ברומאן “אורח נטה ללון” הירבה עגנון ברמזים ובהדים לאגדה היהודית ולמקורות יהודיים אחרים, וזיהוי הרמיזות האלה יכול להעמיק את משמעות הרומאן בדרכים שונות. לפעמים רומז הרומאן לאגדות ולסיפורים ממקורות מסורתיים בלי להביאם בגלוי, וסיפורים אלה, המצויים בו ברמז בלבד, מוסיפים לו עוקץ אירוני. במאמר זה נתבונן בשלוש דוגמאות של רמיזות לאגדה ולמקורות יהודיים אחרים ונתחקה על תרומתן למשמעות היצירה.

א.    🔗

המספר חוזר מארץ־ישראל לעיר מולדתו, שבוש, לביקור הנמשך קרוב לשנה. כדרך להחיות את העבר שהוא מושרש בו מנסה המספר במשך תקופה זו לחדש את בית־המדרש הישן שבעיר, סמל לכוח ולתפארת התורה שהיו בעיר לפני שנות ההתדרדרות של יהדות שבוש. תחילתם של המאמצים הללו חלה ביום הכיפורים, כשקבוצה של אנשים העומדים לעזוב את העיר נותנת למספר את המפתח לבית המדרש הישן; אולם המפתח אובד. אובדן המפתח גורם סבל רב למספר, הן טרחה ודאגה והן תחושה של ניכור מהחיים: “אתמול הייתי שמח כאילו כל העולם שלי הוא והיום אני עצב כמי שאבד לו עולמו” (“אורח נטה ללון”, עמ' 76); “משאבד לי המפתח כל המקומות זרים לי” (שם, עמ' 77). המספר מגלה את הרהוריו: “בית המדרש קיים ואני עומד מבחוץ, מפני שאבדתי את המפתח ואיני יכול ליכנס. מה יעשה אדם ויכנס, ישבור את הדלת ויכנס” (שם, עמ' 76). מייד לאחר מכן מציע לו דוליק, בנו של בעל המלון: “דלת שאינה נפתחת מביאים גרזן ומשברים אותה” (שם, עמ' 77). במקום זאת מזמין המספר מפתח חדש, ולפי קורצווייל, שראה במפתח “אמצעי לפתיחת הדרך המובילה בחזרה לעולמות שעברו וחלפו”², מסמן המפתח החדש דרכים חדשות השוללות את מהות עולם האמונה והמסורת. את דבריו של דוליק פירש קורצווייל כך: “ברור, מה שאינו חי עוד, יש לשבור. על חישובים סנטימנטליים יש לוותר. זהו קולו של הדור הצעיר”³.

מתוך דברי דוליק אפשר לשמוע הד למשל של הבעל שם טוב, ואולי רק בעזרת המקור החסידי, שהוא עצמו אינו מופיע במפורש ביצירה, יכול הקורא לתפוס את האירוניה האמיתית שבפרשת המפתח במלואה:

או לפי נוסח אחר:

בעקבות הדי המשלים של הבעש"ט ושל ר' בער, המפתח עצמו מסמן גם את חוסר היכולת וגם את חוסר הנכונות של המספר להיכנס להיכל. לאור המקור הסמוי, הצורך במפתח שמרגיש המספר רומז שחסרה לו שלמות הרצון. המספר מקבל את הצעתו של דניאל ב"ח שיעשה לו מפתח חדש, ובמישור העלילתי ההצעה נראית הגיונית למדי; אבל לאור המשתמע מן המקור החסידי הצעה זו מתגלית כאבסורדית, כי בית־המדרש הישן איננו רק בניין אלא גם עולם רוחני, והמספר שייך לעולם שסגר את דרכו חזרה לבית־המדרש הישן וערכיו. המספר מזמין מפתח חדש ובעזרתו הוא נכנס לבניין, אבל האירוניה בעינה עומדת, ובמישור הרוחני הכניסה אינה אלא אשליה.

ב.    🔗

שלוש דמויות בשם חנוך מופיעות ב"אורח נטה ללון". העיקרית שבהן, דמות הלוקחת חלק ברומאן עצמו, היא דמותו של יהודי פשוט ומסור שנעלם ובמשך תקופה ארוכה לא נודע מה עלה בגורלו; על שתי הדמויות האחרות, סנדלר וילד, אנו שומעים מתוך סיפור המסופר בתוך הרומאן. בדיקת מקורות מאירה את כל שלוש הדמויות ששמותיהן זהים.

