבדל מכריע בין כרוניסטן לבין מספר, ששניהם דבריהם פחותים מאימת חוויתם, התובעת זעקה שמרוב עצמתה שוב אינה נפלטת מפי אדם או אינה נקלטת באוזן אדם, וכל דיבור בה ועליה הוא בדוחק כבבואה־דבבואה, אף אפשר ודברי הכרוניסטן כדברי המספּר יבואו באזניו ובלבו של אמן העתיד לבוא והיו רישומי חוויתם כאש עצורה וילקחו דמיונו לשירת הזוועה, הנוקבת תהום רבה. אבל עד בוא עת כזאת, נברך את הכרוניסטן ואת המספר, וביחוד את הנלבט ביניהם, שאינו מקפל בלבו את מגילת היסורים אלא פורשה לפנינו וכופאה עלינו לקרות בה.

ודאי ירחמיאל בריקס אינו יחיד למאמצי התיאור של התופת שנתייסרו בה בני עמנו, ורובם ככולם נספו ואך מעטים ניצלו ממנה והם בבחינת הפליט, שהאגדה אמרה מפליטי המבול הוא והוסיפה ואמרה, כי עוג הוא, שהבינה, כי אך מי ששרד מבני הענקים כוחו עמו לקיים תפקיד ויגד, וגילתה הבנה מרובה בראיית נפשו של ניצול־הכלייה. לא, אין הוא יחיד וכבר נאספה ספרות גדולה, ספרות העדות, ואפילו גיטו לודז קם לו מספר, הלא הוא ישעיה שפיגל, המפליא לעשות, ולא בכדי ראה מבקר להרמיז עליו: זה־ראה וקדש. ולא עוד אלא צירף סופר אחר כמופת, הלא הוא א. מ. פוכס, המפליא לעשות אף הוא, ולהרמיז גם עליו: זה ראה וקדש. ואודה, כי אין הרמזותיו סבירות לי ולא בלבד משום הכלל, שאם ר' זושא עתיד ללקות, לא ילקה על שלא היה הבעש"ט או המגיד הגדול, אלא על שלא היה זושא; אלא משום שאין המשל יפה לנמשל. ודאי שניהם אמנים של ממש, אבל א. מ. פוכס צד שווה בינו לבין המספר שלנו בתיאור יצרו של האדם בכוח של תיאור שעיקרו היוליותו, ושניהם כיונקים מתחום־בינתו של א. מ. ווייסנברג בעולם ורחשו, אך צד שונה ביניהם, שאינם דומים נחלי־בליעל, שאפפו, בימי מלחמת העולם הראשונה ושלביה את ישובי יהודים ויחידיהם, בים האבדון שבלע, בימי מלחמת העולם השניה לתוכה, את עם־היהודים ההרוג, והיחס שבין מערכת הנושאים האחת ומערכת־הנושאים האחרת כיחס שבין פירכוסי־זיעזוע לבין תמוטת־געש, בלשון אחר: כיחס שבין דליקה לחורבן. ולכאורה, הפרדה זו אינה חלה על העימות שבין ישעיהו שפיגל לבין המספר שלנו, שהרי שניהם מצע חוויתם ואימיה אחד, אותו גיטו עצמו ואותם מחנות־השמדה עצמם; אבל מה שנותן לפנינו הראשון היא ספרות ומה שנותן לפנינו האחרון הוא גם פחות מספרות וגם יותר מספרות, שכן הראשון נוהג ברירה כפולה, גם בחומר החוויה, שאינו נוטל ממנו אלא מה שמצריכה מערכת היחוסים שבין העלילה והנפשות, גם בעצם־הנפשות, שהוא מעלה בעיקר את הניגש והנענה, ולא את הנוגש והמענה, ולא בלבד מחוץ אלא אף מבית; ואילו האחרון אפשר רצונו כמלחש לו שינהג ברירה גם הוא, – ועל מידת־יכולתו בכך “החתול בגיטו” יוכיח – כרחו כגוער בו ומוכיחו, כי לא ככל גוש חוויה הוא הגוש חוויית התופת, שדראונו של השטן באדם כפאו על עם־העמוסים, והבא לסתת בו כמותו כאותו שסיתת בגוש־הסלע ולא סיתתו עד גמרו, שהסלע סירב לוותר על גוש־אמינותו והפּסל סירב לוותר על גביש־אמנותו, וסופם של הנפתולים מראה הגביש העולש מן הגוש אך אינו מכחידו ואף אינו מעלימו.

