22 ביולי 2002. טייסי חיל האוויר מטילים פצצה במשקל טונה על בית בעזה ומחסלים את ראש הזרוע הצבאית של החמאס, סאלח שחאדה. הסיכול לא היה ממוקד דיו. עם שחאדה נהרגים שלושה־עשר אזרחים פלסטינים, בהם תשעה ילדים.
התחקיר שלאחר מעשה קובע שהיה כשל מודיעיני. מספר האזרחים שנמצאו בקרבת המבוקש השתנה, הפעולה התבססה על נתוני מודיעין מוטעים. אילו ידעו, היו עוצרים את הפעולה.
הפצצה הזאת עושה הרבה רעש, לא רק בעזה. קו אדום נחצה בישראל: אנשי שמאל מכנים את טייסי חיל האוויר “פושעי מלחמה”. מכוניות פרטיות של טייסים מרוססות בתרסיס שחור. כמה מהם מקבלים איומים על חייהם. נושא הסיכול הממוקד, שנהפך לשכיח למדי במהלך האינתיפאדה, מעלה שוב את השאלה האם יש דבר כזה, לחימה מוסרית בטרור ואם כן – מהי? מותר לנו בכלל לבצע סיכולים? באילו נסיבות? מהי “פצצה מתקתקת”, ומהי ההגדרה העדכנית שלה? מה לעשות בטרוריסט שבסביבתו אזרחים, וחמור מזה, ילדים? האם צה"ל כבר אינו הצבא המוסרי כמו שפעם חשבנו?
עם שוך הסערה הראשונה, ניאות מפקד חיל האוויר דאז, האלוף דן חלוץ, להעניק לי ריאיון בלעדי למוסף הארץ, לראשונה מאז פעולת החיסול. על השאלה איך הוא ישן בלילה מאז הריגת הילדים והאזרחים בחיסול שחאדה משיב חלוץ ללא ניד עפעף – ״אני ישן טוב מאוד בלילה." על השאלה מה בעצם מרגיש טייס שלוחץ על כפתור ומטיל פצצה שהורגת טרוריסט אבל באותה הזדמנות גם אזרחים וילדים, הוא עונה: “אגיד לך מה אני מרגיש, אני מרגיש דפיקה קלה בבטן האווירון, ואחרי כמה שניות זה עובר.”
חלוץ יסביר מאוחר יותר שעיקר כוונתו היה לתת גיבוי לטייסיו. להעביר מסר שהוא ניצב “לפניהם ומאחוריהם”. לימים יודה שזאת היתה אמירה לא מוצלחת ודי מיותרת. את מסר הגיבוי והתמיכה יכול היה להעביר בדרך אחרת. דבריו מעוררים גל של ביקורת ציבורית שאינה מרפה ממנו. בג"ץ דוחה עתירה של נתן זך, של אנשי “יש גבול” ושל חוגים דומים לפסול את מינויו לסגן הרמטכ"ל, אולם לא חוסך ממנו מילים קשות. עם הזמן והגברת קצב הפיגועים, הסיכול הממוקד שב ומתמקם, עמוק בתוך הקונצנזוס הלאומי.
האלוף עמוס ידלין ואסא כשר מפרסמים כמה מאמרים, תחילה בעברית, בקצרה, ואחר כך באנגלית, בהרחבה, בזכות פעולות כאלה, בנסיבות מסוימות.
הציבור מתבשר, חדשות לבקרים, על עשרות פיגועים שצה"ל הצליח לסכל. רוב אזרחי ישראל נותנים זה זמן מה אור ירוק לממשלה ולצבא לחסל את כל מי שמתכנן לחסל אותם ואשר יש לגבי זה הוכחות.
סקרים מראים כי חלקים בציבור נהיו פחות קפדניים בכל הנוגע לבעייתיות אתית המלווה את פעילות הצבא. יש ישראלים שהפסיקו לשבור את השיניים בצמד המילים מבית היוצר הצה"לי, “סיכול ממוקד”, ועברו לסתם “חיסול”. אנחנו “מחסלים”; ישראל “מחסלת” – “חיסלנו.” “נחסל.” “הצליח החיסול ההוא.” “נכשל ניסיון החיסול הזה.” הסמנטיקה מעידה שהתרגלנו. רק מעטים ממשיכים לצעוק. אנשי השמאל המסורתי, מר"צ ושמאלה ממנה וכמובן המפלגות הערביות. זאת עת מלחמה. הרבה מאוד ישראלים מרכזים את האנרגיות שלהם בהישרדות וביצירת מרחב מוגן להם ולמשפחותיהם. יש בהם מי שתופסים את העיסוק במוסר כמותרות.