עקבותיה של הדמות הראשונה הקרויה חנוך נעלמו ולא נודע אם היא נמצאת עדיין בעולם החיים או שמא עברה כבר לעולם המתים. אי־הודאות לגבי חנוך זה מעצבת אותו כמקרה־גבול בין שני עולמות; ואמנם, המספר נפגש בו בסיטואציה פאנטאסטית ואומר לו במפורש: “אתה מראה עצמך כחי ומדבר כמת” (“אורח נטה ללון”, עמ' 212). לאחר מכן:

מתברר שחנוך אבד בשלג ומת בו יחד עם סוסו.

ספר בראשית מוסר על חנוך, הדמות המקראית, “ואיננו כי לקח אותו אלוהים” (בראשית ה, כד). גם הסוס והשלג קשורים עם מותו של חנוך לפי “ספר הישר” המוסר שחנוך הסתתר ימים רבים, ולאחר שובו ליישוב:

בהמשך מסופר כי ביום השביעי עלה חנוך השמימה בסוסי אש ובמרכבות אש, והמלכים שלחו לחפש את האנשים שליוו אותו: “וילכו מלאכי כל המלכים האלה אל המקום ההוא וימצאו כל הארץ מלאה שלג במקום ההוא ועל השלג אבנים גדולות מאבני שלג”⁷. כלומר, גילו שהאנשים מתו בשלג – אבל את חנוך לא מצאו. לפי הרמיזה ל"ספר הישר", הסוס והשלג הם סימנים להתעלות מעל המוות, והם יוצרים ציפייה להצלה על־טבעית לחנוך; ואולם הציפייה נכזבת.

המספר ראה את חנוך שברומאן כמוגבל בתפיסתו השכלית:

וכן: “אין לך אדם יפה לשיחה כחנוך. אבל צריכין להזהר, מפני שיכולין לבוא לידי גאות, שהוא מדמה בלבו מאחר שאתה ידען נביא אתה” (שם, עמ' 111). בעוד שב"ספר הישר", וכמו כן בספרות החיצונית, חנוך מלמד חוכמה לדורות הראשונים, המספר ברומאן משפיל לחלוטין את דמות חנוך המיתית והקמאית.

המוות שורר בשבוש, וכדי להדגיש זאת בוחר המחבר בדרך של הנמכתה האירונית של דמות שהתעלתה, במקורות, מעל למוות. הכל נהפך מן הקצה אל הקצה, ורק השם נשאר. חנוך ברומאן הוא דמות אנושית שהקורא מגיב עליה בחמלה ובחיבה לעומת הדמות הנעלה והעל־אנושית שבמקורות. הרומאן מציג אותו כאדם השומר על סוסו באהבה, ובסיפורו אנו שומעים ואריאציה על המוטיב העממי של הסוס הנאמן המת יחד עם בעליו⁸.

סיום פרשת חנוך ברומאן מעלה נימה פאראדוקסלית: בעוד שחייו ומותו היו דלים ועלובים, הרי בסיום מנסה המספר להעלותו מעל העולם שלא ידע להעריכו. חנוך מוצג כבן־אדם למופת שהעולם אינו ידוע עליו, בדומה לצדיק הנסתר בסיפור החסידי והטרום־חסידי. המחבר מנמיך באורח אירוני את דמות חנוך המקראית והבתר־מקראית, אך בסיום הוא מרומם אותה ומחזירה למעמד של כבוד. הסיום בא לנחם את המת על חלקו בחיים וגם על מותו, אבל הקורא תופס נחמה זו באירוניה מול מר־גורלו של חנוך העומד בעינו.

הדים למסורות על חנוך עולים גם מהסיפור על חנוך הילד וחנוך הסנדלר ברומאן (שם, עמ' 325), שאחד מילדי שבוש, רפאל הקטן, שומע מפי המספר. נמסר שעוד לפני שנולד הילד חנוך, יצא אביו לעבור את נהר הסמבטיון, מקום מושבם של בני משה, בעזרת הנעליים שעשה לו חנוך הסנדלר שבשמו קראו גם לילד שנולד לאחר מכן. בעזרת הנעליים האלה עשה האב מה שלא ניתן לעשות בדרך הטבע ועבר את מימי הנהר הסוערים. עד כאן מכיל הסיפור את כל הסימנים של סיפור עממי על החפץ המאגי, ועל סמך מתכונתו של הסיפור העממי מצפה הקורא לסיום אופטימי.

