תרעט. תלין כעסך לילה אחד    🔗

מעשה בבן אדם, שכיבד את אביו ביוֹתר. אמר לוֹ האב: אתה מכבדני בחיי, תכבדני במוֹתי. אני מצווך, שתלין כעסך לילה אחד ועצוֹר ברוּחך, שלא תדבר.

לאחר פטירת אביו הלך לוֹ למדינת הים והניח אשתוֹ מעוּברת, והוּא לא ידע ונתעכב בדרך ימים ושנים. וּכשחזר לעירוֹ, בא בלילה ועלה לחדר, שאשתוֹ היתה שוֹכבת שם, ושמע קוֹלוֹ של בחור, שהיה מנשק אוֹתה. שלף חרבוֹ ורצה להרוֹג שניהם, וזכר מצוַת אביו והשיבה לתערה.

שמע שאמרה אשתוֹ לאוֹתוֹ הבחוּר שאצלה: כבר יש שנים רבוֹת, שהלך אביך מאצלי; אילוּ היה יוֹדע, שנוֹלד לוֹ בן, היה מגיע להשיא לך אשה. כששמע זה הדבר, אמר: פתחי לי, אחוֹתי רעייתי! ברוּך יי שעצר כעסי, וּברוּך אבי שציוַני לעצוֹר כעסי לילה אחד – שלא הרגתי אוֹתך ואת בני.

ושמחוּ שמחה גדוֹלה ועשוּ משתה לכל העם ושמחוּ הרבה מאד.

 

תרפ. הצדיק המתנכר    🔗

מעשה בחסיד אחד שעשה שאלת חלוֹם, מי יהיה חברוֹ לעוֹלם הבא. והראוּהוּ בחוּר אחד במקוֹם רחוֹק. למחר התקין עצמוֹ והלך לראוֹתוֹ, והיה חוֹקר וּמחפש אחריו. כשהגיע למקוֹמוֹ של אוֹתוֹ האיש, שאל עליו, וכל אנשי העיר תמהוּ עליו: למה תבקש את האיש הזה שהוּא פריץ מאד.

שמע ונתעצב. אף על פי כן בא לבית האיש. הֹוציאוֹ בחרפה גדוֹלה והכּהוּ על הלחי וּפשט מכנסיים שלוֹ; אמר לוֹ: אם תרצה, תיכנס כאן – והיוּ הוּא וחבריו מתלוֹצצים בוֹ. אף על פי כן לא השגיח ונכנס.

והכניסוֹ בחדר סמוך לחדר הזוֹנוֹת. וּבלילה הלך וכינס כל הזוֹנוֹת שבעיר ונכנס עמהן בחדר סמוּך וישקן יין לרוֹב, עד שנשתכרוּ; והיה מרקד בפניהן כל הלילה, עד שמשתכרוֹת וישנוּ. ויצא הוּא והלך לוֹ. וכל זה ראה החסיד וּבכה.

למחר הכין עצמוֹ לחזוֹר למקוֹמוֹ, וקוֹדם שהלך שאל את האיש: בחייך, תאמר לי אם עשית טוֹב מימיך; כי ראיתי בחלוֹם, שתשב אצלי בגן עדן, ואתה עשית פריצוּת – ואיך ייתכן, שתשב אצלי? אמר לוֹ: כל מה שעשיתי ושראית, לטוֹבה אני מתכוון. שאני מראה את עצמי פריץ, וּמגידים לי הפריצים, איזוֹהי זוֹנה ששֹכרוּ; ואני הוֹלך בחשאי וּמוֹסיף להן, כדי שתבוֹאנה אצלי. והן סבוּרוֹת שאני אבעוֹל אוֹתן, שהן שֹכוּרוֹת בלילה. ועוֹד ציויתי את אמי, שבאה בלילה וּמוֹציאה אוֹתי בשֹערוֹתי, שאם תאמרנה למחר: למה לא שכבת אתנוּ אשיב להן: ידעתן שאמי הכתני. ואדהכי והכי אני מוֹנע את הפריצים מן העבירוֹת, ואיני חוֹשש, אם חוֹשדים אוֹתי, וּמוֹחל להם.

 

תרפא. הבחינה    🔗

מעשה באיש חכם ערוּם וצדיק, והיתה לוֹ בת יפה מאד. והיוּ שניים שהיוּ מבקשים שיתן בתוֹ לבנוֹ. וזה שהיתה הבת שלוֹ אמר בסתר לאיש אחד: תעשה בעבוּר אהבתי ותקבוֹל לבית דין ותטעוֹן עלי כך. למחר עשה כן. ואמר אוֹתוֹ שהבת שלוֹ: פלוֹני וּפלוֹני יהיה בית דין. והיו נוֹשאין ונוֹתנין בדין.

ואמר זה שהבת שלוֹ לחברוֹ: זה הדין אפילוּ עם הארץ יכוֹל לדוּן שירגיש שאני המשקר. וּכשבאוּ לגמוֹר הדין, היה אחד אומר לאבי הבת: אני עוֹזר לך, וחברי עוֹזר לאוֹתוֹ שכנגדך. אמר אבי הבת: תפסקוּ לי הדין. אמר: הדין עמך! ואוֹתוֹ אחר אמר: אין הדין עמך אלא עם חברך! – ונתן את בתוֹ לבנוֹ אשר חייבוֹ.

כעס אוֹתוֹ האיש שהיה מזכהוּ ואמר: איך אתה כפוּי טוֹבה! וגם אוֹתוֹ בעל דינוֹ אמר: ‘לאהבה את שוֹנאיך ולשׂנוֹא את אוֹהביך’¹. ואמר זה לאוֹתוֹ האיש: אתה אהבתני אהבה תלוּיה בדבר; בטל דבר, בטלה אהבה. ואמר לחברוֹ: לפי שאתה היית אוֹמר: תן בתך לזה שהוּא יוֹתר טוֹב – הראיתי לך, מי הוּא יוֹתר טוֹב. זה שחייבני, הרבה היה קשה לוֹ, פן אכעוֹס שלא אתן את בתי לבנוֹ; ואף על פי כן לא החניף לי – הרי הוּא צדיק.

 

תרפב. זיווּג שלא נזדווג    🔗

יהוּדי אחד היה חפץ באשה אחת, שהיה אוֹהב אוֹתה והיא אוֹתוֹ, ושלח שדכנים לאביה וּלאמהּ. ואמרוּ: בתנוּ אינה רוֹצה. והיא שלחה בסתר: אנוֹכי חפצה בך, אבל אבי ואמי עוֹסקים בשידוּך אחר, רק תמתין כי לא יקחני, ואחר כך יעסקוּ בי עליך.

ולא רצה להמתין ונשא אשה אחרת, והיא היתה חפצה בוֹ. לסוף מתה אשתוֹ. ואהב מאד אשה אחת, ששמה כשם אוֹתה שהיה חפץ בה מתחילה. ולא רצתה להמתין, ולא הספיק לקחת את זאת, עד שנישאה לאחר.

