לא אחת מהרהרים אנשים בכך שאילו בצעירותם היה להם הידע והנסיון שיש ברשותם עתה, היו נוהגים אז אחרת, ואולי נמנעים משגיאות גורליות שהשפיעו על מהלך חייהם. האם ה’אני הצעיר' יכול להסתייע בנסיון החיים של ה’אני הבוגר'? כן, רק מה שדרוש לשם כך הוא… כמובן, מסע בזמן. בכך דן הסיפור הפשוט (לכאורה) והמרגש שלפנינו, אשר ראה אור לראשונה בשנת 1979 ונכלל בקובץ של מיטב סיפורי המד"ב של אותה שנה, בעריכת טֶרי קאר.
ג’יימס ג’יררד הוא סופר המשתייך בעיקר אל ‘הזרם העיקרי’ בספרות, אך פרסם גם כמה וכמה סיפורי מד"ב. הוא בוגר אוניברסיטאות קנזאס וג’ון הופקינס, וכיום עוסק גם בהוראת כתיבה ספרותית באוניברסיטאות.
* * *
התייל החליק שוב, דוקר את ידו של מקס קופוס. הוא נרתע לאחור בשאגה, אמר, “לעזאזל!” ונשען בכבדות על רצפת העפר של הצריף, תומך את עצמו ביד אחת. את ידו האחרת העביר על מצחו, הושיטה כהרגלו לקחת את הבקבוק שעמד על הכסא השבור ליד הקיר, ולגם. ידו היתה חלקלקה מהזיעה שמחה ממצחו, והוא נזהר שלא להפיל את הבקבוק. הוא השאיר אחת מדלתות העץ הכבדות פתוחה לאור ולאוויר, אולם הצריף היה בכל זאת חשוך ומחניק. כשאך התחיל בשעות אחר הצהריים המוקדמות, היתה רוח והעננים אצו מעל, אבל עכשיו הכל היה שקט, והוא ידע שהעננים התקבצו שם למעלה. אפילו מבלי שיכול היה לראותם.
כמה רגעים בהה בגלגל האופניים, שוקל להגיד לעזאזל עם הכל, ואז הזכיר לעצמו איך ירגיש מחר, כשיהיה פיכח לגמרי, אם ירשה לעצמו לוותר. המצב היה גרוע דיו כששבר אותם, והרי דאגי מסתובב כל היום ומעמיד פנים שזה לא נוגע לו בכלל. בכל אופן הוא הצליח לבסוף להשכיח מעצמו את רגשות האשם דבר שבו רכש לו נסיון רב במשך השנים. הוא נאנח וסילק אותם שוב הצידה, מניח לעצמו להיזכר ברגעי הנאתו מתגובתו של דאגי כאשר הוא מצא את הגלגל מתוקן – רגעים נדירים של הערכה עצמית. במשך השנים למד לדעת אלו אכזבות היו הכואבות ביותר; זאת תהיה אחת מהן אם יתן לה. הוא התגלגל שוב קדימה על רגליו, כמעט מאבד את שיווי משקלו, והתיישב על העקבים, ממשש את התייל המכופף.
הפעם התיקון היה קל למדי משום שהשקע המתכתי הקטן נשאר עדיין במסגרת והתייל היה ארוך דיו כך שהוא יכול היה להשחיל אותו ואז להדק את הקצה על מנת למנוע מהתייל לצאת חזרה החוצה. אמנם ככל הנראה היה צריך להלחים את זה או משהו; קרוב לוודאי שלא כך היה עושה זאת מתקן־אופניים מקצועי. אבל נראה שהגלגל יסע די ישר בינתיים, במיוחד אם יוכל לתקן את הציר השני. אולי כשזה ישתחרר שוב, הוא יוכל לחשוב על משהו טוב יותר. אולי יהיה לו מספיק כסף למסור את הגלגל לתיקון, או לקנות חדש, או אפילו אופניים חדשים לילד. הוא חייך ולגם עוד לגימה של וויסקי; זאת היתה בדיחה ישנה.
הבעיה עם הציר הנותר היתה שהשקע נמשך החוצה יחד עם הציר והלך לאיבוד, משאיר רק את החור במסגרת – יותר מדי חור ופחות מדי תייל, כך שלמרות כל המאמצים שהשקיע לעקם את הקצה, הוא החליק שוב החוצה. מה שהוא היה זקוק לו באמת היה איזה תחליף לשקע.
הוא הניח את הגלגל על צירו והזדקף, אחר כך פילס בזהירות את דרכו בין פחיות הצבע הישנות וחתיכות העץ בגדלים שונים המונחות צד אל צד, ולבסוף היה קרוב דיו אל המדף עליו עמדו צנצנות הברגים והמסמרים כדי להושיט את ידו ולהוציא את זאת שרצה, תופס אותה בשתי אצבעותיו מתחת למכסה המאובק. הוא נשא אותה לכיסא ושפך החוצה מגוון של חתיכות מתכת שונות ומשונות על יד בקבוק הוויסקי.
הוא קמט את מצחו והזיז את הדברים באצבע אחת, רוכן להציץ בהם באור החלש, אבל שום פריט לא נראה מתאים. היו שם זוויתנים קטנים בהם השתמש פעם כדי להתקין מדף ספרים לז’ורז’ט, מספר קפיצים חלודים, כמה חתיכות מהתריס שהיה פעם תלוי במטבח, במקום בו היה החלון ערום לגמרי עכשיו, והרבה חלקי מתכת מוזרים אשר שימושם נשכח זה מכבר. הוא נאנח ואסף את הדברים חזרה לצנצנת, יחד עם אבק מהכיסא, אחר כך השאיר את הצנצנת עומדת במקומה ופנה שוב אל האופניים. הוא התחיל להרגיש מובס.
