אַתָּה חָסֵר לִי לִפְעָמִים
כְּמוֹ כְּאֵב,
כְּמוֹ רַעַם שֶׁהִבְטִיחַ וְלֹא בָּא,
כְּמוֹ הָאַהֲבָה שֶׁאֵין זוֹכִים לָהּ.
אֲנִי רוֹצֶה אָז לִצְעֹק אֵלֶיךָ,
לָחוּשׁ אוֹתְךָ,
לָדַעַת שֶׁאַתָּה יֵשׁ.
אֲבָל אַתָּה אֵינְךָ.
אַתָּה חֲמַקְמָק.
אֵינְךָ מִתְרַחֵשׁ.
אַתָּה שׁוֹהֶה רַק בֵּין הַדְּבָרִים
וְאֵינְךָ הַדָּבָר עַצְמוֹ,
אַתָּה תָּמִיד הַהַפְסָקָה,
הָרֶוַח,
הֶחָלָל.
לָמָּה אַתָּה מִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי גַבּוֹ שֶׁל הַקִּיּוּם?
לָמָּה אֵינְךָ מוֹדֶה בִּהְיוֹתְךָ בְּעַיִן?
נִמְשָׁך אֶל מַגְנִיטְךָ,
מַאֲמִין בְּךָ —
הַאֵין זוֹ הוֹכָחָה לְךָ שֶׁאַתָּה קַיָּם?