היה תמהּ, מה זה: אשה ששמה כשם הראשונה, וּשתיהן לא נזדווגוּ לי? למה אהבתי אותן² והן אוֹתי ולבסוֹף לא נזדווגוּ לי? וחקר ואמר: מפני שציערתי³ את הראשונה, שדעתי היתה עליה ודעתה עלי, ולא רציתי להמתין – לכך נעשה לי כך.

 

תרפג. למען הוֹציא מהלב חשד־חינם    🔗

רב אחד היה נוֹטה למוּת, והיה תלמידוֹ יוֹשב לפניו. והיה התלמיד מדבר עם אשת הרב. ראה הרב ואמר לתלמיד: וכי לא היית יכוֹל להמתין עד שאמוּת? והיה חוֹשדוֹ.

לקח התלמיד אשה אחרת בעוֹד רבוֹ חי והלך אצל רבוֹ ואמר: רבי, ברכני, כי נשאתי אשה פלוֹנית! וּלכך נשאה בעוֹד רבוֹ חי, להוֹציא מלבוֹ של רבוֹ, שהיה סבוּר, שלכך דיבר עם אשתוֹ, כדי לקרב דעתה אליו ולרמוֹז לה שלאחר מוֹת רבוֹ יקחנה.

 

תרפד. בשוֹרה מעציבה    🔗

אחד היה יוֹדע לעשוֹת בלחישוֹת לדעת עתידוֹת. בא לאיש צדיק ואמר לו: תוּכל לברך להקדוֹש ברוּך הוא על מה שגזר עליך, שראיתי שעתיד אתה לקחת אשה יפה. אמר לוֹ: מי היא? אמר לו: פלוֹנית בת פלוֹני. אמר לוֹ: והלא אשת איש היא! אמר לו: ברוּר לי, שתינשא לך.

אמר לוֹ: היוֹם לא יוֹם בשוֹרה הוּא, ולא אברך על מיתת איש, שעליו למוּת בעבוּרי. וּמי יוֹדע, שאני טוֹב ממנוּ? אמר לוֹ: אם כן, איך יקח אדם אלמנה? אמר: זה אינוֹ דוֹמה, לפי שכבר מת, אבל אתה מגיד לי בעוֹדוֹ חי – ואני אתפלל תמיד על חייו!

 

תרפה. הבתוּלה שלא היתה מתקשטת    🔗

מעשה בבתוּלה אחת, שלא היתה מתקשטת. אמרוּ לה: מי שרוֹאה אותך שאינך מתקשטת, אינוֹ תוֹבע אוֹתך. אמרה: כיוָן שהקדוֹש ברוּך הוּא מזווג זיווּגים, איני דוֹאגת.

ונתגלגל הדבר, שלקחה תלמיד חכם וצדיק.

 

תרפו. הזקן והבתוּלה    🔗

מעשה שהיוּ רוֹצים לתת לזקן בתוּלה לאשה. ולא רצה הזקן, פן יגרוֹם לה חטא. אמרו לוֹ: והלא היא חפצה בך. והלך הזקן לפני הבתוּלה והסיר כוֹבעוֹ ואמר לה: ראי שאני זקן, ראשי מלא שֹיבה, מפני הזקנה; ולא תאמרי: לא הייתי יוֹדעת. והיא אמרה: אפילוּ לרחוֹץ רגלי אדוֹני די לי, רק שייקרא שמך עלי.

ונישאה לוֹ ויצאוּ מהם תלמידי חכמים.

 

תרפז. הרוֹפא הנאמן    🔗

אחד היה רוֹפא, והיתה לשוֹנאוֹ בת. ואוֹתוֹ שוֹנא היה חייב לוֹ ממוֹן הרבה. וּכשהיה קוֹרא אותו לבית דין, היה אוֹמר: הישבע וטוֹל! אוֹ אני אישבע ולא אתן! ולא רצה הרוֹפא לישבע.

פעם אחת חלתה בתוֹ של שוֹנאוֹ. וּביקשוּ מאת הרוֹפא לעשוֹת רפוּאה לאוֹתה הבת. אמר הרופא לחכם: אני יוֹדע, אם אני אוֹמַר: לא איזקק לכם, עד שתתנוּ לי, מה שאתם חייבים לי – עתה יתנוּ לי הכל. אמר לוֹ החכם: אם כן, מה זכוּת תהיה לך? הרי כאילוּ שכר קיבלת! ושמא לא יתנוּ לך, וּכתיב: ‘לא תעמוֹד על דם רעך’⁴. ואתה יכוֹל להצילה מן המות⁵; ואם לא תרפא, כאילוּ הרגת אוֹתה.

אמר הרוֹפא: ידעתי, שאם היא תמות, יעלילוּ עלי שהרגתי אוֹתה בכשפים אוֹ פשעתי בה. אמר החכם: תגיד לי הרפוּאה, ואני אעשה, אוֹ לאחר מקרוֹביה אמוֹר לעשוֹת; אם הרפוּאה תוֹעיל, אז אוֹמַר, שאתה עשית והקדוֹש ברוּך הוּא שלח לה רפוּאה על ידך; ואם לאו אחריש.

 

תרפח. גמוּל הצפרדע    🔗

נחש היתה בפיו צפרדע. בא אחד והכּה בפי הנחש, ונפלה הצפרדע ועזבתוּ. ושֹם האיש המטה על ירכוֹ ונכנס הארס ונתנפחה הירך. הלכה אוֹתה צפרדע בלילה על ירכוֹ וּמצצה כל הארס מן הירך, ונתרפא האיש, ונבקעה הצפרדע וּמתה.

ילמד האדם ממנה, שישלם טוֹבה למי שעוֹשה לוֹ טוֹבה.

 

תרפט. לא על חנם    🔗

אחד שלח שליחוֹ לקנוֹת בהמה בכפר. קנה השליח הבהמה, נשמטה הבהמה מהקשר וּברחה ליער. והיה השליח בפחד ביער, שלא יפגָעוּהוּ; והיה מתבייש לבוֹא לביתוֹ בלא הבהמה, פן יחשדוּהוּ ויאמרוּ: לא קנה הבהמה ותפש המעוֹת! טרח הרבה והלך בלילה, עד שנמצאה הבהמה בעדר שברחה שמה.

והביא הבהמה ונשחטה, ונתגלגל, לאחר שנמלח הבשר, שאכלוֹ הכלב והנשאר בוּשל בקדרה, בא הכלב ולקח הבשר מן הקדרה חם ושיבר הקדרה ואכל הבשר, ואמר החכם, שלא על חינם נעשה הדבר. ואמרו לוֹ, מה שנעשה. ואמר: ברוּך המקוֹם שמנעני מלאכוֹל המאכל, שבסכנה בא לביתי!