מאז ומתמיד היה טוב במציאת פתרונות, בהמצאת דרכים לעשות דברים שרוב בני האדם לא היו חושבים עליהן. שנה אחת בבית הספר שמו אותו בכיתה מיוחדת עם כל הילדים המחוננים. אבל הוא לא היה כמותם; לא היה איכפת לו די, והוא לא השיג ציונים טובים. בכל מקרה, הוא ידע, כמו שכל האחרים ידעו, שהוא ימצא את עצמו בסוף עובד במפעל העיבוד, כמו אביו. היכולת לחשוב על דרכים שונות לעשות דברים לא נחשבה פה להרבה.
אם רק יכול היה למצוא דרך להיגמל מהמשקה. הוא ניסה פעם, אבל זה הצליח לגבור עליו, בדיוק כמו גלגל האופניים המחורבן. הוא משך בכתפיו ולגם לגימה נוספת.
נניח שעצמו הגדול היה מופיע כרגע ואומר לו להסתלק, ואפילו נותן לו סיבה טובה לעשות את זה? זה היה חלום שהוא נהנה ממנו מדי פעם אחרי שהגדולים התחילו להופיע, כאילו שזה יכול היה להיות מוצא, למרות שהביקורים היו לרוב אצל הילדים הקטנים. כך או כך לא לקח לו הרבה זמן לחשוב על זה בהגיון: אם עצמו הגדול היה בא עם סוג כזה של עצה, זה היה אומר שהוא לא הצליח להיפטר מההרגל, שם בעתיד, וניסה לחזור ולשנות דברים. ולמה שיקבל מעצמו המבוגר ב־30 שנה עצה שהוא לא מוכן לקבל מעצמו עכשיו? מה שהיה צריך לעשות זה לחזור לתקופה שהיה בן 17, כאשר אך התחיל לשתות. ולתת לעצמו בעיטה בריאה בתחת – אלא שהביקורים התחילו רק לפני שנתיים; ולפחות איש לא שם לב אליהם לפני כן. אז כהראה זה לא היה אפשרי.
הוא בהה בפינתו הרחוקה של הצריף, תוך שהוא חושב שבעיטה בתחת לא היתה כנראה נחוצה; כל מה שהיה צריך לעשות זה להראות לעצמו לאן זה מוביל. היה עליו לשאול: יודע איך הם קוראים לי? מקס השתיין. זה אתה בעוד 30 שנה. הוא זכר בבירור את הפעם הראשונה ששמע זאת בתחנת הדלק, כאשר תדלק את מכוניתו, ממישהו שדבר בקול רגיל, אינו טורח אפילו ללחוש, כאילו שזה לא היה איכפת לו ממילא.
הוא טלטל את ראשו בחדות ואחז בגלגל, מתנער ממחשבותיו. הוא מתח מעט את רגליו, התייצב, ואחז היטב בצבת. נראה שהעסק ידרדר לעניין של שרירים ותו לא – וכוח לא היה משהו שבו הוא יכול היה אי פעם להתמיד.
דאגי קופוס הלך הביתה לאט ככל יכולתו, חש את השמיים האפורים כנטל על קודקודו, מוחץ אותו אל תוך האדמה. הוא לא רצה ללכת הביתה, אבל הוא גם לא רצה ללכת לשום מקום אחר – במיוחד לא חזרה לשטח בית הספר, מקום בו היו שאר הילדים. והוא לא יכול היה סתם לעמוד; כשיחשיך יבוא איזה מבוגר ויכריח אותו ללכת הביתה בכל מקרה. לכן הלך באיטיות, כאילו כל צעד עתיד להיות האחרון. הוא כבר חשב איך זה יהיה מחר בבית הספר – ולא רק מחר, אלא בכל יתרת השנה של כיתה ז'. אפילו בעוד מיליון שנה הוא לא היה מאמין על ג’ף שהוא יקבל ביקור מעצמו הגדול. הם דיברו על זה לפעמים, מדמיינים, אבל הוא חשב על זה תמיד כעל משהו שקורה רק לילדים מהצד השני של העיר, כמו טֶלֶסטֶריאו ומחשבלדים, ושאר הדברים היקרים. אבל עכשיו זה היה כאילו שג’ף היה אחד מאותם ילדים, כאילו שהוא השתנה איך שהוא. ומה אם כל שאר הילדים קבלו ביקורים, בכל העיר, והוא היחיד שלא? פתאום הוא היה משוכנע שככה זה הולך להיות, שכך זה היה אמור לקרות לו, לבן של מקס הזקן, לבן של השיכור. באמת, כשהוא חשב על זה, ג’ף היה תמיד שונה ממנו: היתה לו אמא, זה דבר ראשון, ואביו לא שתה הרבה, אף שגם הוא לא עבד יותר מדי, והיה קצת רשע; לפחות הוא לא השתכר בכל העיר, כך שהמשטרה תצטרך להביא אותו לעיתים הביתה כמו את אבא.
הוא בעט באבן בחוזקה, רוצה שהיא תתנפץ על משהו. אבל היא רק החליקה אל הכביש, ניתרה מספר פעמים ונעצרה. אולי ג’ף רק עבד עליו כל הזמן, מעמיד פני חבר; אולי כולם עשו את זה, מעמידים פנים כאילו שהוא אחד כמותם, ביודעם היטב שהוא שונה. הוא עצר לרגע, מרגיש בודד, עומד להאמין בזה, אחר כך משך בכתפיו והחל הולך שוב, חושב: אולי מוטב כך. אבל זה לא גרם לו להרגיש טוב יותר.