 

ד.    🔗

אבל הבירור למעמדו של המספר שלנו במערכת סיפורת יידיש בכלל ובמערכת סיפור־השואה שבה בפרט, כשם שהוא מחוייב בבדיקת דעתם החלוקה של המבקרים, הוא מחויב בבדיקת דעתו החלוקה של המספר עצמו על עצמו. אמנם, אין הנידון נעשה דיין של עצמו, אבל דרכו של בית־הדין שהוא קורא גם את הנידון, בין סופו זכאי בין סופו חייב, לדוכן־העדים. הלכך נרכין אוזן לעדותו של הסופר שלנו על עצמו, כפי שהיא רמוזה בקצת דברי מבואי ספריו ומפורשת בהרצאה שנשאה בפני קהל־סופרים בתל־אביב ופירסמה ברבים (“קענעדער אָדלער”, 19 דעצעמבער 1962). מפרטי עדותו ראוי לציין את ההערה על דרך גידולו שלו, כגון שהוא רואה כתיבתו יונקת מהשפעתם של אברהם רייזן, אדלשטאט וה. לייוויק, והיא שלישיה האומרת דרשני, שכן הראשון שבה גדול בפשטותו, שכל סביכות נלכדת לה ובה, והאחרון שבה גדול בסביכותו, השואפת לפשטות העשויה ללכדו, ואילו האמצעי שבה רחוק ממישורו של זה ומעקובו של זה, וקשה להעלות משירתו צד שווה, שיהא בו כדי תורה של רב הננחלת לתלמיד. אי־לזאת נראית סבירה יותר הערתו אחרת, המוליכה לשלום עליכם ודרכו לרקום אניקדוטה כדי רקמת עלילה ונפש (“האוצר”, “החייט המכושף”), אך דין לציין, כי צד הקירבה מצטמצם בעיקרו על נובילה אחת של הסופר שלנו, אמנם מפורסמת הרבה, והיא “החתול בגיטו”, שבו פיתח, אמנם, אניקדוטה כדי רקמת עלילה ונפש, לא בעיירה שלפני המבול אלא בעיר שבתוך המבול, בגיטו של לודז, ואף שהבדל־הזמנים קובע פרגוד בין רב ותלמידו, יתר על הפרגוד שקובעו הבדל־הכשרונות, הזיקה זיקה. והנה לא אוכל שלא להעיר כי “חתול בגיטו” אינו הכלל בנוסח הכתיבה של המספר שלנו, אלא היוצא ממנו, שהכלל אינו בדרך הברירה והצמצום, שננהגה עתה, אלא בגלישה מגזירתה, שהיא גזירה קלה באשר פורענותה של ההווייה פתוחה גם, ואפילו בעיקר, לצד החיים, אך היא גזירה חמורה, וכמעט נבצרת, באשר פורענותה של ההוויה אינה פתוחה אלא לצד הכלייה, באופן שנסיון כלילתה של הפורענות האחרונה במסגרתה של ספרות וחוקתה המקובלת, היא בגדר פרדוכסיה. אפשר, שאילו עמדה לו לסופר שלנו יותרת של אמנות כדרך שעמדה לו לישעיהו שפיגל היה מתפתה כמותו לגזירתה, על פי חוקתה, אך לפי שיש בו יותרת של אמינות, אין הוא מתפתה לה, ובאין בידו לצור חזקה שונה ואחרת, גלישתו ממסגרות־החוקה – כורח. ואפשר שהוא עצמו חש בזה, באמרו, כי הטובים שביצירי ספרות השואה הם ספרו של אברהם סוצקבר “ווילנער געטאָ” וספרו של לייב רוכמן “אין דיין בלוט זאָלסטו לעבן”. אמרתו זו ראויה לתשומת דעת מיוחדת, ומשתי בחינות – הבחינה האחת, הראשון שבצמד הנזכר נודע במה שכתב כמשוררה של השואה, וידוע פירסומם של ספרי שירתו, וביותר “געהיימשטאַט”, ואילו מה שכתב בכרוניסטן של השואה כמעט שאינו נזכר וזכור ברבים, באה הערת הסופר שלנו ומבליטתו, ומעירה כממילא הרהור בלבנו, שמא סולם ההערכה של דעת הקהל והמבקרים צריך בדיקה שסופה היפוכו; הבחינה האחרת, האחרון שבצמד הנזכר, מספר דברים כהוויתם ומידת האמנות שבסיפורו אינה אדונית להם אלא שמשתם, ואך לימים בא נסיונו לבנות חטיבה של רומן והוא ספרו “מיט בלינדע טריט איבער דער ערד”, והוא נסיון נועז הניזון מן הודאות, כי אם עולמה של השואה ניתן בכלל להרתם לכלי־פרוזה, לא יסכנו הכלים המשמשים את הפרוזה שלפניה, וככל הנכון לא מקרה הוא, כי הספר הזה לא נענו לו, לעת עתה, בביקורת, אלא קצת דיבורים של גמגום ומבוכה, שהן ולוא ורפיא משמשים בהם בערבוב, ובדרך כלל עמדה שתיקה סביבו.