 

תרצ. מצוָה ועבירה    🔗

מעשה באחד שהיה צמא למים, עד שכמעט לא נוֹתרה נשמה בוֹ. ולא רצה לוֹמר להביא לוֹ מים בשבת. וּכשהביאוּ המים, לא רצה לשתוֹת, כי אמר: מי ביקש זאת מידכם, לחלל שבת בעבוּרי?

אמר לוֹ החכם: אַל תעבוֹר על ‘את דמכם לנפשוֹתיכם אדרוֹש’⁶! ועוֹד: אם לא תשתה, נמצא שחיללוּ שבת שלא לצוֹרך.

 

תרצא. המבייש את עצמוֹ    🔗

מעשה באיש אחד, שהיה תלמיד חכם ולא היה צריך לבריוֹת, והיה הוֹלך ואוֹמר: תנוּ לי, כי אני צריך! ולא היה נהנה שווה פרוּטה ממה שהיוּ נוֹתנים לוֹ, כי היה נוֹתן לעניים צדיקים. וּכשהיוּ אוֹתם עניים הוֹלכים וּמבקשים לא היוּ נוֹתנים ולא היוּ חוֹששים. וּכשהיה אוֹתוֹ תלמיד חכם אוֹמר: הרי עניי, תנוּ לי, שאתן להם – לא היוּ נוֹתנים. ואף על פי שלא היה אוֹמר: תנוּ לי, כי אני צריך – היוּ נוֹתנים לוֹ והיה נוֹתן לעניים. כי אמר: מוּטב שאני מבייש עצמי ואוֹמר, שאני חסר – כדי שאחַיה את העניים.

 

תרצב. נחבא אל הכלים    🔗

מעשׂה באדם אחד, שהיה הוֹלך מעיר לעיר, שיתנוּ לו כי עני היה. והיה מלא תוֹרה וּמעשים טוֹבים; ולא רצה להגיד, מי היה, ולא היה מגלה עצמוֹ, כאילוּ אינוֹ יודע כלוּם. והיוּ נוֹתנים לוֹ מעט. לאחר שנתנוּ לו, היה נוֹשא ונוֹתן בדברי תוֹרה עם תלמידי חכמים של העיר. ואחרי שראוּ, שהיה מלא תוֹרה, היוּ באים להוֹסיף לוֹ מתנה מרוּבה.

ולא רצה לקבל מהם, כי אמר: כבר נתתם לי בתוֹרת עני; אבל מה שאתם חפצים לתת לי בשביל התוֹרה, לא אקבל.

 

תרצג. הנמרצה שבקללוֹת    🔗

אחד היה מחרף וּמבזה את החסיד, לא נפלוּ פניו. והיה מקללוֹ בחייו וּבממוֹנוֹ. היה מקללוֹ, שיזדמנוּ לו עווֹנוֹת הרבה, כדי שלא יהיה בן העוֹלם הבא – ונפלוּ פניו.

אמרוּ לוֹ תלמידיו: למה נפלוּ פניך? אמר להם: כשביישני, הרי לא פגם אוֹתי, ואין אני חפץ בכבוֹדוֹת, כשמת אדם לא ייהנה מכבוֹדוֹ. וּכשקיללני בהנאת העוֹלם הזה – כל זה כלה. אבל כשקיללני בהנאת עוֹלם הבא, למרוֹד בהקדוֹש ברוּך הוּא, דאג לבי, פן יגרוֹם עווֹן. והתפללתי, שלא ישמע קוֹל מקללים אלא קוֹל מן המברכים.

 

תרצד. יוֹרש מצוָה    🔗

צדיק אחד היה רגיל להתפלל בראש השנה ויוֹם הכיפוּרים, כי הציבוּר בחרוּ בוֹ, לפי שהיה צדיק. וּבסוֹף ימיו לא רצה להתפלל. אמרוּ לוֹ: למה לא תתפלל עתה כמוֹ בכל שנה? אמר להם: אם אתפלל ואמוּת, יאמר בני: אני רוֹצה להתפלל תחת אבי. ואני חפץ שבימי יתפלל אדם הגוּן; תבקשוּ לפלוֹני בן פלוֹני שהוּא צדיק וחכם בתוֹרה וגוֹמל חסדים.

 

תרצה. הטלית    🔗

זקן אחד היה חוֹלה; והיה עני וצדיק שם ולא היה לוֹ שוּם דבר, כי אפילוּ הלחם היה לוֹ בצמצוּם. אמר הזקן, כשימוּת, שיתנוּ לאוֹתוֹ צדיק עני טלית שלוֹ. אמרוּ לוֹ: מוּטב שישכיבוּ בוֹ את עצמוֹ. אמר: כיוָן שאין לי במה לקנוֹת לוֹ טלית אחר לתת לוֹ, מוּטב שאתן לוֹ טלית שלי; מפני שאני לא אברך עליו בקבר, והוא יברך עליו בכל יוֹם.

 

תרצו. פירוֹת מבוּשלים    🔗

מעשה באחד שהיה לוֹ פרדס ולא היה רוֹצה לקחת פרי אחד, עד שיתבשלוּ הפירוֹת; ולא הניח שוּם אדם להיכנס בוֹ, עד שהיו מבוּשלים. לפי שאמר: כך אני מקוּבל, כל מי שמוֹנע מלקחת הפירוֹת עד שיתבשלוּ, מאריכים לוֹ ימיו וּשנוֹתיו.

וימת האיש ההוּא זקן וּשבע ימים, והיה לוֹ עוֹשר וכבוֹד והנחיל לבניו. וּמקרא מסייעוֹ: ‘אשר פריוֹ יתן בעתוֹ ועליהוּ לא יבוֹל וכל אשר יעשה יצליח’.⁷

 

תרצז. תקנה ותקלה    🔗

מעשה באחד שאמר בשעת השוֹבע: הנה יש לי תבוּאה הרבה וּמה מוֹעיל לי? כל כך יש שוֹבע, כשאני צריך לשני מנעלים, אני צריך למכוֹר מידת תבוּאה לקנוֹת שני מנעלים. כי אם היתה תבוּאה מעט ביוֹקר, הייתי עשיר. כי יש לי הרבה תבוּאה בשדה ומה יוֹעיל אם יקנוּ בזוֹל? אמרוּ לוֹ: כיוָן שבשביל תקנתך אתה חפץ בקלקלת העוֹלם – שמא לא תהיה בקציר.

וכן היה: מת קוֹדם הקציר.

לכן אל יבקש אדם תקלה לאחרים בשביל תקנתוֹ. וכל שהוּא חפץ בתקנת העוֹלם ואינוֹ חוֹשש בתקנתוֹ קוֹדם, תקנת העוֹלם גם תקנתוֹ תעשה.

 

תרצח. עוֹנש בלתי צפוי ותיקוּנוֹ    🔗

מעשה באדם אחד, שהיה ביתוֹ סמוּך לבית־הכנסת, והיוּ מתים הילדים שלוֹ. ואמר לוֹ חכם אחד, לפי שביתך למעלה מחלוֹן בית־הכנסת וּמזיק לאוֹר שלא יוּכל להיכנס בוֹ; ועוֹד אתה משמש מיטתך סמוּך לבית־הכנסת.