כשהגיע הביתה היתה הדלת פתוחה לרווחה. למרות שנראה היה שעומד לרדת גשם. הוא לא היה מופתע לגמרי אילו מצא את אבא מעולף על הספה או בחדר השינה, אבל אבא לא היה בסביבה. דאגי נכנס למטבח רעב במקצת, אבל כל מה שמצא היתה חבילת בשר פרוס, ממנו נהג אבא להכין לפעמים בשר ברוטב. הוא פתח אותה ואכל את הפרוסות הדקות בזו אחר זו, נוגס חתיכות קטנות כדי שזה יארך יותר זמן. אחר כך הלך אל הסלון והפעיל את הטלוויזיה, נפל על הכורסא. ונשען הצידה על המשענת כך שיוכל לשבת פחות או יותר ישר.
באותה שעה שידרו את החדשות בהן אמור היה לצפות לצורך שיעורי האזרחות שלו, אבל הוא לא יכול היה להתרכז בזה. הוא תהה מה אמר עצמו הגדול של ג’ף. הוא לא שאל בגלל שזה היה בדרך כלל סוד, וזה לא מנומס לשאול, למרות שרצה. ג’ף אמר לו שזה קרה כשהוא היה לבדו, כאשר אביו ואימו יצאו למסיבה בלילה הקודם. כולם אמרו שככה זה קורה תמיד – שהגדולים הופיעו כאשר היית לבד, כי הם לא יכלו להשאר הרבה זמן, מאיזו שהיא סיבה, והם לא רצו שיפריעו להם. ג’ף סיפר שעצמו הגדול אמר שהוא זכר את הלילה ההוא בגלל שהיה יום הנישואין של הוריו והם החליטו שהוא כבר מבוגר דיו להישאר בבית לבד בלי שמרטף. ג’ף אמר שזה היה מוזר בגלל שהם נתנו לו להישאר לבד כמה פעמים לפני כן, אבל הוא חשב שעצמו הגדול כנראה שכח את כל זה.
דאגי מעוולם לא חשב לפני כן שהגדולים היו צריכים לזכור מתי להופיע, אבל זה הגיוני, כדי שהם לא יצטרכו לבזבז זמן בחיפוש אחר עצמיהם הקטנים, או לדבר עם חבורת אנשים זרים. הוא ניסה לחשוב על זמן שבו היה מבקר את עצמו אילו היה גדול עכשיו. זה היה יכול להיות כל לילה בעצם, חשב, מכיוון שהוא אף פעם לא ידע אם אבא יופיע או לא. הוא קימט את מצחו. אם הוא היה צריך למצוא זמן לבקר את עצמו, אפילו רק בשבוע שעבר, הוא לא יכול היה לעשות זאת על בטוח. הוא בילה הרבה לבדו, אבל הוא לא היה בטוח באילו ימים בדיוק זה היה. הוא ניסה לחפש בעבר רחוק יותר איזה שהוא מאורע ראוי לציון שבו היה לגמרי לבד, אבל לא יכול היה להיזכר בשום תאריך מסוים.
הוא רכן קדימה בכיסא. פירוש הדבר היה שעצמו הגדול לא יכול היה לבקר אותו, עד עתה, שכן אם הוא לא יכול היה להיזכר בזמן לביקור, אפילו בשבוע שעבר, איך יכול היה עצמו הגדול להיזכר בזמן כזה בעוד 30 שנה?
הוא קם וניגש למטבח מהורהר בלי שום מטרה. נניח שהוא היה מארגן זמן שבו יוכל עצמו הגדול לבקר – זמן ומקום שהוא יזכור לבטח אפילו אם יצטרך לקעקע אותו על עורו. הוא נעצר, עיניו מתרחבות פתאום. מתי שלא יעשה זאת, זה יכול להיות הזמן שעצמו הגדול בא, והוא יכול לעשות זאת מיד, הלילה.
הוא הכניס את אגודלו אל פיו ונגס בציפורן, מאגרף את ידו. זה לא יכול להיות פה; אבא יכול להופיע בכל רגע. הוא בהה בחלון המטבח המאפיר, מבלי לראותו, מריץ את האפשרויות במוחו. פתאום חשב על מקום שבו הוא וג’ף עשו פעם מחבוא בקצה הרחוק של העיר, מעבר לבתים שעל הנהר. אבל זאת היתה דרך ארוכה, ארוכה אפילו לרכיבה על אופניים, על אחת כמה וכמה להליכה רגלית. הוא עיווה את פרצופו, חושב על מה שקרה לאופניים, ואז תפס עצמו לפתע בוהה מחלון המטבח אל הצריף בו היו האופניים, והבחין שהדלת הגדולה היתה פתוחה והאור בפנים דלק.
הוא עמד רגע במקום, שפתיו קמוצות, חושב מה לעשות בקשר לזה. אם אך יתגנב דרך הדלת הקדמית, יוכל להסתלק לפני שאבא אפילו ידע שחזר הביתה; מצד שני, יתכן שאבא יצליח להתניע את המכונית הישנה. קרוב לוודאי שהוא לא יסכים לקחת את דאגי למקום אליו באמת רצה להגיע, אבל הוא יכול להגיד לאבא שעליו לנסוע העירה מאיזו שהיא סיבה, ואז יהיה כבר בחצי הדרך; משם יוכל להסתדר. הוא נד לעצמו בראשו בפתאומיות ופנה החוצה מהדלת האחורית ומעבר לחצר אל הצריף.