אבל ירחמיאל בריקס יתירה אמר בנאומו ההוא: תלמוד־כתיבתו בא לו מן המקרא, מאגדת חז"ל ושלאחריהם, ובנוסח יידיש, הן של ביאליק־רבניצקי הן של ב. י. ביאלוסטוצקי, וזו אמירה, שאפשר היא משקפת משאלתו של האומר אך אינה משקפת ממשותו; והיא לכל המרובה השגה, אך אינה הישג. אודה, חרשתי יפה־יפה בפרקי כתיבתו, ולא מצאתי כי אמירתו יש לה על מה שתסמוך, אבל ניתן להבין נדנודיו, בחינת אשא עיני אל המורים, כי באמת סופר־השואה ניצב ואין מורים לו, וביחוד בספרותנו, וביחוד־שביחוד ספרות־יידיש, הנקרעת בין הנוסטאַלגיה, הבאה לקומם את מסכת החיים שהיו על מלוא דיוקנאותיהם ועל שפעת בבואותיהם, כשביטוים וכלי ביטוים נשאבים מתוך עצמה, ובין והקושמאר הבא לקומם את מסכת הכלייה, על מלוא זוועותיה ואימי־אימיה, כשביטוים וכלי ביטוים נשאבים מתוך עצמה, וכלי ביטוי ראשונים קיימים ועומדים, וצריכים מיצוי, וכלי ביטוי אחרונים אינם קיימים ועומדים, וצריכים בריאה, והמרחק שבין צרכו של דבר נוסטלגיה לבין כרחו של דבר קושמאר כמותו כתהום, ודין לומר, כי הביקורת שלנו התעלמה מכך, והדברים יגעים.

והיא נסיבה, כי הסיפור “חתול בגיטו” נענה לו כמעט אוניסונו של שבח, מה שאין כן כמה סיפוריו אחרים, שכן הסיפור ההוא נאמן למתכונת המקובלת, והסיפורים האחרים אינם נאמנים לה, אלא כמחפשים מתכונת אחרת, שונה, ואפילו אינה נכבשת להם, גמגומה העמום של מתכונת מתבקשת ואינה נמצאת יפה מדיבורה הברור של מתכונת הנמצאת ואינה מתבקשת. ודאי אין בידי להנבא, אם תימצא לו, אבל דומני שיש בידי לשער, מה דרך ניתן לבקשה – יתעלם־נא מן המהומה אשר סביביו, ויקשיב־נא להמייה אשר בקרבו, וכוחה של ההקשבה הדרוכה לעצמי, ולעצמו בלבד, יעמוד לו למעט את הריווח שבין השגתו לבין הישגו, ולקרבם הלוך וקרב.