[וּלאחר שתיקן ועשה מה שאמר לוֹ החכם]⁸ ונתקיימוּ בניו מאוֹתה שנה ואילך.

 

תרצט. אל תהדר לפני מלך    🔗

מעשה באחד, שאמר: אני רוֹצה לשבת אצל הארוֹן, שתהיה תפילתי יוֹתר נשמעת. אמר לוֹ החכם: הרי כתיב: ‘אַל תתהדר לפני מלך וּבמקוֹם גדוֹלים אל תעמוֹד, כי טוֹב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב’⁹, וסמוּך ליה: ‘אל תצא לריב מהר’! ¹⁰ וּכשתשב אצל הארוֹן, יתקוֹטטוּ עמך היוֹשבים; ומוּטב לך לשבת מרחוֹק, כדי שלא תהיה מריבה ויוֹתר תהא תפילתך נשמעת, כשלא תגרוֹם מחלוֹקת בבית הכנסת.

ולא שמע לעצתוֹ. ונגזר שנתגלגל הדבר, שישב באבלוּת ולא ישב מעוֹלם שם.

 

תש. מצוָה שאדם רגיל לעשוֹתה    🔗

מעשה היה בזקן, שהיה רגיל להתפלל ביוֹם הכיפוּרים, והיה אוֹמר לזקני העיר: דעוּ לכם, מה שאני מתפלל, כי יוֹדע אני, שאין מכוון כמוֹתי, ואני יוֹדע שהקדוֹש ברוּך הוֹא חפץ בתפילתי! והכל הכירוּ בוֹ שאינוֹ מתגאה.

פעם אחת לא היה הזקן בעיר, כי הלך בסחוֹרה והתפלל אחר ביוֹם הכיפוּרים. והזקן דאג כל אוֹתה השנה. ובאוֹתה שנה מת לוֹ בן גדוֹל. כי כל מצוָה שאדם רגיל לעשוֹתה ועוֹזבה, מקפידין עליו.

 

תשא. כיבה את הנר    🔗

זקן אחד היה מדליק נרוֹת בערב שבת. בא איש אחד ואמר: הנה עוֹד היוֹם גדוֹל – וכיבה הנרוֹת. אמר הזקן לא יאריך ימים! וכן היה.

 

תשב. מכירת החוֹלי    🔗

אחד היה חוֹלה עד מוות. והיה אחד מתלוֹצץ, אמר לוֹ: אקנה לי החוֹלי שלך, תן לי כך וכך. אמר לוֹ: אתן לך.

מיד עמד זה, וזה חלה ומת.

 

תשג. נפדה מן המוות    🔗

מעשה באחד שאמר לוֹ המת בחלוֹם שימוּת. פעם אחת אמר לוֹ: התוַדה, מהרה תמוּת. ועל כל חלוֹם היה מתענה, וּבתוֹך החלוֹם היה אוֹמר: ‘אלי יי נפשי אשא’¹¹ וכל המזמוֹר, ואחר כך היה אוֹמר הוידוּי כוּלוֹ בבכיה.

וחלה למוּת וראה כנגדוֹ כמוֹ ענן בדמוּת אדם שהיה נוֹשא משא גדוֹל ובידוֹ זהוּב ודמוּת אדם אחר שהיה מתעטף בטלית. ואמר: הזכוּת שאתה בחוּר ואתה מתעטף בציצית שהתחלת מחדש, והזהוּב שנתת לתלמיד חכם העני – פדאוּך מן המוות ותחיה.

מיד הזיע וניצל ונתרפא.

 

תשד. הבכוֹר    🔗

מעשה בבחוּר אחד, שהיה נוֹטה למוּת, אמר: תפדוּני! תפדוּני! כך היה צוֹעק: תפדוּני. אמרוּ לחכם אחד. אמר החכם: מה הוּא אוֹמר? אמר להם: שמא הוּא בכוֹר. אמרוּ: כן. אמר להם: מהרוּ לפדוֹתוֹ ויחיה. מיד נתנוּ לכהן חמישה סלעים וחיה עשרים וחמש שנה אחר כך.

 

תשה. טעוּתוֹ של מלאך המוות    🔗

מעשה ברבי ובבחוּר אחד, שעשוּ נישוּאין בשבת אחת. וּבאותוֹ שבוּע מת הבחוּר. וּבא המת לאמוֹ בחלוֹם ואמר לה: לא הגיע זמני למוּת, אלא הגיע זמנוֹ של רבי למוּת. ואמר הקדוֹש ברוּך הוּא למלאך המוות: הבא לי אחד מן החתנים – ועל רבי אמר. וּמלאך המוות טעה – שהיה אוֹתוֹ חתן הוֹלך ברחוֹבוֹת לבדוֹ וּלקחוֹ והזיק לוֹ, כמוֹ שאמרוּ חכמים, שחתן צריך שימוּר¹² – והמית אוֹתוֹ הבחוּר. וכל אוֹתן שנים, שהיוּ לוֹ לחיוֹת, נתנוּ לרבי, לפי שלא היה רגזן ולא ציער אדם וּמוֹחל לכל כעסוֹ ושוֹמע חרפתוֹ ואינוֹ משיב וּמעביר על מידוֹתיו וּמעוֹרב עם הבריוֹת.

 

תשו. קבר האב    🔗

מעשה באדם אחד, שראה בחלוֹם אדם גבוֹה יוֹתר מן הבית וּפני אדם לוֹ. אמר לוֹ: בוֹא ואראך קבר אביך. והאדם הגדוֹל הוֹליכוֹ לקבר אבוֹתיו והגביה הקבר, אמר: דבר עם אביך. ראה, שהיה אביו בכעס ולא רצה לדבר עמוֹ. אמר האדם הגבוֹה: אינוֹ רוֹצה להשיב לך, לפי שקבר שלו מוּקף אבנים, ולקחו גוֹיים שתי אבנים ואינך נוֹתן אחרוֹת תחתיהן. והיה נראה לוֹ, כאילוּ שתי אבנים חסרוּ שם. ואחר כך אמר לוֹ: ועוֹד אביך כוֹעס, כי היה חייב לאיש פלוֹני שני זקוּקים, והזקוּק האחד לא הספיק לפרוֹע – למה לא פרעת בשבילו? כשהקיץ, אמר לאמוֹ: פרע אבי? אמרה: כן. אמר הוּא למלאוֹת הקבר אדמה והאבנים למלאוֹת קבר אביו. אמרוּ לוֹ: לא תעשה, סכנת נפש היא, לא תעשה.