אבא נשען על אחד הקירות, ישן, צבת בידו ובקבוק ריק של וויסקי מונח לצידו. אופניו של דאגי עמדו הפוכים, מאוזנים על המושב והכידון, והגלגל האחורי מוסר, מונח לפני אבא. הצמיג והפנימית המדולדלת היו תלויים על קצה של מדף בדיוק מעל הכיסא השבור.
דאגי נכנס אל הצריף, שומר על שקט בינתיים, ובחן את הגלגל. אחד מהצירים השבורים נראה כאילו תוקן, אבל האחר היה עדיין מנותק. הוא לקק את שפתיו, אחר כך תפש את הגלגל והחליקו אל התפסנים שבמסגרת, מעניק לו סיבוב קל. הוא עדיין התנדנד מצד לצד, אבל בכלל לא כמו קודם; נראה היה שהציר המתוקן שיפר את המצב. אפשר היה להניח שהגלגל יסתובב, לפחות בלי להתחכך בכנף. הוא הביט סביבו על החלקים המפוזרים. מעולם לא הרכיב קודם בעצמו גלגל של אופניים, אבל הוא ראה איך עושים זאת. הוא התכופף ושחרר את הצבת מידו של אבא.
בחוץ היה כבר חשוך כמעט לגמרי כשסיים את מלאכתו והרוח החלה נושבת שוב. הוא התלבט מעט איך להרכיב את הצמיד על החישוק, עד שמצא דרך להשתמש במברג כדי להחזיק אותו במקום אחד בעוד הוא מלביש את השאר בעזרת ידית הצבת. אחר כך הוא היה צריך לכוון זמן רב את ברגי הצירים כדי שהגלגל לא יתחכך. וכשזה נעשה, הבין שהציר המשוחרר, שאותו ניסה לעקם החוצה, יברח בסוף ויתפס על הכנף. על כן הוא תפס אותו בצבת, ליד הקצה, ועיקם אותו הלוך ושוב עד שנשבר. כעת נותר לו רק ניפוח הצמיג, כדי לעשות זאת יצטרך לגשת לתחנת הדלק.
בצאתו החוצה הוא הביט שוב באבא, וחשב לרגע שמן הראוי להעירו ולהכניסו למיטה, אבל הוא לא רצה להסביר לאן הוא הולך או להמציא משהו. ולכן, יצא החוצה, סוגר מאחוריו את הדלת למקרה שירד גשם.
צליל חזק העיר את מקס, והוא התעוות קצת, אינו מזהה את המקום החם והאפל בו נעור, חושב אותו לתא מעצר. אבל אז הבהיק שוב הברק בחוץ, והרעם הרעיד את גג הצריף, מראה לו איפה הוא נמצא ומזכיר לו את מעשיו.
אבל האופניים נעלמו, יחד עם הגלגל – אפילו הצמיג והפנימית. הוא לקק את שפתיו וחיפש מסביבו את בקבוק הוויסקי, אותו מצא מונח ריק ליד הכיסא. פיו היה יבש מבפנים, והוא היה זקוק למשהו בשל כך, אבל שאר גופו היה רטוב; זיעה גרמה לו להתגרד בכל הגוף.
הוא נעמד בכבדות על ארבע, אחר כך על שתי רגליו, והביט בשעון, אך לא יכול היה לראות בחשיכה. הוא נדחף דרך הדלת הכבדה, מופתע למצוא רוח קרירה נושבת בחוץ, וסובב את ידו לתפוש את מעט האור שהיה. השעה היתה רק 7.20, למרות שהיה די חשוך, כמו בשעה 9 או 10, בגלל העננים שנערמו למעלה. החצר המרושלת היתה יבשה ומאובקת. אם כך, עוד לא ירד גשם. הוא מתח את צווארו וגירד אותו, חש את הזיעה מתייבשת במהירות ברוח.
הוא הניח שדאגי חזר, וכשמצא את האופניים מתוקנים למחצה, סיים את המלאכה, הרכיב אותם ונסע לטייל. זה נתן למקס הרגשה טובה, לא רק בגלל שהוא תיקן את האופניים כנראה במידה מספקת כדי שאפשר יהיה לרכב עליהם, אלא גם בגלל שדאגי הצליח להרכיב אותם בעצמו. הוכחות שדאגי יכול לדאוג לעצמו הפחיתו תמיד מרגשות האשם של מקס.
במטבח הוא סרק את המקרר, אך לא מצא לא אוכל ולא שתיה. הוא חשב ללכת להביא בקבוק, אבל לא היה בטוח שיצליח להתניע את המכונית, ונראה היה שעומד לרדת גשם בכל רגע. בכל אופן, הוא לא היה מוכרח לשתות, למרות כל מה שהאחרים חשבו.
הוא נכנס אל הסלון שם פעלה הטלוויזיה, ונפל על הספה, מבלי לטרוח להדליק אורות. רוח נעימה נשבה בחלון שבקצה הרחוק של החדר, והוא באמת הרגיש, כמו שקורה לו מדי פעם, שהוא יכול להסתדר בלי משקה ללא מאמץ רב. אם לא יביא בקבוק הערב, אז עוד מעט יהיה מאוחר מדי, והוא יצטרך לחכות עד הבוקר, ואז יהיה אור יום, וייתכן שהוא יכריח את עצמו ללכת יום שלם בלי משקה. ומה שהוא יכול לסבול יום אחד, הוא יכול לסבול יותר, וכן הלאה, וייתכן שהוא לעולם לא ישתה עוד. הוא תמך את ראשו בידיו, בהרגשה אופטימית למדי לגבי עצמו, אף על פי שידע שזה היה רק משחק שהוא שיחק עם עצמו מדי פעם בפעם. היו ברשותו עוד שעות מספר עד שחנויות המשקה תיסגרנה, וייתכן שהוא ירדם ויעביר את הלילה בלי משקה – רווח ראוי לציון – למרות שהוא ידע שלא יהיה סיכוי ממשי שהוא יהיה מסוגל להעביר את היום ללא משקה, או שזה אפילו יעלה בדעתו, כשיעלה הבוקר. אבל היה נחמד להאמין־למחצה באפשרות זו לזמן מה, כשזה לא נראה מאיים, וממילא הוא הרגיש טוב בקשר לאופניו של דאגי.
תוך שהוא מהרהר בדבר, סובב את ראשו והביט בדלת, מצפה לרגע בו יראה את דאגי. הוא היה די בטוח שלילד היה מספיק שכל כדי לברוח מהגשם, שלא כמו אביו.
הוא קימט את מצחו, תופש בפעם הראשונה שדאגי לא טרח להעיר אותו ולהכניס אותו למיטה, כפי שעשה תמיד. הוא משך בכתפיו. הילד התרגש כנראה בגלל האופניים ומיהר לצאת לטיול לפני שיחשיך. גם להשאיר כך את הטלוויזיה פועלת לא היה מעשה אופייני לו כלל, אם חושבים על כך.
מקס הסתכל שוב בטלוויזיה, חושב לרגע שזה היה קטע מסרט שהוא ראה פעם, אבל אחר כך הבין שזו היתה אחת מהתוכניות החדשות. הוא תהה לרגע אם זו יכולה להיות אחת מאותן תוכניות בעלות סיווג R שהקרינו עכשיו, אבל אז נזכר ששידרו אותן רק אחרי 9. החלון הואר לרגע, ורעם התגלגל בחוץ. הוא קימט שוב את מצחו, מקווה שדאגי יחזור בקרוב.
הגלגל התנדנד בכל זאת דיו על מנת להכריח אותו להתרכז בשמירה על שיווי משקלו, אבל אחרי מטרים ספורים הוא תפש את הענין, והרגשתו השתפרה. רוח חלשה נשבה כעת בגבו, מייבשת את הזיעה שהזיע בצריף ובהביאו את האופניים לתחנת הדלק. הוא היה שמח לרכב שוב, נוסע מהר ככל שהעיז במורד הרחוב הרחב שהוביל בין בארים ומגרשי מכוניות משומשות אל החלק היפה של העיר, שם הפנסים כבר החלו להראות מבעד לערפל שלפניו, מזכירים לו את מטרת מסעו. בטנו התכווצה מרוב ההתרגשות שבמחשבה. הוא תהה עם עצמו הגדול יחכה לו כשיגיע לשם, התרומם מעט על הדוושות, שולח את אופניו קדימה מהר יותר.
רק כאשר נאלץ לסטות מהכביש הגדול אל רחובות השכונה האפלים המובילים אל הנהר, החל מרגיש פחות בטוח בעצמו. מה אם עצמו הגדול לא יופיע? האם פירושו של דבר יהיה שהוא לא יבוא כלל? או שהוא יצטרך לזכור את הזמן והמקום עד שהוא בעצמו יהיה גדול, כדי שיוכל לחזור אז? הוא ירד על המושב, מבחין בעייפות ברגליו, ונתן לאופניים לנסוע לבד, לוחץ על הדוושות מדי פעם בפעם כאשר היה צריך לסטות על מנת לעקוף מכונית חונה. לא היתה שום תנועה, והבתים חסמו את הרוח שנשבה לאורך השדרה הגדולה. על כן לא נשמעו כל צלילים למעט קול נשימתו, שקשוק גלגליו על אבנים מזדמנות, ומדי פעם נביחת מחאה של כלב בלתי נראה בחצר אחורית כלשהי.
אם אכן יחזור ויבקר את עצמו כשיהיה גדול, האם לא יזכור את הביקור בהיותו קטן? הוא נזכר עתה שהם דברו על זה פעם בשיעור המדע – זה היה בקשר למשהו שנקרא פרדוקס – אך הוא לא יכול היה להיזכר כעת מה אמר על זה המורה, למרות שרצה, כי אם הגדולים היחידים שחזרו היו אלה שזכרו את הביקור, אז כך גם זכרו את הזמן ואת המקום – וזה לא הצריך תכנון מיוחד, כפי שהוא עשה.
לעומת זאת אם היו אלה רק הגדולים שזכרו ביקורים… למה שיטרחו לחזור? במקרה כזה זה לא ישנה דבר. אבל אם הם לא חזרו, איך יכלו לזכור את הביקור? אז הם היו חייבים להיות אלה שלא זכרו, שרצו לשנות דברים על ידי ביקור. אך האם זה אומר שכל הילדים שקבלו ביקורים עכשיו, לא יטרחו לחזור כשיהיו גדולים? כי אם הדברים אכן ישתנו, אז כאשר הם יהיו גדולים, הם יהיו גדולים שונים מאלה שבקרו אותם בהתחלה…
הוא נענע בראשו מרגיש סחרחורת קלה. זה פשוט סבב וסבב במוחו, כמו אחד מאותם חלומות החוזרים ומעירים אותך במשך כל הלילה, כך שנראה לך שלא ישנת כלל.
הדבר החשוב, הרהר, תוך שהוא מאלץ את עצמו להיתפש למחשבה, היה שהדברים היו חייבים להשתנות – בזה היה כל הענין; זאת היתה הסיבה שהגדולים התחילו לבוא בכלל, לשנות דברים. לכן, אם עצמו הגדול יופיע הלילה, זה יהיה דבר נהדר. ואם לא, זה יהיה רק סימן שדאגי יצטרך לתכנן לחזור בעצמו בסופו של דבר, ושיהיה לו הזמן הזה והמקום הזה לחזור אליהם.
הוא רכן שוב קדימה, מסובב בקצב מהיר את הדוושות, מתוך רצון לעבור את הבתים המסודרים, האפלים, שהעניקו לו הרגשת עצב ובדידות. הוא עבר פה לאור היום, והכיר ילדים שגרו בחלק הזה של העיר, אבל שום דבר לא נראה מוכר בחושך. הוא הבחין מדי פעם בפרצופים ליד החלונות המוארים, והבין שאיש מהם לא יכול היה לראות אותו עובר בחוץ, וזה גרם לו להרגיש שהוא היה איכשהו מחוץ להישג ידם, לטוב או לרע, כאילו היה רוח רפאים.
כאשר הגיע לדרדרת החצץ המובילה לגדת הנהר, הוא היה עייף ורצוץ ומבולבל, ואפילו קצת מפוחד; היה חשוך יותר מעבר לבתים, ורוח חזקה נשבה כעת בגבו, כאילו חוצצת בינו לבין העיר, כך שלא יכול היה לשוב על עקבותיו, וצלילי החרקים גרמו לו להרגיש מרוחק מכל מקום.
הגלגל המתנודד הקשה עליו את הנסיעה על החצץ לכן הוא ירד ודחף את אופניו, נושם בכבדות. הוא נזקק לזמן מה עד שמצא את המעבר בחושך. כאשר מצאו, נדמה היה לו שהגדה תלולה מכפי שחשב, כך שהיה מפחיד לרדת אל המעבר הצר, מעל למים הכהים, ואז אל המקום בו יצא צנור הבטון הגדול מהאדמה – המחבוא הישן שלהם – שנראה כמו בור חשוך. הוא נעצר לרגע אוזר אומץ, נזכר בפעם הראשונה בסיפורים על נחשים וחיות בר.
כשנכנס לבסוף, עוזב את אופניו על השביל, הופתע למצוא את עצמו פוסע בזרם דק של מים. מעולם לא עלה בדעתו לתהות לשם מה נועד הצינור; הוא הניח, בלי לחשוב ברצינות, שהוא נועד למנוע מהנהר לעלות על גדותיו על ידי הובלת המים למקום אחר. עכשיו הוא חשב שזה יכול להיות מסוכן להישאר בפנים, על אף שתכנן להישאר קרוב לפתח, וחשב שיוכל לצאת די מהר אם יצטרך.
משנכנס יותר פנימה, כבר לא היה כל כך חשוך מסביב, הודות לאור האפור שהסתנן מבעד לפתח. היה חם, למרות זאת, ורוח לא הצליחה כנראה לחדור פנימה. הוא החל להתגרד ולהתנועע אחרי כמה דקות, אבל לא יכול היה לדעת אם הסיבה היתה בזיעה או בחרקים. לאחר נסיונות מספר הוא מצא דרך לשכב ולשבת למחצה, כשברכיו מגשרות על המים, גבו נשען על אחד משיפועי הצינור.
משהתרגל לחום ולחשיכה, התחילה הדממה להטריד אותו, והוא שתק והקשיב היטב לצלילים מבחוץ. אבל אז הוא התחיל לחשוב שהוא שמע קולות מהקצה הרחוק של הצינור, וזה הדאיג אותו מאוד עד שהחליט שהם היו הדים של הצלילים הקטנים שהוא עצמו הוציא, ואפילו שר מספר שירים, בקול נמוך, אבל הפסיק כשההד נהיה קצת מפחיד.
לבסוף החליט להתרכז בהאזנה לצלילי צעדים מבחוץ, אבל הקשיב הרבה זמן וכלום לא קרה – על אף שמדי פעם נראה הבזק של אור שהיה יכול להיות ברק מרוחק או פנסים של מכונית נוסעת למעלה על הכביש – והוא השתעמם ואף התחיל להרגיש קצת מטופש בקשר לכל העניין.
הוא חשב על אבא, והרגיש אשם על שהשאיר אותו על רצפת הצריף. אולי מוטב שיתחיל לחזור בקרוב, מה גם שהוא התחיל להרגיש קצת רדום והצינור לא היה נוח. אבל ציפתה לו נסיעה ארוכה ומייגעת הביתה, והוא רצה לנוח מעט לפני שיצא. לכן הניח את ראשו על הבטון ועצם את עיניו לרגע.
הוא היה קר ורטוב, וכאשר התעורר חשב שאולי השתין על עצמו בשנתו אבל אז חש את הרוח מהחלון וראה את המים זורמים מהחלון אל הספה. הוא נרעד והתיישב, חש סחרחורת. מין אור מהבהב הופיע ממקום כלשהו, מקשה עליו להתרכז ונדרשו לו מספר רגעים להבין שהאור בא מהטלוויזיה, שם ריצדה ללא הרף תמונת אות־התחנה. הוא קם וכיבה את המכשיר, כל גופו כואב ונוקשה, אחר כך ניגש וסגר את החלון. הוא היה בדרכו אל חדר השינה כאשר נזכר בדאגי. הוא הציץ אל חדרו כדי להיות בטוח, אבל לא יכול היה להבחין אם היה מישהו במיטה או לאו, ולכן הדליק את האור במסדרון, וזה הראה לו בבירור שהמיטה ריקה.
מבולבל, נכנס אל חדרו, מצפה למצוא אותו שם, אבל החדר היה ריק גם כן. הוא התיישב על קצה מיטתו והתחיל להתיר את השרוך, כמתכוון לישון, אבל אז הבין שהוא לא יכול לעשות זאת; הילד עלול להיות בצרה. המחשבה העירה אותו. איפה יכול היה דאגי להיות באמצע הלילה? הוא הדליק את האור בחדר השינה והביט בשעונו, אחר כך נענע בראשו, נבוך. השעה היתה כבר אחרי אחת, ונראה היה שבחוץ ירד גשם זלעפות. הוא קם בחוסר בטחון והחל משוטט בשאר חדרי הבית הקטן, חושב שדאגי בכל זאת יכול להיות שם, היכן שהוא. אבל הילד לא נמצא במטבח ולא באמבטיה, זה היה הכל. מקס עמד במרכז המטבח האפל ולקק את שפתיו, חושק כהוגן בבקבוק. מה יכול היה לקרות? אולי הציר נשבר שוב והילד היה אי־שם בחוץ, סוחב את אופניו הביתה. או אולי הוא פשוט היה צריך להסתתר הרבה זמן באיזשהו מקום בגלל הגשם. הוא נד בראשו, מנסה לשכנע את עצמו שזאת היתה הסיבה. אבל השעה הדאיגה אותו. היה נורא מאוחר, לכל הרוחות; קשה היה לו להשתכנע בכך שדאגי לא היה מנסה להגיע הביתה בשעה כזאת, עם הגשם או בלעדיו.
הוא התחיל להרגיש קצת מפוחד, והחליט שעליו לעשות כל שביכולתו, כלומר להיכנס למכונית ולסרוק את השטח. הוא ליטף את הכיס שבמכנסיו, מתוך הרגל, כדי להיות בטוח שהמפתחות אכן היו שם, ויצא בדלת האחורית לכוון הצריף שלצדו החנתה המכונית. הוא השאיר את החלון פתוח, כרגיל, וכל המושב הקדמי היה ספוג במים. לכן נאלץ לחזור הביתה ולמצוא שמיכה צבאית קרועה לפרוש על המושב. אך כאשר ניסה להתניע את המכונית, זה פשוט לא עבד. נשמע רק מין צליל תיקתוק, ואחר כך נעלם אף הוא.
הוא ישב כמה רגעים במושב הקדמי החשוך, מרגיש חסר אונים. כאילו לפי פקודה, התחיל הגשם יורד שוב, טיפות גדולות נופלות ישר למטה אשר פגעו בקצה החלון ונתזו בפניו, גורמות לו לעצום את עיניו. הוא כבש את פניו בידיו אחר כך הרים את עיניו באיטיות כדי להביט מעל קצות אצבעותיו בשמשה האפלה, עליה זרמו המים בגלים כבדים. לא היה לו ספק עתה שמשהו נורא קרה לדאגי בעוד הוא ישן על הספה, ואפילו לא שם לב לסערה שמלאה את החדר מים. אולי היה מבול או סופת טורנדו? איך יכול היה לדעת?
הוא נאבק עם המכונית בצאתו, מלא בכאב הישן של כעס עצמי, כאילו היה זה כאב שליווה אותו תמיד, אבל הורגש רק כשהיה פגיע ביותר. הוא חזר אל המטבח מבלי לטרוח לסגור את הדלת אחריו, ואז אל המסדרון שם חיפש לשוא את מעילו, ונאלץ לבסוף ללבוש במקומו מקטורן עור ישן בצבע חום. הוא יצא בדלת הקדמית, אחר כך חזר אל הארון וחיפש שוב במשך דקות מספר עד אשר מצא כומתת מלחים לבנה ומרופטת אותה תקע על ראשו, מניח לה להיתלות מסביב. מצוייד בצורה שכזאת, אץ החוצה מבעד לדלת ואל תוך הגשם, פונה אל תחנת הדלק שבפינה ואל השדרה הגדולה שהובילה העירה.
“דאגי? היי, דאגי קום!”
הוא היה מטושטש לרגע, שוכח היכן היה, אבל אז הכל חזר אליו והוא התיישב זקוף מתאמץ לראות בחשיכה. הוא הביט תחילה אל המעגל האפור שהיה פתח הצינור, אבל אחר כך הבין שהקול בא מהכיוון ההפוך. בהביטו לשם בפליאה, הוא יכול היה בקושי להבחין בדמותו של מישהו היושב מספר מטרים רחוק יותר בפנים הצינור.
“אל תפחד, דאגי, באתי לכאן במיוחד, להגיד לך משהו.”
הוא נד בראשו, לא יכול לומר דבר. הוא הבחין שהיה קר יותר ורגליו היו רטובות, וחשב שהמים גאו כנראה כשישן.
“אתה חייב לצאת מכאן, דאגי. זה לא בטוח. אתה לא יודע שזה צינור ניקוז? כל מי הגשם האלה יהיו כאן לפני שתגיד אבא־אמא.”
הקול נשמע מבוגר יותר משציפה. הוא סובב קצת את ראשו הצידה, אבל בשום אופן לא יכול היה לראות את הפנים.
“אתה עצמי הגדול?” הוא פלט פתאום. מפתיע את עצמו.
השתררה דומיה, ואחר כך הקול אמר, “המממ… כן. כן, זהו זה. חשבתי שכבר ידעת את זה. זאת הסיבה שבאת לכאן, לא? כמובן שכן. מכיוון שאני זה אתה, כבר ידעתי את זה, מבין?”
דאגי קלט ריח חלש ומוכר וקמט את מצחו.
“אתה שותה וויסקי?” הוא שאל.
שוב השתררה דומיה קצרה.
“מממ.. כן, באמת שתיתי קצת לפני שבאתי הנה, דאגי. המון אנשים שותים מדי פעם, וזה לא אומר כלום. אז אל תתן לזה להדאיג אותך, שאתה תשתה לפעמים כמו כל אחד אחר, כשתגדל.”
דאגי נד בראשו, חש איך חלק משמחתו הראשונית נעלם.
“אתה לא עשיר, נכון?” הוא שאל.
עצמו הגדול גיחך.
“לא, לא בדיוק. לא, אני לא חושב שאפשר לומר שאני עשיר.” קולו השתנה פתאום, כקולו של אבא כשהוא ניסה לאלץ את עצמו להיות רציני. “אבל זה לא אומר שאני לא מאושר, נכון? אתה לא חייב להיות עשיר כדי להיות שמח בחלקך, דאגי. זאת אומרת…” אבל אז נראה היה שהוא נגמר, כאילו לא היה יכול למצוא עוד משהו לומר בנושא.
“אתה בדיוק כמו אבא,” אמר דאגי, וזאת היתה האשָמה.
הפעם נמשכה הדממה מעט יותר. כאשר עצמו הגדול דיבר שוב, קולו נתרכך, נהיה מעשי.
“כן, אתה צודק, דאגי. כנראה שזה מה שבאתי להגיד לך באמת, חוץ מלהסתלק מהצינור. אני שתיין, בדיוק כמו אביך… בדיוק כמו אבינו… וזה אומר שגם אתה שתיין, שם, בעתיד. אבל, תראה, דברים יכולים להשתנות. זאת הסיבה שאנחנו הגדולים חוזרים, לא? זה העניין, דאגי: יש לך את המחלה הזאת, בדיוק כמו לאביך, ההופכת אותך לשתיין אם אתה מניח לה. זו גנטיקה. תכונה העוברת בתורשה… הם גילו את זה בוודאות בעתיד. והדרך היחידה בה אתה יכול להתגבר עליה היא פשוט לא להתחיל. לעולם לא לקחת את המשקה הראשון. אני לא יודע מה אתה יכול לעשות מחייך – אבל אני יודע שאתה לא תגמור כמוני. זה בטוח. זה תלוי אך ורק בך.”
דאגי נד בראשו, קצת מבויש, ומתחיל להרגיש הכרת תודה עצומה לעצמו הגדול, אשר הצליח לחזור ולספר לו את זה.
“איך…?” הוא התחיל לשאול, אבל עצמו הגדול הפסיק אותו.
“תראה, דאגי, לא התלוצצתי בקשר למים. אתה חייב להסתלק מכאן, מהר ככל האפשר.”
דאגי נעמד למחצה, מנסה להשתלט על רגליו בצינור הנוטה, ומנסה לא לדרוך בתוך המים. הוא התחיל ללכת לעבר הפתח, אבל אז פנה אחורנית.
“ומה יקרה איתך?” שאל.
נראה היה שעצמו הגדול משך בכתפיו.
“שכח מזה, הם הולכים להחזיר אותי כל רגע עכשיו. אני אהיה בסדר גמור.” צליל חד נשמע, ודאגי הבין שעצמו הגדול הרים בקבוק. הוא פנה שוב לעבר הפתח.
“הי, דאגי,” אמר עצמו הגדול. “עוד דבר אחד, במקרה נזכרתי. אתה לא מודע לזה, אבל אביך מחפש אותך הלילה. הוא דאג כשהתעורר ואתה לא היית בסביבה. והענין הוא שאם לא תמצא אותו ותביא אותו הביתה, הוא יחלה ויהיה בבית חולים הרבה זמן. בוא נראה… אם תלך ישר חזרה אל הכביש ואז בכיוון הביתה, אתה צריך להיתקל בו.”
“בסדר,” אמר דאגי “אני אמצא אותו. תודה רבה.”
דמות עצמו הגדול נפנפה לו בידה, ודאגי הסתובב ופנה החוצה, כמעט מתנגש באופניו במעבר. הוא סחב אותם בעליה ואחר כך לאורך רצועת החצץ אל המקום בו החלה המדרכה, אז עלה עליהם ורכב במהירות אל הרוח הקרה, חש מדי פעם טיפות גשם כבדות על פניו וידיו.
מקס קופוס לגם עוד לגימה גדולה, שגרמה לעיניו לדמוע, אחר כך צחקק, נשען אחורה על הצינור. כאשר הניח את אוזנו על הבטון, הוא חשב ששמע רעם של מים רבים, מתקרבים במהירות.
זה היה מוצלח, הענין על השתיה, פרי הברקה של רגע. אם הפחיד את הילד די כדי למנוע ממנו שתיה לתמיד, זה יהיה רווח גדול. הדברים הסתדרו אף יותר טוב משתכנן.
הוא לקח עוד לגימה, ואז השתעל זמן רב. מזה זמן רב לא שתה דבר, והוא שנא להרגיל שוב את גופו, זה היה חייב להראות כאילו זה עתה נפל מהקרון וטבע במקרה.
בצורה כזאת, עם קצת מזל, הם לא יטרחו לחזור ולבדוק אותו, והם לעולם לא יגלו שהוא לא ביקר את עצמו הקטן, והם לעולם לא ידעו שדאגי היה חי בתקופה הזאת, וכך שום סוכן ממשלתי לא יישלח בחזרה ‘לתקן’ דברים.
שכה יחיה, הוא אפילו חסך לעצמו סיבוב של דלקת ריאות, כך זה נראה, והמון חשבונות של בית חולים. זה נראה כמציאה לאורך כל הדרך, מנקודת מבטו. הוא הושיט את הבקבוק לעבר החשיכה, אמר ‘לחיים’ ובלע לגימה גדולה ככל שיכול היה לסבול.