 

ה.    🔗

ראיתי לומר דברי אלה דווקא משום שהצלחתו הגדולה, היא סיפור “חתול בגיטו”, עלולה להיות למפגע לו להתעלם מסביביו ולהתרכז בתוכו – ואמנם היתה זו הצלחה של ממש; תירגומו למנין לשונות, המחזתו וסיכויי הצגתו והסרטתו – (ורפפורט הוא שראה כמוכשר לכך סוג אמנים כקראַמר ואפילו אינגמאר ברגמאן) – התפשטות המהדורה האנגלית הראשונה בשלוש מאות אלף טפסים, וכדומה. ודיה סקירה על פני הביקורת שקידמה את ספרו אחר “דער ‘קייסער’ אין געטאָ”, להעמידנו על כך. לא שלא היו במבקריו מאירי פנים, כי הנה ראה מדרכי וו. ברנשטיין (“מאַטוויי”) לעוררנו על כך, כי אף שהספרות של גיטו לודז היא מרובת־פנים (תיעוד, חקר, זכרונות, בין אלה שנכתבו בשעת מעשה ובין אלה שנכתבו לאחריה), והספרות היפה עליו אף היא־כך (סיפורים, נובילות, קינות, מחזות), הרי הסיפור על הקיסר, הוא מרדכי חיים רומקובסקי, שהנאצים הפקידו, ביתר דיוק: הפקירו, את גיטו לודז (בלשונם: ליצמאנשטאַדט) בידו, והוא שלט בה בסיועם של אנשי העולם התחתון, היא כחטיבה מיוחדת במינה, הבאה להבליט את שחצנותו היהירה וגדלנותו הטרופה של השליט, שהתעמר בעזרת חונפיו השרתּנים באחיו בני עמו, עד שהללו ביקשו להמירו בגוי נאצי ממש. אמת, המבקר הסתייגות־מה לו על החלוקה של האור, שגילויו גילוי־אגב, ושל החשכה, שגילויה גילוי־עיקר, כשם שהסתייגות־מה לו על יותרת הקאריקאטורה שבהעמדת דיוקנו של השליט האכזר, אבל המבקר לא יכול להעלים כי יש לה לקאריקאטורה על מה שתסמוך, כי לשון אני ושלי, שאותו אוטוקראט מפליג בשימושו על דפי הסיפור, מתאשר מלשונותיו בגזירות, שפירסם ב"געטאָ צייטונג". ואילו יצחק באשוויס מצמצם את הסתייגותו על השימוש בהגדרת הספר כרומן, ומדגיש את הבחינה האוטביוגרפית הבולטת בהעמדת דמותו של האברך דוד בלוישטיין שאינו אלא ה־alter ego של המחבר והעשוי כמין אנטיפוד של הקיסר. מלך ראַוויטש, המגדיר את הספר כעטרת קוצים, קוץ אפיזודה קוץ אפיזודה, מגדיר אמנם את הרומן (והוא היה מוותר לא בלבד על שמו אלא אף על בנינו, וכתיבה בגוף ראשון נראית לו טובה הימנו) כרומן של שחור ולבן, ואחרון גובר, שכן הוא נראה לו כמי שיש בו כדי פיגורה של דון־קיחוט, אבל הוא מוצב לפנינו כגיבורה של אופיריטה שטנית, וקרובה אליו הגדרתו של אברהם שולמאן: בופונאדה של זוועה. ודומה, כי מיצו ביותר את הדין חנן אילתי, הרואה בתיאור דיוקנו של אותו אוטוקראט־כביכול קאריקאטורה שאינה מתרוממת כדי סאטירה על אותו סוג של קיסרים, ואילו יעקב גלאטשטיין, שאינו מוצא בו בסיפור זה לא שלימות של יסוד אדריכלות ולא תיכנון של יסוד אמנות: קובל על תיאור צמד ראשי־הנפשות, על דרך של כולו שחור וכל כולו לבן, כשם שהוא קובל על שתיאורו של שכולו שחור, הוא הקיסר, מספר לנו על מנגנונו־חוץ אך אינו מגלה לנו את מנגנונו־פנים.