לאחר ימים רבים ראה גוֹיים שהוֹציאו עפר מבתיהם. אמר: הוֹאיל ואתם מפנים עפר מבתיכם, תביאוּ לקבוּרוֹת ואני אתן שֹכרכם. זכר ראשית החלוֹם וּמילא קבר אביו, וּשתי אבנים שחסרוּ שֹם אחרוֹת תחתיהן. וּשאר קברים שנפלוּ מילא עפר; ורצה לעשוֹת כן לכל קבר וקבר, ולא רצוּ הגוֹיים להביא עפר. וּמתוּ לוֹ בן וּבת. וּמקצת הקהל אמרוּ: לפי שהתחיל במצוָה ולא גמרה.

 

תשז. בית דין של מטה וּבית דין של מעלה    🔗

מעשה באלמנה אחת, שתבעה כתוּבתה מן היוֹרשים ונשבעה בפני שניים; והיא לא ידעה, שאחד מן העדים היה קרוֹב. ולא היוּ לה בנים. לאחר מוֹתה תבעוּ אחיה היוֹרשים שלה את הבית אשר ישבה בוֹ; וּבאוּ יוֹרשי הבעל וישבוּ בבית. ואילוּ יוֹרשין אמרוּ: ירוּשת אחוֹתם היא, שאמרוּ: הלא ידעתם, שנשבעה אחוֹתינוּ על כתוּבתה. ואמרוּ: אין עד כי אם אחד קרוֹב, והאחר הלך למדינת הים. ונתגלגל, שירדוּ מנכסיהם קרוֹבי הבעל והבית חרב.

הרי יש דברים, שאין בית דין שלמטה יכוֹלין לדוּן, ובית דין שלמעלה עוֹנשין…

 

תשח. מעשה באוֹסף ספרים    🔗

חסיד אחד מת. והיוּ לוֹ ספרים הרבה. באוּ יוֹרשיו וּמכרוּ כל ספריו. והצדיקים היוּ מתאנחים על שהיוֹרשים מוֹכרים ספריהם. והיה שם חכם אחד, אמר: אל תיאנחוּ. אגיד לכם איזה עווֹן גרם, שאין הספרים ביד היוֹרשים – כי לא היה משאיל ספרים לבני אדם.

 

תשט. לוֹעג לרש…    🔗

מעשה שעשוּ ארוֹן למת ונשאר מן העץ. אמר יהוּדי: אקח אוֹתה חתיכה ואתקן כינוֹר. אמרו לוֹ: אל תקח. ולא חשש ותיקן כלי שיר מאוֹתה חתיכה. וראה בחלוֹם אוֹתוֹ המת שתיקנוּ לוֹ הארוֹן. ואמר לוֹ, קוֹדם שתיקן משיוּר הארוֹן כלי שיר, אם יתקן, הוּא ינקוֹם ממנוּ. ולא חשש, ותיקן. ועוֹד אמר לוֹ: אם לא ישבוֹר הכינוֹר, יהיה מסוּכן. ולא חשש, וחלה. וכשחלה מאד, לקח בנוֹ אוֹתוֹ כלי שיר ושיבר על קבר של אוֹתוֹ שנראה לאביו, והניח השברים על הקבר. ונתרפא אביו.

ואמר על העניין: ‘לוֹעג לרש חרף עוֹשהוּ’¹³.

 

תשי. המצטער יוֹתר מדאי בא על ענשוֹ    🔗

מעשה היה באחד תלמיד חכם, שהיה לוֹ בן והיה בחוּר גדוֹל, והאב מלמדוֹ תוֹרה. ונפטר הבן בלא בנים. והיה האב צוֹעק במר נפש: יוֹסף בני, בוֹא ללמוֹד! וכשהיה יוֹשב לאכוֹל, היה צוֹעק: יוֹסף בני, בוֹא לאכוֹל!

פעם אחת השכים האב ללמוֹד והיה צוֹעק: יוֹסף בני, בוא ללמוֹד – כמוֹ שהיה רגיל לקרוֹתוֹ כשהיה חי. וּבא השד בדמוּת בנוֹ ועמד כנגדוֹ. מיד הבין, שלא היה בנוֹ אלא שד הוּא, ורקק עליו ואמר: צא, צא, טמא, מכאן וּברח לך! ברח השד.

לכן אין לאדם להצטער יוֹתר מדאי אלא כמנהג אחרים¹⁴.

 

תשיא. לשוא אמר להתבדל    🔗

אחד ציוָה לקברוֹ בבית־הקברוֹת קצת רחוֹק משאר מתים, לקברוֹ לבד; וּבזמן קרוֹב קברוּ מזרעוֹ סביבוֹתיו, שמתוּ זה אחר זה.

 

תשיב. מתים נוֹדדים    🔗

מעשה היה באחד שהיה הוֹלך ותעה ביער. וּבלילה לאוֹר הלבנה בא אדם והכיר, שאוֹתוֹ אדם היה מת, ורצה לנוּס. אמר לוֹ: אל תברח ממני, כי לא אזיק לך; אני פלוֹני. אמר לו: והלא אתה מת? אמר לוֹ: כן, אבל בשביל שדה פלונֹי אין לי מנוּחה וּמייגעים אוֹתי ביערוֹת בשביל שדה פלוֹני שגזלתי ממנוּ.

וכיוֹצא בוֹ מעשה שמעתי: נכרי אחד מת, ואחר ימים הלך עבדוֹ וּמצאוֹ בלילה. אמר לוֹ: אל תברח, איני מזיק לך. אמר לוֹ: והלא אתה מת? אמר לוֹ: אמת, אבל מייגעין אוֹתי מעט שלקחתי מנחלת פלוֹני בעל כרחוֹ. ועתה אמוֹר לאשתי להחזיר לוֹ. אמר לוֹ: והן לא יאמינוּ לי? אמר לוֹ: אמוֹר להם, שילכוּ למחר למקוֹם פלוֹני ויראוּ אוֹתי שם. הלך העבד והגיד בעיר: כך וכך הגיד לי פלוֹני שמת זה כמה שנים. אמרוּ לוֹ: אמר לך שוּם סימן? אמר: תמצאוּ אוֹתוֹ במקוֹם פלוֹני מחר באוֹתוֹ אילן, תאמינוּ לי. הלכוּ כוּלם וראוּ אוֹתוֹ על אילן. וחיפשוּ אוֹתוֹ בקברוֹ ולא מצאוּהוּ.

אמר העבד: החזירוּ לנגזל נחלתוֹ, אז ינוּח.

 

תשיג. מת שוֹקד על ספרוֹ    🔗

(קטע)

נשמוֹת יש להן ספרים ערוּכים על השוּלחן. כמו שרגילין בחייהן ללמוֹד, כן במוֹתן לוֹמדין.

מעשה שעברוּ גוֹיים דרך בית הקברוֹת בליל שבת, וראוּ יהוּדי אחד וספרוֹ על שוּלחנוֹ וקוֹרא בוֹ. – – –

 

תשיד. חזוֹן הנרדם בבית הכנסת    🔗

אחד נרדם בלילה בבית הכנסת וּסגרוֹ השמש. בחצי הלילה ניעוֹר וראה הנשמוֹת מעוּטפוֹת בטליתוֹת, וּשני בני אדם שעדיין בחיים בתוֹכם.