כעבור שלוש־עשרה שנה יצא גם כן הבן לדרך כדי להצטרף אל אביו, והאב ראה את בנו מעבר לנהר. הוא זרק אליו את נעליו כדי שגם בנו, חנוך, יוכל לעבור את המים הסוערים. אבל ידי האב היו עייפות מלימוד התורה וידי הילד היו קטנות, ולכן נפלו המנעלים ולא הגיעו לידיו של הנער. האב והבן נשארו עומדים כל אחד בצד אחר של הנהר שהפריד ביניהם.

גם במקורות אנו מוצאים את חנוך הסנדלר. “ילקוט ראובני” מתאר את מטטרון (חנוך) כסנדלר, שבכל תפירה כיוון את מעשהו לשם איחוד העולמות העליונים⁹, גם רגלו הדבקה לנעל מקבלת שם משמעות מיסטית¹⁰. גרשום שלום הסביר, שהמסורת על חנוך כסנדלר נוצרה בתקופת חסידות אשכנז והגיעה משם לכתביו של ר' יצחק דמן עכו ור' משה קורדוברו. לפי המקור, בכתב־יד מתקופת חסידות אשכנז, בכל תפירה צירף חנוך גם את העור עם הסוליים וגם את כל הדברים שבעולמות העליונים עם הדברים שבעולמות התחתונים. הכוונות שליוו את מלאכתו הורידו את השפע העליון לעולם הנמוך, עד שחנוך עצמו נהפך למטטרון, למי ששימש כמטרה לכוונותיו¹¹.

מהשוואת סיפור חנוך הילד וחנוך הסנדלר שברומאן עם המקורות עולה אירוניה מובהקת. לפי המקורות הקבליים, חנוך הסנדלר ידע לתקן את הפירוד בין העולמות; אבל ברומאן התיקון נכשל והשאיר פירוד ממושך בין הדורות, ללא אפשרות לתיקון עד שיבוא המשיח. לעומת חנוך המקראי שעלה השמימה, נכשלה עלייתו של חנוך הילד בגלל חולשת הידיים. בקונטכסט של הרומאן, חולשת הידיים מסמנת את המצב האנושי באופן כללי. מתוך דברי המספר אל פינחס אריה, בן הרב, אנו שומעים: “… אנו רוצים לחיות בתורה, אלא שכלי נפשנו נשברים ואין יכולים להכיל אותה. התורה שלימה, אלא שהארון שנתונה בו שבור”. ובהמשך “… הרצון שופע משפע הרצון העליון שאין לו גבול, והיכולת יכולת של אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז” (שם, עמ' 253).

המסורות השונות על חנוך עומדות ברקע של הטקסט ב"אורח נטה ללון", וככל שהקורא מכיר יותר את רשת הרמיזות האלה, הוא חש בפער שבין דמות חנוך במקורות ובין הדמויות של חנוך ברומאן, המעוגנות כולן במציאות השוללת את המיתי, במציאות שבה המוות וחולשת הידיים הם המאפיינים את עולמנו.

ג.    🔗

רבים הם סימני המוות בעיר שבוש, עד שהקורא חש כאילו זו עיר של מתים. פרט אחד במיוחד מאפיין את האוירה השולטת: במשך כל חודשי ביקורו של המספר לא נולד תינוק בשבוש, עד שנולד בן לרחל וירוחם חפשי לקראת סוף הרומאן. כך עולה מ"אורח נטה ללון" ריתמוס ארכיטיפי של מוות ותחיה.

נוסף לרמיזות אל סיפורי האבות במקרא, גם הלידה לאחר תקופה נמשכת של עקרות של עקרות וגם שמה של אם הילד, רחל, רומזים אל הסיפור הקבלי “נבואת הילד”¹². שם רחל, שהיתה עקרה במשך שנים רבות, השביעה את בעלה “בשם הגדול להתפלל לה' שיתן לנו בן”, ונולד ילד פלא. מעניין לציין שבנאומו של עגנון בקבלת תואר כבוד מטעם האוניברסיטה העברית¹³ הזכיר הסופר שבצעירותו בבוצאץ הוא כתב על “נבואת הילד” אפוס שלא נשתמר.

אברהם בנד כבר הציע, שהתינוק הנקרא בשמו של המספר מסמן מעין לידה חדשה של המספר עצמו, לאחר שהבין שהעיר שבוש כפי שהכירה איננה עוד¹⁴. לכך אפשר להוסיף, שכמו בהנחת־היסוד של המיתוס על ריבוי הואריאציות שלו, המוות הוא תנאי לחידוש החיים. ברומאן, חידוש החיים בא לאחר מותו של רבי חיים, המסמל את עולמו הרוחני של בית המדרש הישן. הזיקה החדשה לחיים מצד המספר באה אפוא בעקבות אובדן תקוותיו לחזור לעולם שרבי חיים מייצגו.