 

ו.    🔗

ואטול רשות לעצמי להעיר, כי הצד השווה שבשתי ההזמנות, האחת לחיבור סאטירה והאחרת לחיבור טראגדיה, הוא בהצעה להעמיק בפסיכולוגיה של עבד כי ימלוך, והריני מתקשה למצוא דוגמה קודמת, אלא אם כן אבור דמותו של הורדוס, שהמחזה העממי של הנוצרים עשה אותו ענין של סאטירה והמחזה המודרני ואף של היהודים עשה אותו ענין של טראגדיה, והרי תעודתו של אותו מלך אדומי היתה שונה מתעודתו של אותו “קיסר” (המרכאות בגוף שמו של הסיפור), שהורדוס לא נצטווה להשמיד את נתיניו אלא לשעבדם לרצון שליטו, ואילו רומקובסקי נצטווה להשמיד את נתיניו כדי להשמידם כרצון שליטו. אבל לפי שחובת העמקה בנפש השליט־מבית גוררת אחריה ממילא העמקה בנפש שליטו־מחוץ, ולפי שדרכה של העמקה הבנה וסופה של הבנה – כמאמרו של הפילוסופוס – סליחה, תהא זו סליחה, שאבות אבותינו כפרו בה מכל וכל בהסתפקם בהגדרה נחרצה: המן הרשע, אדרינוס שחיק עצמות, המיל ימח שמו, וכדומה. ולא בדקתי באותה הלכה מסופקת אלא מתוך שראיתי מעשה והוא מעשה באַרנולד צווייג, שחיבר מסה מקפת, שבה טרח להעמיק בנפש היטלר ולהבין לה, והוא הביאה לפני זלמן רובשוב, הוא נשיאנו עתה ז. שזר, וקראתיה אף אני, ונחרדנו עד היסוד בנו על עצם היכולת הזאת של מעשה הבחנה דקה וניתוח דק כמותה בחגווי־חגוויו של השיקוץ השומם.

אבל נניח את השיקוץ השומם, שהמגע בו משמים ומשקץ כמותו, ונחזור אצל משרתו־מבית, כאותו קיסר של הגיטו, אשר בהתרוצצו בעגלתו העלובה הרתומה לסוס סומא, נהג בחינת אני־ואפסי־עוד, ואמנם חיים ומות בקצה־לשונו, ונשאל, האמנם מותר לנו להתאכזר לצעיר או אברך, שאפיו קרוב, במעט או בהרבה, לאפיו של שתואר לשנים, בסיפור הנזכר ובסיפור שהוא כהמשכו, ושכבר נגדר לנו כ־alter ego של מחברו, ולדרוש ממנו, כי יראה אותו שליט אכזר על נבכי־נפשו ויבוננה ויבינה על פיתוליה. אודה, כי איני מוצא מידת הצדקה לדרישה כזאת, שקיומה יקשה גם על הרחוק במקום ובזמן, שהרי אין אנו רואים נפש זולתנו אלא מנפשנו, וספק הוא, אם גם הרחוק בזמן ובמקום, יוכל לראות את שותפיו של עמלק מנפשו שלו עצמו, והרי אלפי שנים לא הביאוני בסודה של ראייה כזאת, והאיסור להסתכל בפניו של אדם רשע, כולל מאליו את האיסור להסתכל בנפשו, ואם באדם רשע סתם כך, ברשע שאין כרשעתו ומסייעיו לא־כל־שכן.

