אני רוצה לפתוח בסופר הצרפתי ז’אן ז’נה. הוא צוטט פעם כמי שאמר כי נאלץ לבדות דברים מדמיונו כדי לומר את האמת, לכתוב אותה לאחר מכן, ולהגן עליה בטקסט שלו.
ז’נה נחשב לידיד הפלסטינים, ייתכן כי בשל חיבורו המרשים על הטבח במחנות סברא ושאתילא בתחילת שנות השמונים, ודברים אחרים. באחרונה קראתי משהו על אודות שיחה שנערכה בינו לבין הסופר הלבנוני, ידיד הפלסטינים אף הוא, אליאס ח’ורי, במפגש ביניהם בביירות בשנת 1984 – שבהמשכו צחק ז’נה בתשובה לשאלתו של ח’ורי על אודות הפרשנות שלו למהות השקר.
וכך כותב ח’ורי: “ז’נה הרים את ידו למעלה, כמנסה להרחיק ממצחו את סיפור הקשר שבין היוצר ליצירתו, ואמר כך: ‘כתבתי, מפני שישבתי בבית סוהר. כאשר יצאתי לחופשי נגמר העניין’”.
“אבל אתה משקר”, ענה ח’ורי. “את כל המחזות שלך כתבת לאחר שחרורך מהכלא”.
הסופר הצרפתי השתתק לרגע ואמר: “אם כן, זוהי התשובה. אנו בודים – כלומר: משקרים – כדי לכתוב”. והוא עבר לשאול על מצבם של הפלסטינים, בתוך הכאוס שהתרגש על ביירות ולבנון כולה, מאז אותם הימים.
שוב אני נאלץ לפתוח בלבנון, מפני שהמלחמה וכל שבא אחריה סימנו בעיני רבים בתוכנו את תחילת הספירה לאחור לקראת הסדר כפוי של העניין הפלסטיני, אך אין זה המקום להצגת אותה תזה שלמה הרואה את אוסלו, למשל, מתחילה שם, מן המפלה הפלסטינית בארץ הארזים הצפונית: “אלמלא ביירות לא היתה אוסלו”!
אלא שמשבר התודעה שפקד פלסטינים רבים באותם ימים, נוכח אזלת היד הערבית בהצלת הפלסטינים מטבח נוסף וידוע מראש, ומתלאות המלחמה בכלל, היה ביסוד ההתכנסות של פלסטינים רבים בתוך עצמם, ואף הביא משורר לבנוני חשוב כמו ח’ליל חאווי לשים קץ לחייו בשל אזלת יד זו, אך לא רק בשל כך.
אירועי לבנון יצרו סיבה ראויה נוספת לירידה מהעץ הגבוה שרבים טיפסו עליו מאז הקמת אש"ף ותחילת המאבק הלאומי הפלסטיני לשחרור, ובמיוחד לאחר ביסוסו כארגון ממוסד וכמדינה שבדרך. אז, הכול זרם אלינו בחזרה בצבעי הדם, היגון והשכול. היו כאלה ש"התפכחו", אך היו גם ששתקו מאז ועד היום. פגוע, מותש ומיואש, התכנסתי פנימה לתוך עצמי ובחרתי בשתיקה ארוכה, בעוד שאחרים צעקו. ושיקרו בגדול.
אני הגבתי בדרך משלי: בעצם הימים ההם, החלטתי שאני רוצה להכיר את היהודים דרך הראש היוצר שלהם; והדמיון היוצר והפרוע שיש להם, והיהירות גם כן, אך לפני הכול – לנסות ולהבין את האתוס שמאחורי התופעה של אותו טנקיסט או חייל המנצל את ההפוגה בין מתקפה אחת לאחרת לקריאת ספר. (“יד בחרב ויד בספר”, אך הצרה היא שהיתה גם יד במוות, עמוק עמוק בתוכו!) וכך התחלתי לשחות בים של הסיפור היהודי על הסכסוך, והמשכתי להתחקות אחר מקורותיו בספרות העברית העכשווית.
באותם ימים הספקתי להכיר את המשורר והסופר אנטון שמאס, אשר החיה כמה שנים קודם לכן את התרגומים מעברית לערבית והוציא מתחת ידו מספר תרגומים מרשימים בנושא. זה היה מעשה אוונגרדי לכל הדעות, שהפך את אנטון שמאס לאב רוחני בעיני רבים – ואני בתוכם – של כל הפעילות התרבותית המתקיימת בקצב זה או אחר במה שמכונה “שטח ההפקר” שבין שתי התרבויות כאן: העברית והערבית.
אנטון שמאס, שפתח את פרק הדיאלוג המתורגם באמצעות מספר פרויקטים תרבותיים חשובים, היה הראשון שעזב את “שטח ההפקר”, כשהוא מתרחק יותר מאותם “מאה מטרים”, עליהם המליץ מחבר “המאהב” בשיא הוויכוח הפוליטי ביניהם, שהתנהל בעתונות העברית מתחילת שנות השמונים. הוא אף הגיע הרחק־הרחק, עד ברקלי, בשיא התגבשות זהותנו התרבותית שהתחדדה בינתיים בזכות העימות הנוקב עם בולי, ואשר נועדה להקיף את המורכבות המסוכנת שבהימצאות על המישורים התרבותיים הלוהטים בארצנו, ובכלל – באזור כולו.
שמאס ניסה להביא “מלה מאצל אמו” למטבח הלשון העברית, לכן כתב את “ערבסקות” בעברית. רומאן הביכורים שלו עורר תגובות חריפות אצל אחדים מהסופרים העברים, ובראשם א.ב. יהושע ואמנון שמוש, כשהם מנסים להגן על מבצר העברית מפני שמאס, שנאסר עליו, לפי שמוש, להיכנס למטבח הלשון ולשהות בו יתר על המידה. “ביכולתך להיכנס אליו, ולהשתמש בכליו, אך לא ארשה לך ללון שם”, כתב־אמר שמוש לשמאס, יליד פסוטה שבגליל, שמצא את עצמו בודד בפני אחדים מהסמלים החיים של הספרות העברית המודרנית, אשר בנו של השמש בכנסיית הכפר לא נראה להם כעמית וכשווה. ייתכן שהוא היה אף “מסוכן” לקיומה של העברית, הלשון והתרבות כאחד.
באותם ימים – סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים – נדמה היה כי המדינה היהודית מחדשת את הקשר עם הסביבה הערבית, או מחפשת אפיקים חדשים לכך. כמי שמצוי עמוק בתוך ה"סבך" הזה, הרגשתי שאני נושא על כתפי את כל “עוולות” שתי התרבויות, כאשר הפכתי ל"נציג רשמי", בלשון המעטה, של התרבות שממנה אני בא, בפני האחר. הרגשתי שאני מסתבך יותר כאשר אני תובע לייצג שתי תרבויות, האחת בפני השניה, נציגיה וצרכניה.
לא היה קל לאדם, שחי את חששותיו מפני מות לשונו במדינת היהודים, מפני החלפתה בלשון אחרת, שפיתחו היהודים האשכנזים במדינה החדשה.
בעיני, השאלה האמיתית היתה כיצד אוכל לספר את הסיפור של “האחר” שהוא אני במקרה זה, בלשון שהיא לא שלי, בייחוד כאשר טרם ניתנה בידי ההזדמנות להתמודד עם האתגר של כתיבת הסיפור של מה שקרה כאן בשפת אמי.
וכאן אומר במאמר מוסגר, כי הסיפור של מה שקרה ב־48' טרם סופר בצורה ובהיקף משכנעים בספרות הפלסטינית של ימינו. לכל היותר, קיימות אמירות חלקיות סביב הנושא, ברובן של סופרים שאינם בינינו עוד, כמו עיסאן כנפאני וג’ברא אבראהים ג’ברא, המתרגם של שקספיר לערבית. ודומה כי הרומאן הפלסטיני הראשון על “הנכבה” נכתב דווקא בידי הסופר הלבנוני אליאס ח’ורי, שהוזכר קודם לכן. הוא פירסם לפני כשנתיים את הרומאן השביעי שלו: “שער השמש”, שעוד ידובר בו רבות, ושרבים רואים בו את הרומאן על “הנכבה”.