אוֹתם שניים חיוּ ימים מוּעטים וּמתוּ.

 

תשטו. תפילת הרוֹעה    🔗

מעשה באדם אחד שהיה רוֹעה בהמוֹת ולא היה יוֹדע להתפּלל. וכל יוֹם היה אוֹמר: רבוֹנוֹ של עוֹלם! גלוּי וידוּע לפניך שאילוּ היו לך בהמוֹת ונוֹתנן לי לשמרן, לכּל אני שוֹמר בשׂכר, וּלך הייתי שוֹמר בחינם, כי אני אוֹהב אוֹתך. וישראלי היה.

פעם אחת היה הוֹלך תלמיד חכם אחד לדרכוֹ וּמצא את הרוֹעה שכך היה מתפלל. אמר לוֹ: שוֹטה, אַל תתפלל כך! אמר הרוֹעה אליו: היאך אתפלל? מיד לימד לוֹ התלמיד חכם סדר ברכוֹת וּקריאת שמע וּתפילה, על מנת שלא יאמר עוֹד מה שהיה רגיל לוֹמר. לאחר שהלך אוֹתוֹ תלמיד חכם, שכח כל מה שלימד לוֹ ולא התפלל. וגם מה שהיה רגיל לוֹמר היה ירא לוֹמר, מפני שאוֹתוֹ צדיק מנע ממנוּ.

ראה אוֹתוֹ תלמיד חכם בחלוֹם הלילה שהיוּ אוֹמרים לוֹ: אם לא תאמר לוֹ, שיאמר מה שהיה רגיל לוֹמר קוֹדם שבאת אליו, ואם לא תלך, תדע הרעה אשר תמצא אוֹתך, כי גזלת לי אחד מן העוֹלם הבא! מיד הלך ואמר לוֹ.

הרי בכאן לא תוֹרה ולא מעשים, אלא שחשב לעשות טוֹב והעלה לוֹ לדבר גדוֹל. כי רחמנא לבא בעי¹⁵.

 

תשטז. בעל הייסוּרים    🔗

מעשה בחסיד אחד, שהיה בימי החמה שוֹכב לארץ בין הפרעוֹשים, ובימוֹת החוֹרף היה משׂים רגליו בכלי מים עד שהיוּ רגליו דבוּקוֹת בקרח. אמר לוֹ חברוֹ: למה אתה עוֹשה כך? ולמה אתה מסתכן בנפשך? אמר לוֹ: לא חטאתי עווֹן כל כך, ואי אפשר שלא חטאתי בעווֹנוֹת קלים, וּבשביל זה לא הייתי צריך לעשות לי ייסוּרין; אלא משיח סוֹבל עווֹנות, וגם הצדיקים הגמוּרים סוֹבלים ייסוּרין. איני חפץ שיסבוֹל אדם עווֹנוֹתי אלא אני.

וּמת האיש, והיה תלמידוֹ חוֹשב בלבוֹ: כיוָן שעשה לעצמוֹ ייסוּרין, יכוֹל להיוֹת שמתוֹך ייסוּרין מת. כי התלמיד היה רוֹאה הייסוּרין – פעמים היה משליך אש על בשרוֹ– והיה מוּטל למטה, והיה אוֹמר לוֹ התלמיד: הרי אתה מתבטל מדברי תוֹרה, וזה עווֹן! לאחר מוֹת החסיד היה התלמיד מצטער, שמא ייחשב לוֹ לעווֹן באוֹתוֹ עוֹלם. הלך ונשתטח על קבר אוֹתוֹ חסיד וּביקש ממנוּ להוֹדיעוֹ בחלוֹם על דבר הייסוּרין, אם נענש אוֹ מקבל שׂכר. וּבא אליו החסיד בחלוֹם, אמר לוֹ: בוֹא עמי ואראך! והביאוֹ בגן עדן. אמר לוֹ התלמיד: איה מקוֹמי? אמר לוֹ: באוֹתוֹ מקוֹם – ואם תעשה יוֹתר זכוּיוֹת, תהיה למעלה. אמר התלמיד: איה מקוֹמך? אמר לוֹ: באותו מקוֹם גבוֹה. אמר לוֹ התלמיד: תראני מקוֹמך. אמר לוֹ: עדיין לא תוּכל לראוֹתוֹ, לא עשית זכוּיוֹת הרבה שתוּכל לראוֹת מקוֹמי.

והיה התלמיד כך שמח על אוֹרה גדוֹלה שהיתה שם ולא זכה לראוֹת מקוֹם רבוֹ. וידע התלמיד, שלא היה נענש.

 

תשיז. המידוֹת הטוֹבוֹת שנמצאוּ    🔗

בזקן בן העוֹלם הבא

תלמיד חכם ראה בחלוֹם, שהיוּ מביאין זקן אחד בשמים. אמר: אנא אתם מביאין אוֹתוֹ זקן? אמרוּ: לעוֹלם הבא!

באוֹתוֹ שבוּע שחלם, לאחר שלוֹשה ימים, מת הזקן. והספּידוֹ אוֹתוֹ תלמיד חכם והיה בוֹכה וּמצטער עליו יוֹתר מדאי. אמר להם: כך ראיתי בחלוֹם, שהוּא בן העוֹלם הבא. חקר אחר מעשיו ואמרוּ, שהיה נאמן ועני ולא דיבר שקר ולא היה שוֹמע שקרים; וּכששוֹמע שקרים, אם לא היה יכוֹל למחוֹת, הוֹלך מהם; והיה מצמצם בחוֹל וקוֹנה יין טוֹב לשבּת לשכוֹח עמלוֹ, ‘ויין למרי נפש’…¹⁶

 

תשיח. זוֹהר על ראש הצדיק    🔗

חסיד אחד היה רוֹחץ באמבטי במים, ואשתוֹ יוֹשבת אצלוֹ, והכה זוֹהר על ראש הצדיק במים. אמרה לוֹ אשתוֹ: ומה זה הזוֹהר? אמר, שהקדוֹש ברוּך הוּא כוֹתב כל מעשי אדם, והדיוֹ הנשארה בקוּלמוּס הוא מקנח בראש הצדיקים שהגיע זמנם ליפּטר.

וּבאוֹתוֹ שבוּע נפטר אוֹתוֹ צדיק.

 

תשיט. אֵבל יחיד ואֵבל רבים    🔗

מעשה באדם אחד שהיה נוֹהג בעצמוֹ, כשהיה אדם אבל, היה הוּא חוֹזר לביתוֹ בלא מנעלים והיה מצטער עם האבל.

והיה אוֹתוֹ יוֹם שמת בוֹ, שנתקבצוּ כל הקהילוֹת לאוֹתה העיר, ויוֹם תשעה באב היה, והלכוּ הכל יחפים.