 

ז.    🔗

ספרות השואה, שחותמה בחינת אני הגבר ראה עני בשבט עברתו, מסעיפה והולכת והיא ניצבת כמערכה גדולה של נאדות דמעות ודם בבית־זכרונה של האומה. אל נשכח, כי העדות הצרורה בה היא עדותם של מעטים, שהרי לא ניצלו אלא מעטים, וכל השאר, מיליוני אנשים ונשים, זקנים וטף, נספו ונאלמו, והם, המעטים, שאינם מתירים שיכחה לזכרונם והוא מצטווה לשקע את רגשם והגותם בזכר ימי הזוועה ולחיותם ולהחיותם ולקבעם לדורות בזכרונו של העם, אף גואלים את מיליוני האילמים מאלמם, ועל רצונם וכרחם לספר כל אשר עשה לנו עמלק אם בלשון זעקה ואנחה, אם בלשון קינה ואיליה, אם בלשון התרסה ומחאה, אם בלשון סיפור ושירה, אם בלשון מראה וחזיון, ישאו תודת זכרון העם לדור דורים.

[ב' תמוז תשכ"ט]

 

ביבליוגרפיה    🔗

הספרות על ירחמיאל בריקס היא מרובה ולא הבאנו בזה אלא אותם דברים, שיש להם צד של זיקה לדברינו עתה.

1. מ. אושרוביץ: דער מאָטיוו פון קידוש השם אין דער ליטעראַטור, פאָרווערטס.

2. וולף הרש איוון: אַ שרייבער ווָאָס האָט זיין וועג געפונען, וועגן בוך “אַ קאַץ אין געטאָ” פון ירחמיאל בריקס, לעצטע נייעס, ג' אב תשי"ט.

3. חנן אילתי [= איאלטי]: גראָטעסק אין גיהנום, וועגן דעם “קייסער” אין געטאָ פון ירחמיאל בריקס, אידישער קעמפער, 27 באפריל 1962.

4. יוסף אלראי: מעשה בחתול, על ספרו של ירחמיאל בריקס בתרגומו של אלחנן אינדלמן, הארץ, ב' בעייר תשכ"ו.

5. יצחק באשוויס [ווארשאווסקי]: צוויי דאָקומענטן פון אידישער פּיין, פאָרווערטס, 19 במארס 1961.

6. אברהם ברוידס: חתול בגיטו, מאזנים, אב תשכ"ו.

7. בלה־שבע בריקס:

8. מרדכי וו. ברנשטיין: דער קייסער איז נאַקעט אָבער…, קולטור און דערציאונג, נובמבר 1962.

9. ב. צ. גולדברג: א) אין גאַנג פון טאָג – מען מעג שוין, טאָג מאָרגן זשורנאַל, 3 בדצמבר 1962; ב) כנ"ל – ביכער אויפן טיש, שם, 25 בנובמבר 1967.

10. יעקב גלאטשטיין: דער “קייסער אין געטאָ”, מאָרגן זשורנאַל, 28 בינואר 1962.

11. פרדריק גראנט: אויך קריסטן דאַרפן לייענען דאָם בוך יום טוב בלעטער, ראש השנה תשכ"ג.

12. ו. ד. טרי: From Ghetto to Crematorium Jewish Observer ינואר 1960.

13. עמנואל ליטוינוף:

Recounting the Horror, The Jewish Chronicle 1.1.1960

14. סול ליפצין: אַ בוך וואָס מאָנט און וואָרנט, מאָרגן זשורנאַל, 2 באוקטובר 1959.

15. ד"ר א. מוקדוני: געדענקט אוישוויץ, מאָרגן זשורנאַל, 28 בדצמבר 1952.

16. יוסף פרידלנדר: מספרי השואה – על “החתול בגיטו” בתרגומו של אלחנן אינדלמן, משא, כ"ה בניסן תשכ"ו.

17. מלך ראוויטש: אויטאָביאָגראַפישער ראָמאַן פון לאָדזשער געטאָ – פון דער סעריע: ביכער אויף מיין טיש, רעצענזיעס בצמצום, קענעדער אָדלער, 14 נובמבר 1961.

18. יהושע רפפורט: אין פּינטל אַריין, די יידישע פּאָסט, 5 באפריל 1963.

19. אברהם שולמאַן: נייער גלגול פון ירחמיאל בריקס “אַ קאַץ אין געטאָ”, אונזער שטימע, 8 בינואר 1962.

20. א. אלאן שטיינבאך: