א    🔗

מחבר הספר “מטוב הארץ”, (יצא בתרגומי, הוצאת נ. טברסקי, תשי"ב), שבא נער־חלוץ לארצנו והוא נושם נשמת בניינה על לבטיו בחומר ובנפש ומבקש לגלמו בדבר־תיאור, הוא מנוחלי סגולה, המצויה בספרות, שהוא מכלכל כתיבתו בלשונה, ספרות יידיש – הלא היא סגולת הראייה ההיוּלית, שאין בה חציצה יתירה, ביחוד חציצה למדנית, בין הרואה והנראה. הורי ראייתו זו הם תכונתו ואפיו ומוריה הם א. מ. ווייסנברג וא. מ. פוקס, שהבקורת מתקשה להגדיר דרך כתיבתם וסוגה, שכן הריאליזם הוא לה כהגדרה חסרה והנאטוראליזם הוא לה כהגדרה פוגמת (וניסה להתגבר על הקושי הזה יחיאל הופר, בבואו לבנות דרכו אל א. מ. פוקס כדרך הסורנאטוראליזם).

ב    🔗

סגולה זו נעשתה לו למספרנו כלי התבוננות ותיאור, שנצודה בו חטיבת־חיים בארצנו. הנפש הראשה בחטיבה הזאת הוא, בעצם, הכפר המתואר, הכפר כולו, ואלו אגודת הנפשות הפועלות, טיפוסי האדם המיוחדים, איש איש כאפיו וכמחצבתו, ניתנת באותו אזור של התרחשות ועלילה, שבו השוני נבלע, מתוך משחק של משיכה ודחייה, בריקמת הכפר, מחזור עמלו ומרגועו ובמזג טבעו ונופו. ועיקרו של הסיפור הוא בפגישה שבין נפש ונפש; מכאן נפש־האדם – מכיתות פזורי־גלויות, מכיתה מכיתה וסוג־מתכתה; ומכאן נפש הנוף – שחישופי כוחותיה הכמוסים מחייבים מזיגת המכיתות והתכתן כגוש מלוכד של עשייה מכוונת. אם נעמיק נאמר, כי הנוף כאילו מחייבם להזכיר לעצמם אותה שיכבה תחתונה של זכר קדומים, שבה התקיימה הפגישה שבינם ובין אדמתם־מקדם במרחקי התולדה של עמם. אולם המספר, שאין דרכו להצביע, אינו מצביע גם על השיכבה הזאת, ורמזיה אך מבליחים כמאליהם; בעוד תעודתו המודעת והמכוונת של הסיפור להראות גידולו של כפר בעצם־זימונם והתנגשותם של היסודות השונים והמשונים, שריחוק וקירוב משמשים בה בעירבוב. הרי לפנינו יליד ליטא, שדמות בית אביו ואמו על עניים ועניוותם טבועה בדמו, כשם שגלגולי פרנסותיו באמריקה טבועים בזכרו; והרי יליד־פולין, הנושא בקרבו הווית־שלומי־אמונים ומבקש להמשיכה; הרי עולי אשכנז האחד והאחר שהם כמין מובלעת בתוך הציבור המתהווה, והמקיימים יסוד־הייחוד בתחומה של רשות ויסוד־האיחוד בתחומה של חובה. ואילו ילדיהם, כילדי עולים אחרים, מתערבים להם התחומים וככל שהם נכבשים יותר לטבעו ונופו של הכפר, הם משברים את המחיצה שבין השבטים. והרי מי שדיוקנו טופח בהבלטה מיוחדת, כמין אידיאל של אחדות טבע ונפש, אל אחדות נוף ואדם, אשר פרה נמלטת ממיצר למרחב מזמנתו עם נפש כנפשו, להיותם צמד־עובדים, שהם כסמל לחיבור המוחלט שבין העובד ובין אמת־קרקעו ורצועת־שמיו שאין להם תמורה.

ג    🔗

כללו של דבר: דרך כתיבה ישן שנתחדש – מגילה קטנה וחתומה בה עלילה שלמה.

[תשי"ב]