*
האם ישראל איבדה את אחד הנכסים הטובים והישנים שלה – צבא בעל מוניטין של מדיניות הומנית ומוסר לחימה מהגבוהים בעולם?
לא. אמות המידה שאני מכיר, בנהלים, בפקודות, בתדריכים, בשיעורים, הן אמות מידה העומדות בכל המבחנים המוסריים. אדרבה, ברמת הנורמות הכתובות אנחנו מרשים לעצמנו פחות ממה שמרשים לעצמם אחרים במצבים מקבילים.
1923–1924
שפת הים
שמן על בד, 56 X 54
ירושלים
צבע מים ועיפרון על נייר, 31.5 X 23.8
1927–1928
הדרך לצפת שמן על בד,
89.6 X 65.2
1928
הרכבת עוברת ברחוב הרצל
שמן על בד, 53.5 X 44.5
1939
נחל קדרון שמן על בד,
148.4 X 114.3
1940
תל־אביב, מראה מהגג צבע מים ועיפרון על נייר,
74 X 54
1949
צפת
שמן על בד,
45 X 33
1956
הבית והדקל במגדל
שמן על בד,
120 X 80
1958
נוף רמת־גן שמן על בד,
130 X 100
1960
הרי יהודה
שמן על בד,
113 X 70
לא מתוארך
נוף
שמן על בד,
93 X 64.5
ללא כותרת
צבע מים על נייר, 40 X 39
פלדת קורטן, 30 X 55 X36
1978
ללא כותרת
שמן על בד,
196 X 130
ההיסטריה של פרסאוס
פוטו־טרנספר, אמולסיות אקריליק על פילם, אלומיניום, חוטי מתכת אל־חלד,
30 X 110 X 240
צה"ל? של הכיבוש, של החיסולים, של המחסומים?
אני לא יודע מה אומרת לך מחרוזת המילים שלך. בואי נתבונן בכל אחת מהן לחוד.
צה"ל? מה את יודעת על היקף הפעילות של צה"ל, בכל האזורים המצמיחים טרור? כמה פלוגות פועלות שם? כמה חיילים יש בכל פלוגה כזאת? כמה פעולות הם מבצעים כל יום? אילו ידעת מה היקף הפעילות, היית מבינה עד כמה ההכללה “צה”ל" היא חסרת שחר. אילו החיילים היו להוטים לירות כדי להרוג היו כל יום נהרגים מאות ואלפי פלסטינים. למה צה"ל הוא לא, קודם כול, מאות אלפי הפעולות המתבצעות ללא דופי, אלא דווקא אותן פעולות, שיש בהן דופי, כזה או אחר, פעולות שלא את ולא אני יודעים מה האחוז שלהן בתוך כלל הפעולות, חמישה או 15 או 25 או 35 אחוז?
הכיבוש? מזה אלף ושש מאות שנים מתפתחת בעולם תורת המלחמה הצודקת, אבל היא לא נעשתה חלק מן ההשכלה הכללית של האדם, אף שאין לנו אדם שאינו רואה מלחמות בחייו, מקרוב או מרחוק. יותר מאלף וחמש מאות שנה יש לנו הבחנה בין צדקת המלחמה עצמה לבין צדקת המעשים הנעשים במהלכה, אבל זה לא מפריע לאף אחד, כנראה, לנפנף במילה “כיבוש”, שאינה מעניינו של החייל. במשמעות של “כיבוש” יש טעם לעסוק רק במישור של צדקת המלחמה. פעולות החיילים נבדקות במישור אחר, במישור של צדקת המעשים הנעשים במלחמה.
ולא מיותר להזכיר זאת, המלחמה הנוכחית היא בעיקרה מלחמה נגד הטרור ולא מלחמה בעד הכיבוש. גם במישור צדקת המלחמה עצמה יש הצדקה מוסרית מלאה להילחם בטרור, באופן אפקטיבי, בגבולות המוסר.