עם הזמן הפך האתגר לאירוע מבוסס על בדיית סיפור שהוא מציאותי במקור, והסיפור מביא את הכרוניקה, שאף פעם אינה שלמה, אך יש ביכולתה להחזיר חלק מחיינו האבודים כאן, באמצעות האזכור המחודש של הדברים, כאשר אנו נהנים מהמרחב הצר הקיים בין שתי צורות של היעדרות – לפני הלידה ואחרי המוות. כך הצליחה שהרזאדה לשרוד בסיפורי אלף לילה ולילה, ולהביא לנו את הסיפור של הסיפור, בערבסקות של מילים והתרחשויות ומסעות אינסופיים. וכך עשה אנטון שמאס, שבינתיים “נפגע” מחוויותיו הקשות עם עמיתיו היהודים – עמיתיו מבחינה לשונית, לפחות…
2. 🔗
במחקר שערכה החוקרת ההולנדית אנה ליס מור על דיוקן הפלסטינים, היא ניתחה באופן מבריק את דיוקנה של פלסטין בגלויות דואר ובעיתונות של ראשית המאה העשרים. היא הסתמכה בעיקר על גליונות של כתב־העת “ניישונל ג’אוגרפיק”, וגילתה כי התמונות שפורסמו באירופה על פלסטין בתחילת המאה ועד שנות השלושים היו גדושות בדמויות של פלסטינים. הפלסטיני, כחלק מנוף ארצו, היה נחוץ כדי להציג תמונה או צל של חיי המשיח והנוצרים הראשונים בארץ הקודש. אלא שבאופן פתאומי, כעשר שנים בטרם התחוללה “הנכבה”, נעלם הפלסטיני מן התמונה שבגלויה, והעיניים הורגלו מחדש לראות תמונות של נופים דוממים. וכאן שואלת מור: האם היעלמות זו באה כהקדמה להיעלמות האמיתית שהיתה בשנת 48', כאשר הוגלו הפלסטינים מארצם?
הפלסטיני נעלם מהגלויה כהקדמה להיעלמותו מהמקום שהיא מספרת את קורותיו, ובמקומו בא הצבר הישראלי “שנולד מן הים” כדברי משה שמיר. היעלמותו של הפלסטיני מן הנוף לוותה בהיעלמות מסוג אחר, זו שהסופר אנטון שמאס מכנה “היעלמות הלשון”.
האם יש דבר מפחיד ונורא יותר מהיעלמות הלשון?
סיפורם הפתוח של הפלסטינים שנשארו בארצם אומר שלא קיים פחד גדול מזה. מחמוד דרוויש כתב פעם כי “האדמה עוברת בירושה כמו הלשון”. מאוחר יותר הוא צוטט כמי שאמר, מיד עם שחרורו מהשפעת ההרדמה בעקבות ניתוח הלב שעבר בפאריס: “אני מרגיש ששכחתי את השפה.” הוא כתב את דבריו אלה בעיפרון על דף נייר לבן בבית חולים פריסאי לפני כשנתיים.
סיוטו של המשורר נובע מן החשש לאבד את לשונו, לא רק מפני שהוא משורר שעיסוקיו במילים ובמטפורות לשוניות רבות, אלא מפני שהוא היה פלסטיני שחי את החוויה הישראלית, חי את הפחד ההוא ממות לשונו ומהחלפתה בלשון העברית.
משורר אינו יכול להתקיים עם שפה אחת בלבד, כדברי פבלו נרודה לפני שנים רבות. יותר משזקוק המשורר ללשון חדשה, זקוקה יצירתו למרחבים האחרים של הלשון האחרת, למטעניה התרבותיים ולסמליה הייצוגיים, ואולי גם הפוליטיים.
ומכאן חשיבותו של התרגום ליצירה הספרותית, ולדיאלוג בין התרבויות.
המשורר הערבי אינו זקוק למרחבים לשוניים בלבד. קיימת בקרבו כמיהה לפיענוח הקשר שלו אל המקום שמרחביו נעלמו ובמקומם נשאר רק החלל, וגם זה בעירבון מוגבל! כדי לכתוב על המקום ולתאר אותו צריך להבין אותו, ולפענח את חזותו החיצונית, ומשום כך אנו חייבים לבדות, ולשקר, זהו המאבק האמיתי המתנהל בין התרבויות באזור. בודים מפגש ודיאלוג. בעוד שהאמת המרה היא כי לא אנו ולא “האחר” מצליחים להסתדר בתוך עצמנו. וגם לא בינינו. גם בתוכנו קיימים חרדים ופנאטים, וקיים הרוב החילוני הדומם, ה"משתפן", בלשון המעטה. והוא משחק לידי הבודים, השקרנים, אותם חסידי הטיוח וההעלמה, והשקר הגדול. הדבר המפחיד ביותר הוא השקר ההולך ותופח בתוך שתי התרבויות שלנו. קיימת כאן יומרה גדולה בהקשר הזה של הקשר בין היצירה ליוצר עצמו למציאות בכלל, וליכולת שלו לספר הכול ולהתמודד עם הכול.
הערבי בישראל איבד את המרחב לטובת המדינה, שאינה מכירה בו עדיין כאזרח שווה, השייך לכאן. השיוך הבדוי נתחלף בקיום הבדוי, הכמעט דמיוני בשולי המרחבים של כאן ועכשיו. הערבי איבד / נתן את האדמה בתמורה לשוויון שלא בא, אך הוא לא קיבל מאומה, ועודנו נתבע להוכיח ולתת.
אני מוקסם מנופי ארצנו. למרות אכזריותם, מוקסם במיוחד מהקשרם ההיסטורי. לאן שלא תפנה, הכול היסטוריה. שבחלקה אני קיים כשווה, שייך וחופשי. בן אדם. ההיסטוריה בהקשר זה היא החסות שלי מפני הזיוף הגדול הנעשה כאן בכתיבת ההיסטוריה של מה שקרה. אישית, הפסקתי להתווכח עם הסיפורים ההיסטוריים והמיתולוגיים על אודות המקום הזה. אין לי עוד כוח לכך, גם אין זמן, הכול רץ מסביב, ואנו בפיגור גדול.
צרתו הגדולה של היוצר הערבי היא בכך שהוא יותר ממודר כשהוא משולל מרחבים. שכן, המרחבים הופקעו לטובת המדינה והפכו לנכסי נפקדים. בשל כך הפכנו לנפקדים כרוניים על אף העובדה שאנחנו נוכחים! זהו האבסורד שבקיומנו כאן, ושאותו ניסה הסופר דויד גרוסמן להבין, בחיבורו המרשים “נוכחים נפקדים”, שראה אור בשנות השמונים.
3. 🔗
משורר ערבי פלסטיני בישראל זקוק לרגיעה ביחסיו עם סביבתו ועם הנוף שלו. לכן הוא מצוי בחיפוש מתמיד אחר מקורות הרגיעה שבחיים. ההנאה שברגיעה, והכיסופים להנאה שבאטיות, כדברי הצ’כי מילאן קונדרה בספרו המפורסם, הנושא אותו שם. מכאן האמונה שלי, שסופר ערבי בישראל – וייתכן שאף בפלסטין, דהיינו: בשטחי הרשות הפלסטינית – אינו יכול להיות פוסט־מודרניסט, מפני שהוא זקוק קודם לכל להליכה מסודרת בדרך המסורתית והארוכה אל החופש. החופש הוא גם תחושת היציבות במקום, שהוא, בינתיים, חלום. המרחבים של הנוף הערבי הופקעו לטובת המדינה, שעשתה במקביל שורה של צעדים לצמצום השוליים הצרים של הווייתנו; היא הפכה אותנו ל"מוחזקים" בארצנו, כאשר כל “האשם” בנו הוא שנולדנו כאן, ושאנו שייכים לכאן, ולא מצליחים לשנות ולהשתנות.
* * *
ההיעדרות הלשונית הוצגה על ידי א. ב. יהושע בסיפורו “מול היערות” כהנחת יסוד ל"שפת האש" של השומר הפלסטיני, שפה שהוא נוקט בה מפני שהוא אילם. הפלסטינים יצרו את התנגדותם בתוך הלשון. זה גם מסביר את גל כתיבת השירים ששטף את העולם הערבי אחרי תבוסת 67', אותו גל שהצמיח את מחמוד דרוויש, ראשד חוסין, תאוופיק זיאד ואחרים. הלשון הפכה לאמת היחידה האפשרית כאן. במסגרת תהליך ההתגוננות, על כל הטכניקות המורכבות שבו, נפתח המאבק על האמיתי, אך כתמיד היה צורך לבדות את האמת כדי להציגה מחדש, ולהגן עליה כמעט ללא אמצעים.
4. 🔗
נכון הדבר שהמנצח הוא זה שמכתיב את ההיסטוריה ואת התכנים שבה, כדברי גראמשי. אך מי יכתוב את הסיפור?