 

תשב. מתינות    🔗

מעשה בחסיד אחד, שהיה מתוַכח עם חברוֹ בשער אצל חכמים. והיה בנוֹ אצלוֹ, והיה בעל־דינוֹ מחרף וּמגדף אוֹתוֹ ואוֹמר לוֹ: עשית כך וכך – והיה מספר בגנוּתוֹ ואוֹמר עליו דברים מכוֹערים מאד. ושמע בנוֹ וחרה אפּוֹ עד מאד לכבוֹד אביו וּביקש להתקוֹטט עם אוֹתוֹ האיש בעל־דינוֹ של אביו.

כשהרגיש אביו אמר לוֹ: למה חרה לך? אם אמת הדברים שהוּא אוֹמר, שאני עשיתי דברים מכוֹערים ומגוּנים כאלוּ, למה תתקוֹטט עמוֹ? אני עשיתי שלא כדין, הוֹאיל ועשיתי שלא כדין, ראוּי אני לשמוֹע חרפוֹת וקללוֹת מפי כל אדם על מעשי הרעים. ואם לא עשיתי אוֹתם הדברים המכוֹערים שאמר, למה תחוּש לדברים בטלים? הנח לוֹ ויאמר, והשם יתברך יוֹדע הנסתרוֹת, יוֹדע שלא עשיתי ושאני נקי מכל הדברים שהוּא אוֹמר עלי ושהוּא אוֹמר שווא וּמדבר כזב.

 

תשכא. מעשה קידוּש לבנה    🔗

איש אחד פגע בנכרי בלילה ורצה הנכרי להרגוֹ; וראה האיש שהלבנה זרחה וּביקש מהנכרי שיניח אוֹתוֹ לעשוֹת מצוָה אחת, שציוָה הבוֹרא יתברך, קוֹדם ההריגה לתקן את נשמתוֹ. ושמע הנכרי אליו ונעתר לבקשתוֹ והרשה לוֹ לעשוֹת את המצוָה, ואחר כך יעשה עמוֹ מה שלבוֹ חפץ. והלבנה היתה בחידוּשה וקידשה האיש בכוָנה גדוֹלה, ורצה למסוֹר נפשוֹ אחר כך בשמחה על קדוּשת השם.

ונעשה לוֹ נס. כשדלג שלוֹש פעמים כמנהג ואמר: כשם שאני רוֹקד כנגדך ואיני יכוֹל לנגוֹע בך, כך לא יוּכלו אוֹיבי לנגוֹע בי לרעה, – נשאוֹ הרוּח מן הנכרי ושוּב לא ראוּ זה את זה וניצל ממנוּ.

 

תשכב. מעשה שני המכשפים    🔗

היוּ שני מכשפים, שהיוּ בעיר אחת וראוּ בחוּר אחד עצוּב עד מאד. ושאלוּהוּ: על מה ועל מה? והשיב להם דבר, מחמת שנתרחק מאביו ימים רבים ושלא שמע עליו, אם הוא חי אוֹ מת. אמרוּ לוֹ: תן לנוּ חצי זקוּק כסף ותכתוֹב איגרת ונביא לך היוֹם בּשֹוֹרה מאביך. וכן עשה, כתב לוֹ איגרת. אמר לוֹ האחד: תנהוּ בפי חברי. ועשה כך. עשה מה שעשה וחברוֹ נפל לארץ, כאילוּ היה מת, והניחוֹ שם כשעה חדא. וחזר ועשה מה שעשה וחברוֹ נזדעזע וישב ואחר כך קם על רגליו ואמר לוֹ: טוֹל כתב זה מפי חברי. ואז לקחוֹ והנה היה מכתב של אביו. שאלוֹ הבחוּר: היאך עשית? אמר לוֹ: הלכתי אל בית אביך ונראה לי כאילוּ הלכתי במלבוּשי, שאני לבוּש בוֹ עכשיו, ונתתי כתבך ליד אביך, ואמר לי: תישאר כאן שבעה ימים. אמרתי לוֹ: לא אוּכל, יש לי לילך מיד ואם תשיבני תשוּבה מיד אלך. ואז נתן לי. וכאשר חברי עשה מה שעשה היה במלבוּש הנשמה כאילוּ היה לו גוּף לעיני מי שנשתלח לוֹ ומלבוּשיו כאילוּ עליו.

 

תשכג. הנר    🔗

מעשה היה ברב חסיד אחד, שכבה נרוֹ בליל יוֹם הכיפוּרים; וימת לבוֹ בקרבוֹ, כי אמר: הן גוַעתי אבדתי, וברוֹב צערוֹ הִרְבָּה והפציר בתפילה וּבכיה גדוֹלה על זאת כל יוֹם הכיפוּרים, וגם בלילה לא שכב לבוֹ בליל מוֹצאי יום הכיפוּרים, ושֹק ואפר הציע וּתשוּבה גדוֹלה עשה על ככה, בכה ויתחנן לאמוֹר: אנא יי, אַל תעלני בחצי ימי! והדליק נרוֹ שכבה בבית הכנסת לפני היכל יי במוֹצאי יוֹם הכיפוּרים. ושיערוּ בני אדם באוֹתוֹ נר, שהיה בוֹ שיעוּר לדלוֹק לילה ויוֹם. והיה לנס, להיוֹתוֹ דוֹלק והוֹלך עד ליל הוֹשענא רבה, והיה לאוֹת כי נתקבלה תפילתוֹ וייעתר לוֹ יי ולא אוּנתה אליו רעה.

 

תשכד. חסר־צל    🔗

(קטע)

מעשה באדם אחד שלא היה לוֹ צל. וּבאוֹתוֹ לילה עצמוֹ עשה תשוּבה ונתחרט, ויינחם יי על הרעה. וּבאוֹתוֹ לילה עצמוֹ היה רוֹאה צלוֹ להצילוֹ מרעתוֹ.

 

תשכה. הישארוּת הנפש    🔗

איש אחד היה רוכב על סוּסוֹ דרך יער במוצאי שבת והיה מזמר זמירוֹת. כשהגיע לזמר ‘אדיר אָיוֹם ונוֹרא’, שמע קוֹל ביער עוֹנה: ‘בצר לי לך אקרא’. ונזדעזע האיש ויבן, כי אירע איזה מצוֹק ביער. וישב להעיר הסמוּכה ויוֹדיע זה ליוֹשביה. ויצאוּ עשרים אנשים משם רוֹכבים על סוּסים לחפּשֹ בהיער; וּמצאוּ שם ישראל הרוּג [משכבר הימים], ולקחוּ אוֹתוֹ וּקברוּהוּ.

מהמעשה הזה יש ללמוֹד הישארוּת הנפש מחוּץ לגוּף לאחר מיתה.