החיסולים? אני לא יודע למה אנשים להוטים להשתמש בביטוי הזה, המושך אחריו זנב גס, נגוע באכזריות, המזמין יחס שלילי. האם שוטרים שהרגו פושע שהחזיק בבני ערובה, רגע לפני שהוא עמד להרוג אחד מהם, “חיסלו” אותו? למה חיילים שהורגים טרוריסט, שהוא גרוע מפושע, לפני שהוא בא להרוג רבים מאיתנו, עוסקים ב"חיסול"? מה שנקרא בשפה המקצועית “סיכול ממוקד” הוא פעולה צבאית למניעת פעולת טרור צפויה. אני יכול להגיד לך בדיוק מתי זה עומד במבחנים המוסריים. עם האלוף עמוס ידלין וצוות שלם של מומחים, הייתי שותף לפיתוח מערכת העקרונות האמורה לחול בכל
פעילות צבאית למניעת טרור, כולל סיכול ממוקד.
המחסומים? על רגל אחת. מה שאת יודעת על הנעשה בהם, מן התקשורת, מחייב שתי תגובות. ראשית, מה שאת רואה משקף מיעוט של פעולות חיילים ושוטרים במחסומים. שוב, לא את ולא אני יודעים בדיוק מה גודלו של המיעוט הזה. שנית, המיעוט השלילי מחייב טיפול יסודי בשורשיו. קודם כול מתחייב טיפול בנורמות המוסריות שחיילים ושוטרים מביאים למחסומים, מן הבית, מן הרחוב, ואולי גם מן היחידה שלהם, ונוסף על כך מתחייב טיפול ברמה המקצועית שלהם, בעיקר ברמת ההבנה של משמעות המעשים שלהם ובעומק המחויבות לריסון עצמי, בכל תפקיד ממלכתי, בעיקר נוכח אזרחי אויב, במקום שבו הרגשות מעורבים, מטבע המצב.
ועוד הערה אחת. בניגוד לדימוי שעולה מן הלהג הרווח בחלקים מסוימים של התקשורת הישראלית, דמותו של צה"ל כצבא בעל אמות מידה מוסריות נראית לי רווחת. דמותו של הלוחם הישראלי כקלגס אכזרי חביבה על סוכני התעמולה הפלסטינית בתקשורת. דמותו של הלוחם הישראלי כאדם מן השורה, די סביר, די הגון, לא שש להרע, לא להוט להתאכזר, מעוגנת היטב בתודעת הציבור בישראל, הציבור האמיתי, לא תריסר אנשי תקשורת המעמידים פנים שהבל פיהם הוא “הדיון הציבורי”. אני מעריך שהיקף התופעות השליליות הוא יותר רחב ממה שאנחנו לומדים עליו באופן רשמי, אבל יותר צר ממה שמספרים לנו התעמולה הפלסטינית וידידיה בתקשורת ובארגונים פרו־פלסטינים בישראל.
ביקורת לא רצינית 🔗
אסא, על מה אתה מדבר? וכמעט מתחשק לי לשאול אותך – איפה אתה חי? צה"ל חוטף ביקורת ציבורית ותקשורתית קשה ביותר מכל העולם על אופן תפקודו מול הפלסטינים. הביקורת נוגעת גם לפעולות מבצעיות כמו סיכול ממוקד של טרוריסט, שבמהלכו נפגעים אזרחים, וגם על אופן ההתנהלות היומיומית מול האוכלוסייה הפלסטינית.
אדם הרוצה להיות אחראי לדעותיו לא מדקלם דברי ביקורת העוברים אצלנו מאוזן לפה, כמו במחלה מידבקת. אדם עצמאי מקשיב לכל ביקורת, בסבלנות, באופן ענייני, לא מתפעל ממנה רק מפני שהיא ביקורת, לא מתעלם ממנה רק מפני שהיא ביקורת, מזהה את שורשיה, תוהה על תוכנה. בואי נעיף מבט בכל סיפורי הביקורת שאת מספרת.
אבל לפני זה, שאלה קצרה. זה שנים, בסקרים מקצועיים בדבר אמון הקהל הרחב בגופים ישראליים ממלכתיים, חברתיים ואחרים, צה"ל נמצא במקום הראשון, לא כל כך רחוק מן התקרה. לא שמעת על זה? העיתון שלך לא מפרסם את זה? שכחת את זה? איפה זה נכנס לתמונת הביקורת שאת מציירת?
מה הרקע הכללי של הביקורת? מאז ספטמבר 2000 מדינת ישראל נמצאת במצב של לחימה כנגד הטרור הפלסטיני. הלחימה הזאת אילצה את ישראל ואת זרועותיה, ביניהן צה"ל והשב"כ, לנקוט פעולות הגנה על חיי אזרחיה ובכללם לוחמיה, במתכונת חדשה, לא מוכרת. העימות עם ארגוני הטרור הפלסטיניים אינו העימות הצבאי המוכר, בין מדינה למדינה, בין צבא לצבא. הוא גם לא העימות המשטרתי המוכר, בין משטרתה של מדינה לבין הפושעים הפליליים שבין אזרחיה. נוצר צורך בהתוויה של מערכת חדשה, עקרונות, שיטות, נהלים. מתוך עיסוק ממושך בממד המוסרי של הלחימה החדשה, אני יכול להעיד שהיא יותר מורכבת גם מן המלחמה הצבאית המוכרת וגם מן העימות המשטרתי המוכר. אנחנו במצב חדש. חובה להבין את זה.
אני מכיר ביקורת עקרונית על הרעיון שאנחנו במצב חדש. את לא קוראת על זה יותר מדי בעיתונים. צריך להתמצא בדיונים העיוניים שבספרות המקצועית, באתיקה צבאית, בפילוסופיה של המוסר, במשפט הבינלאומי, במדעי המדינה, אבל כל זה לא מעניין את התקשורת הישראלית. בכינוסים בינלאומיים אני נתקל בביקורת כזאת, במיוחד מאנשי אקדמיה אירופים. היא עניינית, לפחות על פניה, מנומקת, מכובדת ולא משכנעת. ואולי יפתיע אותך שבין העוסקים באתיקה צבאית באירופה ובארצות הברית, העמדות שאני מציג נהנות מתמיכה רחבה.
אני מכיר ביקורת עקרונית על שיטה זו או אחרת, כדוגמת זו של הסיכול הממוקד. עתירה בעניין זה נמצאת בפני שופטי בג"ץ. קראתי את מסמכי העתירה הזאת. נימוקי העתירה הם מעניינים, ראויים לתגובה, לא משכנעים בעליל. חלק מהם, הבאים לדרוש מן המדינה שתנהג בטרוריסטים כאילו הם חשודים בפשע פלילי ותו לא הם לא רק מגוחכים, אלא גם נגועים בחוסר אחריות, בהפקרת חיי האזרחים. העיתון הבינלאומי לאתיקה צבאית, Journal of Military Ethics פירסם (אפריל 2005) מאמר מקצועי מקיף, של האלוף עמוס ידלין ושלי, המתווה את העקרונות המוסריים המאפשרים פעולות של סיכול ממוקד, אבל מגבילים אותן למצבים מסוימים. כשאני מציג את העקרונות הללו בבימות מקצועיות רגועות, בלי פוליטיקה ובלי תקשורת, אני שומע מדי פעם ביקורת. פה ושם אפשר ללמוד ממנה, בדרך כלל היא ביקורת מוכרת, כבר שמענו אותה, התמודדנו איתה, לא היה קשה לעשות זאת, עברנו הלאה. ובחלק מן התגובות משתמשים ברעיונות שלנו כדי להפוך את כל התמונה המסורתית של תפיסת המלחמה הצודקת.
אני מכיר ביקורת על אירועים מסוימים. אני מכיר ביקורת על פעולת הסיכול הממוקד כנגד הטרוריסט המסוכן סלאח שחאדה, מצד אחד, כמו שאני מכיר ביקורת על פעולת החילוץ המתמהמה של שוטר מג"ב מדחאת יוסף ז"ל, מצד שני. הביקורת שאנחנו שומעים, במיוחד מיד לאחר שנודע על אירוע כזה, היא ברובה לא רצינית. היא לא נעשית על יסוד הכרה של העובדות, הבנה של השיקולים, הערכה ממשית של התמונה. התיאורים התקשורתיים הם לא בסיס מוצק להערכה מקצועית או לשיפוט מוסרי, אפילו אם אין בהם שום נימה של שירות מגמות התעמולה הפלסטינית, קל וחומר כשיש בהם נימה כזאת, במאמץ ניכר, בסגנון מוכר. נוכח סיפורים רווחים על אירועים כאלה, מאז ומעולם אני נוהג לפי הכלל המעשי הפשוט, לשתוק, אלא אם כן רכשתי לעצמי התמצאות של ממש בתמונת האירוע. כשאתה מתמצא, אתה רואה כמה שטויות אנשים מדברים, אם בתום לב, אם בזדון לב.
התיאור שנתת כאן מעקר ופוסל למעשה כל אפשרות לבקר את פעילות צה"ל בשטחים ומול מחבלים. יש פה משהו שלא נשמע סביר, ולא נשמע כעולה בקנה אחד עם אמות מידה מוסריות.
אולי לא שמת לב לזה שאני מדבר על הביקורת מכיוון המאזין, לא מכיוון הדובר. לא אמרתי אף מילה בשאלה איזו ביקורת מותר להשמיע או איזו ביקורת אסור להשמיע. חופש הביטוי הוא חלק מכבוד האדם, אחת מן החירויות הבסיסיות שלו. השמירה עליו היא מאושיות המדינה הדמוקרטית, המתוקנת, ולא עולה על דעתי לערער על הזכות להשמיע דברי ביקורת, בגבולות החוק, המוסר והאתיקה. מה שמעניין אותי הוא משהו אחר, הרבה פחות מובן מאליו: מה ערכה של ביקורת, עד כמה צריך להקשיב לה בכלל, מתי מותר ואף ראוי להתעלם ממנה? אני חוזר ואומר, ביקורת על אירוע מסוים, על יסוד תיאור חלקי, פזיז, מגמתי, בלי הכרת העובדות ובלי הבנת השיקולים, היא בעיני חסרת ערך, במקרה הפחות גרוע, וחסרת אחריות, במקרה היותר גרוע.
אני מתעניין בביקורת, אם אני שותף להנחות שלה, לפחות לחלק מהן, אם היא מנומקת, מוצגת באופן סביר, ענייני, לפחות מתאמצת להיות כזאת, אם ניכרת ברקע המוכר שלה יושרה, בין השאר נכונות להציג ביקורת עצמית, לא רק ביקורת של הזולת.
אם אני שומע קולות של ביקורת עולים ממקום שמשמיע קולות קבועים כל פעם שצה"ל עושה משהו כנגד טרוריסטים פלסטינים, לא משנה מה צה"ל עושה, לא משנה מה הטרוריסטים עושים, הקולות האלה לא מעניינים אותי כמלוא הנימה. הם מצטיירים כתעמולה פלסטינית שתכליתה העיקרית היא להפריע לנו להתגונן מפני הטרור הפלסטיני.
איך אתה קובע בוודאות כזו שמניעי אנשי גוש שלום וחבריהם אינם מוסריים? העובדה שהביקורת שלהם נמצאת בזיקה עמוקה עם תפיסתם הפוליטית אינה מעידה על כך.
אני מודה לך על השאלה הזאת. צריך להבין למה הביקורת הבאה מכיוון גוש שלום ודומיו על פעולות צבאיות היא חסרת ערך מוסרי. בואי נראה מה המבחנים שעֶמדה בענייני השעה צריכה לעמוד בהם, כדי להיחשב עמדה מוסרית ולא רק התבטאות פוליטית.
ראשית, עמדה מוסרית מחייבת נאמנות לחובה המוסרית לשמור על כבוד האדם באשר הוא אדם. אי־אפשר לגלות נאמנות כזאת בלי לשלול, בגלוי, בחדות, בנחרצות, את הטרור הפלסטיני, על כל צורותיו. אם נוכח איומי טרור מה שיש לאדם לומר הוא רק דקלום מן המוכן על לוחמי החירות שיריביהם קוראים להם טרוריסטים, אין כאן עמדה מוסרית. אם נוכח פיגועי טרור, תשעים ותשעה מתוך מאה משפטים שאדם משמיע הם ניסיון להבין את נפש הטרוריסט, ברוח משתמעת של “להבין פירושו לסלוח”, אין כאן שמץ של עמדה מוסרית.
לסופר סמי מיכאל יש הרבה מילים של הבנה ללבם הדואב של הטרוריסטים. “למה קוראים לחיזבאללה או לחמאסניקים מחבלים?” הוא שואל בטרוניה, פוקח עין אחת ועוצם את השנייה. “הם לא ישכחו לנו את זה,” אומרת “העין האחת”, למראה “חייל במג”ב מכופף ערבי ורוכב עליו." אני רוצה ששום שוטר מג"ב לא יכופף שום ערבי כדי לרכוב עליו. פה, העין שלי רואה מה שרואה העין שלו, אבל אצלו רק עין אחת פקוחה, אצלי שתיהן. למה הוא יודע לומר “הם לא ישכחו לנו את זה,” ולא יודע לומר "אנחנו לא נשכח להם את זה״ – את מראה התינוקת שכדור צלף פלסטיני פגע באמצע המצח שלה והרג אותה, את מראה בנות משפחת חטואל, אישה הרה וארבע בנותיה, או בני משפחת אוחיון, אישה ושני בניה, שנורו כולם מטווח אפס על ידי מי שסמי מיכאל תוהה למה אנחנו קוראים להם “מחבלים”, ועוד מאות מראות כאלה. אין לי כבוד לעמדות חד־צדדיות, מפני שהן אינן מוסריות, מפני שנקודת המבט המוסרית מחייבת שתי עיניים פקוחות, לא רק אחת.
שנית, באותה רוח, עמדה מוסרית מחייבת נאמנות לחובה המוסרית לשמור על חיי אדם באשר הוא אדם. יש אנשים שמלבד סיסמאות בדבר הסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים, לא שמעתי מפיהם שום הצעה מעשית, כיצד למנוע את הטרוריסט של היום להגיע מחר לקניון, לאוטובוס, לאוניברסיטה, כדי לרצוח המונים. וגם לא שמעתי מהם שום הצעה של ממש, כיצד למנוע פיגועים כאלה, מעשי ידיהם של רוצחי החמאס, שלוחי החיזבאללה, נתמכי איראן, לאחר כינון הסדר הקבע.
שלישית, עמדה מוסרית בדבר המדינה מחייבת הכרה מלאה בחובתה המוסרית לקיים מנגנונים מקצועיים אפקטיביים של הגנה על חיי האזרחים ובכללם החיילים. מנגנונים כאלה אמורים לפעול בדרכים ראויות, מבחינה מבצעית, אתית ומוסרית. האם שמעת פעם מן האנשים האלה שבח או לפחות הסכמה לפעולה צבאית כלשהי, נגד טרוריסטים פלסטינים? כל מנגנון ממלכתי חייב להיות מרוסן. זאת העמדה שלי. זאת העמדה של אנשים רבים שאני מכיר במנגנונים האלה עצמם. אבל יש הבדל בין הרצון לרסן את כוח הלחימה לבין הרצון להחליש את כוח הלחימה. מנקודת המבט של החובה המוסרית של המדינה להגן על אזרחיה ובכללם חייליה, הרצון לרסן הוא הכרחי, הרצון להחליש הוא פסול.
ועוד נקודה. ביקורת מוסרית עולה בקנה אחד עם עמדות פוליטיות שונות. מי שקורא את המאמר של ידלין ושלי, בעברית, בקצרה, ומבין את העקרונות האתיים והמוסריים של הלחימה בטרור, רואה שהם עולים בקנה אחד עם עמדות פוליטיות מגוונות. ביקורת העולה בקנה אחד רק עם עמדה פוליטית אחת, לא עם שום עמדה השונה ממנה באופן משמעותי, לא יכולה להיות ביקורת מוסרית. היא ביקורת פוליטית ומשקלה הוא המשקל של ביקורת פוליטית, לא של ביקורת מוסרית.
אמרת שיש מקום לביקורת עניינית, ששואבת מרוח הדמוקרטיה, ושאינה מונעת מטעמים פוליטיים. איפה אנחנו מוצאים אותה?
קודם כבר הזכרתי דוגמאות של ביקורת מקצועית. הנה דוגמה נוספת.
במסגרת דיון כלשהו, בהשתתפות אנשי צבא ואנשי אקדמיה, שמעתי את הטענה הבאה, מפי אחד מן הקצינים. אם הטרור משול לביצה שורצת יתושים, צריך לא רק לתפוס את היתושים בעוד מועד, אלא גם לייבש את הביצה. לאחר התרגום מן המשל אל הנמשל, נשמעת פה טענה ביקורתית מעניינת: השיקולים של הלחימה בטרור עוסקים במניעה של פיגוע טרור מתגלגל, אבל אינם עוסקים במידה מספקת בהשפעה שיש לדרכי המניעה השונות על עתידו המרוחק יותר של הטרור, לדוגמה, על המוטיבציה להתנדב לפיגוע התאבדות רצחנית. זאת ביקורת שראוי להביא אותה בחשבון. שמעתי תגובות מקצועיות שונות על הביקורת הזאת, אבל עכשיו לא הן העניין, אלא עצם היכולת להעלות ביקורת עניינית, שאינה ביקורת עניינית, שאינה מונעת מגישות פוליטיות.
לא מיותר להבהיר, כי ביקורת עניינית לא מוכרחה להיאמר בסימן קריאה. ביקורת עניינית יכולה להישמע היטב גם אם היא נאמרה בסימן שאלה. הנה דוגמה פשוטה. כל פעולה צבאית שנפגעים בה פלסטינים שאינם מעורבים בטרור חייבת לעמוד במבחן העיקרון המוסרי של הכורח הצבאי. אם אין זה הכרחי לבצע אותה, במתכונת שבה היא מתבצעת, כדי להגן על חייהם של אזרחי המדינה ובכללם חייליה, מן הראוי לא לבצע אותה. בהזדמנויות שונות, יכול אדם לשאול מן הצד, לאחר מעשה, בתמיהה, אם פעולה כלשהי היתה הכרחית. אם פעולה יוצרת, באופן טבעי, לא רק בתעמולה זדונית, מראית עין של פעולה לא הכרחית, אולי היא באמת לא היתה פעולה הכרחית.
חסרה לנו מאוד נימה ביקורתית בסימן שאלה. יש לנו עודף, ממש דלקת, של נימה ביקורתית בסימן קריאה.
סיכול ממוקד מוסרי 🔗
בוא נדבר על הסיטואציה הטעונה ביותר, “פעולה של סיכול ממוקד”, כפי שאתה מכנה זאת. ובשפה מדוברת יותר – הריגה, חיסול של מחבל טרוריסט, או רב־מחבלים. לפעמים הוא בגפו, וזה מצליח. לפעמים משלמים בחייהם אנשים שלא היו מעורבים, והנורא מכול – גם ילדים. ואנחנו אלה שגרמנו למותם.
בסדר, בואי נדבר על הסיטואציה הטעונה ביותר. את חושבת שהפעולה הצבאית היא הסיטואציה הטעונה ביותר, אני חושב שהסיטואציה ערב הפעולה הצבאית היא הטעונה ביותר. חובתה המוסרית של המדינה, חובה מן המעלה הראשונה, היא להגן על חיי אזרחיה. חובתה המוסרית של המדינה, בהיותה דמוקרטית, היא לשמור על כבוד האדם באשר הוא אדם, ובכלל זה שלא לפגוע במי שאינו מסכן את אזרחי המדינה ובכללם חייליה. זוהי הדילמה: אם לא נבצע את פעולת הסיכול הממוקד, נניח בכך לטרוריסט לגלגל את הפיגוע, ייהרגו אזרחים ישראלים. אם אכן נבצע את פעולת הסיכול הממוקד, נפגע בטרוריסט, לא יהיה פיגוע, לא ייהרגו אזרחים ישראלים, אבל ייתכן שייהרגו עם הטרוריסט גם פלסטינים שאינם מעורבים בטרור. זוהי ברירה טראגית. או שייהרגו אזרחים ישראלים שלא נשקפת מהם סכנה או שייהרגו פלסטינים שלא נשקפת מהם סכנה. מה היית עושה?
הכלבים ינבחו על השיירה בכל מקרה. אם יהיה פיגוע וייהרגו ישראלים, הביקורת תלהג, “כישלון! איפה צה”ל? איפה השב"כ?" אם יהיה סיכול וייהרגו פלסטינים מלבד הטרוריסטים, הביקורת תלהג, “כישלון! איפה טוהר הנשק של צה”ל? איפה ריסון הכוח של השב"כ?" ואילו האחראים על השיירה מוכרחים לקבל החלטה, כשלפניהם הברירה הטראגית. הם אמורים לדעת, כי בכל מקרה הם יעמדו בפני צירוף מורכב של תוצאות, מאוד רצויות ומאוד לא רצויות. מהו הצירוף העדיף, זו השאלה המוסרית הגדולה.
מה עלינו לעשות?
חובתנו המוסרית היא תמיד כפולה, להתגונן מפני הסכנה הנשקפת לאזרחי ישראל, ולהביא בחשבון את הסכנה הנשקפת לפלסטינים שאינם מעורבים במישרין בטרור. תמיד, עלינו לעשות כל מאמץ אפשרי כדי למצוא דרכים לביצוע מוצלח של המשימה, להגן על אזרחי ישראל, לפגוע בטרוריסט או בטרוריסטים, לא לפגוע במי שלא נשקפת ממנו סכנה. ובסופו של דבר, כשמגיעה שעת הכורח הצבאי, יש לפגוע בטרוריסט או בטרוריסטים, כדי להגן על אזרחי ישראל, גם אם אין מנוס מסכנה של פגיעה בפלסטינים שאינם מעורבים במישרין בטרור, אבל מתוך מאמץ למזער את הפגיעה בהם, ככל האפשר. בירור הדילמה אינו פשוט, אבל זו השורה התחתונה, המעשית.