בהקשר זה הצליחו ההיסטוריונים – היהודים – החדשים לשכנע שהסיפור אינו רק יהודי, והוא אינו יכול להיות חלק מן השקר של הקונספציה שהצמיחה את הסיפור על מרכיביו היהודיים בלבד. כולם כבר יודעים שהמרכיב החשוב ביותר בתמונה שבגלויה הנו האדם, והוא נעלם למרות שניצב קודם לכן באותו המקום.
הסיפור הישראלי הרשמי נסדק, ולשם כך היינו צריכים לשלם את מחיר הדמים הגבוה, בשני הצדדים. אך זה אינו פוטר את הסופר הפלסטיני מן התשובה לשאלה: מדוע אין הפלסטינים כותבים את סיפורם כהווייתו, כפי שעברו אותו על בשרם? מדוע “הנכבה” לא הצליחה להניב ספרות מוחשית ומורגשת? התשובה אינה קלה, וייתכן כי שורשיה במישור הפסיכולוגי בעיקר, לאו דווקא הפוליטי או הספרותי.
ייתכן כי הסיבה נרמזת בתסריט שכתב הסורי מחמד מלס בשם “החלום הפלסטיני”: המדובר בנער ממחנה שאתילא שחלם כי הם – תושבי המחנה – שבים למולדת. עלו על אוטובוס, חצו את הגבול עם לבנון, נכנסו לשטחים ירוקים ויפים, הדומים מאוד למולדת שבדמיון הפליטים הגולים ממנה. האוטובוס נעצר בחלום והאנשים החלו לרדת, זה שמחיפה הולך לחיפה, זה שמתרשיחא הולך לתרשיחא, ובן דיר אלאסד פונה אל כפרו, אך הנער נשאר לבדו וחושב:
“הלוואי שנוכל לבנות מחנה כמו שאתילא בתוך פלסטין, שנחיה בו יחד”.
חלומו של פייסל, הנער מסיפורו של מלס, משמעותי מאוד: הוא מצביע על עובדה חדשה המפרידה בין האידיאולוגיה של הפליטים וחזון השיבה שהפכה להיות שיבה למקום ישן ובנייתו מחדש.
האידיאולוגיה של הפליטים שלטה במשך שנים רבות בתרבות הפלסטינית, דהיינו – רעיון הארעי: על אף היותו נד ונלחם, הוא נשאר ארעי. ובארעי אין מקום לזיכרון, חוץ מאשר כרגע חולף. אידיאולוגיה זו לא הותירה לספרות סיכוי לחדור לעומק הנכבה, לכן נשאר הסופר “חופשי מהזיכרון, כי הכרמל בתוכנו”, כדברי מחמוד דרוויש.
הם היו חופשיים מלהיזכר, מפני שהזיכרון היה במקום אחר, והוא נכתב בשפה אחרת. מכאן החשיבות של “ערבסקות”, הנובלה של שמאס, כדי שהלשון תחזיר לעצמה את הזיכרון של המקום. מהשקר שבתמונה באה האמת. ועל כך כותב הסופר הלבנוני אליאס ח’ורי, שבדבריו אני מסיים, את המשפטים הבאים:
“כך היה צורך בתמונות עמומות על מסך טלוויזיה ישנה מחוברת למצבר של רכב או לגנרטור חשמלי מרעיש במחנה שאתילא שאין בו חשמל, כדי שהאמת תתפוצץ בתוכנו. לכן מתבטלת שאלת הזכות של שני הצדדים, ומתחיל מסע הפיוס בין זכויות הפלסטינים לאמת ההיסטורית, שטונות של כתיבה ושקרים ניסו לכסות, אנו רואים את האמת או כמעט עושים זאת, אך איננו מוצאים את המילים לומר אותה, ולתארה. האמת דומה לרגשות הגדולים שאין מביעים במילים, או לניחוחות שקשה להגדירם. לכן עלינו לומר אותה ואז אנו משתדלים ומשקרים קצת, ואחר נרגעים ומגלים שאנו כותבים ספרות. כאשר אנו שוקעים בכתיבה, מתגלה לנו האמת: אנו נכתבים ולא כותבים, וסיפורנו האישי נטמע בים של האחרים, לכן נותרה לנו ברירה אחת: להיכנס לסיפור דרך לשונו הערבית”.
ואכן, זה מה שאני מנסה לעשות כל הזמן, זה כשני עשורים. וזהו בינתיים ניסיון בלבד.