 

תשכו. המת הנעלם    🔗

פעם בא איש עני אחד בערב יוֹם הכיפוּרים לעיר אחת, ויסר לבית הכנסת־אוֹרחים, ששם היה מקוֹם מיוּחד לעניים עוֹברים ושבים. ויחלה פתאוֹם וימת. ולא היתה שהוּת עוֹד לקברוֹ, והוּצרכוּ להשהוֹת את המת עד מוֹצאי יוֹם הכיפוּרים. ותשלח חברה קדישא בליל יוֹם הכיפוּרים אנשים לשמוֹר את המת כמנהג. וישתקעוּ האנשים בשינה. ויהי כי נתעוֹררוּ משנתם, ראוּ כי המת איננוּ. ולא נודע, אַיה הוּא, עד היוֹם הזה.

ויכתבוּ יוֹשבי העיר שאלוֹת לגדוֹלי הרבנים, אם היה כדבר הזה ואם נמצא דבר כזה בשוּם ספר. וישיבוּ להם, כי לא נמצא כתוּב מאוֹרע כזה בכתבים.

 

תשכז. מיתת הזקנה    🔗

מעשה באשה אחת זקנה, שהפליגה בחיים קרוֹב למאה שנה והיוּ לה בנים וּבנוֹת וחתנים וכלוֹת ולא היתה דרה עמהם, אלא ישבה יחידה בביתה וּבניה היוּ מסדרים לה פרנסתה ויוֹצאים והוֹלכים בסחוֹרה. וּמתה האשה בעוֹד היוּ בניה בסחוֹרתם, ויוֹתר משלוֹשה ימים לא נוֹדע מיתתה. וכאשר באוּ בניה מצאוּה מתה מוּשלכת באמצע הבית וּפיה פתוּח וידיה ורגליה עקוּמוֹת וּלשוֹנה תלוּיה מחוּץ לפיה ועיניה פקוּחוֹת. וכאשר קברוּה, היתה באה בכל לילה ולילה בהקיץ לחוֹלים בדמיוֹן שלה וקוֹראה אוֹתם או מכה אוֹתם ותוֹך שבעה ימים היה אוֹתוֹ חוֹלה מת. ועד ארבעים יוֹם מתו יוֹתר ממאתיים נפשוֹת; וכוּלם טרם מוֹתם העידוּ על קריאתה אוֹתם בהקיץ אוֹ על הכאתה אוֹתם. ולא נפסקוּ המוות והדבר והדמיוֹן ממנה, עד ששרפוּה.

 

תשכח. ענשה של המתנכרת    🔗

מעשה באשה אחת, שהיתה יוֹשבת בין הנשים והּיו מספרוֹת אשה עם חברתה בעניין יוֹםֹ הדין, שצריך כל אדם ליתן לב על מעשיו. וּפתחה אשה אחת בדרך צחוֹק ואמרה: ואני בבוֹאי ביוֹם הדין לפני בית דין של מעלה וישאלוּ אותי, למה עשיתי כך – אעשה עצמי אילמת, שלא אוּכל להשיב.

ולא היוּ ימים מוּעטים, עד שנעשתה אילמת עד יוֹם מוֹתה.

 

תשכט. כוֹחוֹ של נדר    🔗

מעשה באשה אחת, שהיוּ לה שני בנים, והלכוּ לטבוֹל בנהר ודחפוּ זה את זה וּמתוּ. ונדרה האשה שלא תלך כל ימיה למים. פעם אחת שכחה זה הנדר והלכה למים וּמיד מתה.

 

תשל. אזהרת המת    🔗

איש אחד סוֹחר הלך לדרכוֹ, ויסר לבית מלוֹן אחד ללוּן. ולא היה מקוֹם, והוּצרך ללוּן בבית מספוֹא אחד. ויבוֹא אליו אבי זקנוֹ, אשר מת זה כמה שנים, ויאמר לוֹ: קוּם לך מזה! ויתעוֹרר משנתוֹ וימהר לצאת; ויפן כה וכה, והנה סוּסיו עוֹמדים במקוֹמם. וישב לבית המספוֹא לנוּח ויאמר: החלוֹמוֹת שווא ידברוּ. ויישן שנית. ויבוֹא אליו המת פעם שנית בחלוֹם ויאמר לוֹ: קוּם לך. ויתעוֹרר וילך החוּצה, והנה השמים התקדרוּ עבים, וּפתאוֹם נשמע קוֹל רעם, ויפוֹל הרעם לתוֹך בית המספוֹא, ויהי למאכוֹלת אש.

 

תשלא. לא פגעה בוֹ רימה אלא ברגל    🔗

חסיד אחד נפטר מחוּץ למדינתנוּ בכפר אחד מהלך יוֹם אחד אוֹ שניים ונקבר שם. לאחר כמה שנים הלכוּ בני אוֹתוֹ החסיד להביא עצמוֹתיו, שייקבר עם בני משפחתוֹ, וּמצאוּהוּ שלא נתעכל מבשרוֹ כי אם רגל אחת בלבד. והיה בנוֹ הגדול מצטער על הדבר, מאיזוֹ סיבה נתעכלה הרגל ההיא; והיה מצטער שמא תשלוֹט בוֹ עוֹד רימה, והתענה. וּבא לוֹ אביו בחלוֹם ואמר לוֹ: דע, כי לא שלטה בי רימה כי אם ברגל ההיא, מפני שבעטתי בבעל תוֹרה; וּשאר גוּפי, שלא חטא, לא שלטה בוֹ רימה ולא תשלוֹט בוֹ לעוֹלם.

כך שמעתי מחכם זקן ששמע הדברים האלוּ מפי בנוֹ של החסיד הנזכר; ועדיין בנוֹ בחיים.

 

תשלב. איזה יוֹם יוּכשר לעבוֹדה    🔗

בעיר אחת היה איש אברך, אב בחכמה ורך בשנים, והאי טוֹב עלם הלך לעוֹלמוֹ בימי עלוּמיו. ועוֹד היה בעיר ההיא איש אחד זקן וּבא בימים, וכל ימיו לא מש מאהלה של תוֹרה. ויהי כי נשלמוּ שנוֹתיו מיוֹם ליוֹם ושבק חיים לכל חי וּבא צדיק זה לבית עוֹלמוֹ, ראה כי האברך בן עירוֹ, אשר נפטר זה כמה שנים, היה במעלה יוֹתר עליוֹנה ממנוּ והיטב חרה לוֹ על המעשה הזה, וישאל לפני בית דין של מעלה טיב הדין הזה, ושתקוּ ולא ידעוּ מה לענות. –

ויביאוּ את הדבר לפני השוֹפט האחד, שוֹפט צדק ודיין אמת. ענה הקדוֹש ברוּך הוּא ואמר: כל שנוֹתיו של האדם, אם גם אדם גדוֹל הוּא, יהיה רק ימים למספר; כי מי יוֹדע איזה יוֹם מהימים יוּכשר לעבודה.

ומני אז ואילך סרה תלוּנת הזקן.