התבנית של מוות וחידוש החיים המתייחסת גם לעיר וגם למספר נבנית ברומאן גם על מקורות יהודיים המובאים או הנרמזים בה בלבד, ובמיוחד אגדות על קורות הנשמה לפני הלידה. כבר בחלקו הראשון של הרומאן אנו קוראים את דברי המספר:

אותו המוטיב האגדי חוזר לקראת סיום הרומאן, והפעם האגדה משתלבת עם מה שמתרחש במישור הריאלי. כאן היא משמשת הסבר לבכיו של התינוק בשעת ברית המילה:

המוטיב של קורות הנשמה לפני הלידה נמצא פעמיים בספרות התלמודית־מדרשית, פעם במסכת נידה ופעם במדרש תנחומא. במסכת נידה, אנו קוראים: “נר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו… ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן ימים… ומלמדים אותו כל התורה כלה… וכיון שבא לאור העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כלה…” (נידה ל, ע"ב). והנה האגדה כפי שהיא נמסרת במדרש תנחומא (פקודי, ד):

לאחר סיור מודרך בגן עדן ובגיהינום ולאחר שהנשמה רואה גם את הצדיקים והרשעים של העולם הזה, נאמר בהמשכה של האגדה:

הקטע מתוך הרומאן מזכיר כמה מהנקודות המצויות באגדה זו: לימוד התורה בתקופה שלפני הלידה, הטוב של התקופה הקודמת ללידה, הסטירה על־ידי המלאך המשכחת את התורה מן הילד, השבועה, מצבה הטהור של הנשמה ברגע הלידה, ודאגתה לדין וחשבון שלאחר המוות. אמנם, מוטיב הנר הדלוק בראש התינוק לפני לידתו אינו מופיע בגלוי, אבל אנו מוצאים בטכסט את הביטוי “ירחי קדם”, הלקוח מספר איוב (כט, 1) ומתקשר שם עם הפסוק הבא אחריו, “בהלו נרו עלי ראשי” (איוב כט, 2), האסמכתא המקראית למוטיב הנר הדלוק אצל חז"ל.

רמיזה נוספת אל המקורות עולה מפרשת ברית המילה ברומאן, וייתכן שהיא מכריעה למשמעות היצירה כולה. התיאור של מאורע זה נתלה בתפקידו של אליהו הנביא בברית: “זקף התינוק את חוטמו והתחיל מריח. אמר, אם איזורו של אליהו ריחו משל אור סימן הוא שחזרה נשמתי למעלה ואם משל עור סימן שאני רובץ בין הבריות” (שם, עמ' 430). המפתח לקטע הזה נמצא אולי בספר חשוב של המוסר הקבלי, “שני לוחות הברית” לר' ישעיהו הורוביץ, המעלה את הרעיון המיסטי שמצוות התורה מקבלות צורה בהתאם למהות העולם שבו יש לקיימן. השל"ה מביא את הדוגמה, שבעוד שהתפילין בעולם הזה עשויות מעור, בעולם העליון הן עשויות מאור¹⁵.

אף על־פי שהמוטיב הזה מופיע ברומאן תוך תיאור ברית המילה של התינוק, הוא מתקשר גם למספר עצמו ומביע את געגועיו לימים שלא יחזרו, את שאיפתו להוויה נשגבה יותר מזו שאנו מכירים היום, שאיפה שבנסיון לממשה חזר המספר לשבוש לתקופה ממושכת. כל מאמציו מקבילים לניסיון לחזור כאילו להוויה הקודמת ללידה. כך רומז המוטיב הזה למשבריות במאבק בין העבר וההווה בנפשו של האדם. הוא מסמן את המתח בין הזיכרון ובין המציאות העכשווית, מתח המאפיין כל אדם הקיים בתוך הזמן. כשחדל המספר להתגעגע למציאות זו שחלפה מחשיב אותו הרומאן כאילו נולד מחדש. אבל חידוש החיים כאן אינו מלווה צהלת ניצחון, כי האדם מכיר שהוא נולד לעולם אפור של עור, לעולם חסר שלמות. “אורח נטה ללון” נותן למוטיב האגדי של קורות הנשמה לפני הלידה משמעות של סילוק־החלום וכניסה מחודשת למציאות עמומה ואפורה, למציאות היחידה שבה האדם יכול לפעול ולקיים את חובותיו כלפי הזולת וכלפי הבורא.