לְאַחַר כָּל הַחַיִּים הָאֵלֵֶּה

כָּל יוֹם הוּא מֻפְתָּע מֵחָדָשׁ

מָה רַב הַמֶּרְחַק בֵּין מָה

שֶׁהוּא יוֹדֵעַ אֶת עַצְמוֹ לְבֵין

מַה שֶׁאֲחֵרִים יוֹדְעִים אוֹתוֹ.

עֲדַיִן הוּא מַאֲמִין שֶׁרַק לַצּוֹלְלוֹת

הַבּוֹלְשוֹת אַחֲרָיו יְדוּעִים הַמַּעֲמַקִּים,

אַךְ הֵן כֹּה נְדִירוֹת וַעֲלוּמוֹת

שֶמוּטָב לְהַשְׁלִים עִם הַנִכּוּר.

עַכְשָׁו הוּא כְּבָר מֵבִין

כִּי סוֹף מַעֲשֶׂה אֵינוֹ בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִילָה

וְרַק “הָאֹפִי הוּא הַגּוֹרָל”¹.

וְהוּא שׁוֹאֵל מָה יִזְכֹּר

כְּשֶׁלֹּא יוּכַל כְּבָר לִזְכֹּר,

וּמָה יַחֲשֹׁב כְּשֶׁלֹּא יוּכַל יוֹתֵר לַחֲשֹׁב,

וּלְמִי יִתְגַעֲגֵעַ כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה עוֹד לְמִי.

וְהוּא יוֹדֵע שֶׁאָז הַכֹּל יִצְטַלֵּל

וְכָל הַשְּׁאָר יִהְיֶה כְּלֹא הָיָה.