שימי לב שהדילמה הזאת מציבה אותנו בנסיבות טראגיות: לא משנה מה נעשה, יהיו לזה גם תוצאות שליליות. אם לא נסכל את ניסיון הפיגוע, ייהרגו בני אדם בישראל מידי הטרוריסט. אם אכן נסכל את ניסיון הפיגוע, ייתכן שייהרגו עם הטרוריסט גם אחדים משכניו. כך או כך, ייהרגו בני אדם שלא רצינו במותם, שלא נשקפת מהם סכנה. בלשון ציורית יותר אפשר לומר, כי בנסיבות שהטרוריזם כופה עלינו, לא משנה מה נעשה, יהיה לנו נימוק טוב שלא לישון בשקט בלילה, שלא לשמוח על מה שעשינו או לא עשינו. גם אם אנחנו שלמים לחלוטין עם מה שעשינו וגם היינו עושים זאת שנית אם היה מתעורר הצורך בכך, עדיין ייתכן שלא נישן בשקט בלילה, מפני שבסיכול הממוקד נהרגו גם שכניו של הטרוריסט. כל מי שדיבר על הסיכול הממוקד כנגד שחאדה היה מיטיב לעשות אילו הבהיר זאת.
נשמע טוב. נשמע נכון. רק מה, כנראה לא ממש עובד בשטח.
על סמך מה את קובעת את זה?
לא צריך להיות מומחה גדול בתחום הצבאי כדי לזכור מה קרה למשל במהלך פעולת החיסול של סלאח שחאדה. אם בצה"ל באמת היו פועלים לפי ההנחיות המוסריות המסודרות שהצבת כאן, לא היו נהרגים ארבעה־עשרה אזרחים לא מעורבים בטרור ובהם תשעה ילדים ולא היו נפצעים עשרות בני אדם נוספים. צבא מוסרי, חיל אוויר מוסרי, היה מקבל החלטה אחרת. כתבים ופרשנים כתבו שאפשר היה לבחור בפצצות קטנות יותר, של רבע טון או חצי טון, ולא להטיל בלב עזה באזור צפוף אוכלוסין פצצה של טונה.
אני לא חי מפיהם של “כתבים ופרשנים”. דיברת עם מישהו שמכיר את הנוסחאות, שיודע לחשב מה ההסתברות לפגוע בטרוריסט, בעיצומו של פיגוע מתגלגל, כשמטילים על הבית שבו הוא נמצא ארבע פצצות של רבע טון ולא פצצה אחת של טון? שמעת משהו על חישוב ההסתברות לפגוע בפלסטינים הגרים בסביבתו של הטרוריסט הזה, כשמטילים לא פצצה אחת, אלא שתיים או ארבע או שמונה?
יום אחד נפגשה הצמרת האופרטיבית של החמאס בנוכחות אחמד יאסין. כדי לא לפגוע בפלסטינים שאינם מעורבים בטרור, שהיו בסביבת הדירה בה התקיים המפגש, צה"ל לא השתמש בחימוש הכבד ביותר, אלא בחימוש יותר קל. התוצאה הישירה? הם לא נהרגו. התוצאה העקיפה? אני לא יודע כמה ישראלים נהרגו בסופו של דבר מפני שהטרוריסטים האלה לא נהרגו והמשיכו לגלגל פיגועים. אני שואל אותך: מידי מי ראוי לבקש את דמם של כל הישראלים שנהרגו, או אפילו יכלו ליהרג ולא נהרגו, בפעולות של הטרוריסטים שניצלו מן הסיכול הממוקד שלא צלח?
הדיבורים נגד השימוש בפצצה של טונה באזור עירוני, כאילו יש איסור מוסרי מוחלט לפגוע בטרוריסט הפועל מתוך אזור עירוני, או כאילו יש איסור מוסרי מוחלט להשתמש בפצצה של טונה באזור עירוני, הם לא רציניים, לא אחראיים. אין לך שום בסיס לטענה שהפעולה יכלה להשיג אותה מידה של הגנה על אזרחי ישראל מפני הפיגועים המתגלגלים של סאלח שחאדה, באמצעות חימוש יותר קל.
ועם זאת, מותם של עשרה פלסטינים, מלבד שחאדה, אחת מנשותיו ושומרי ראשו, היה תקלה מודיעינית חמורה. אסור לה לקרות.
והנה, נקרית לפנינו הזדמנות להעמיד במבחן את הקריטריונים שזה עתה הצעת. האם הביקורת התקשורתית הרבה שהפעולה הזאת הולידה, היתה לדעתך מוצדקת או לא?
בוודאי שיש מקום לתיאור הפעולה, במונחים של הצלחתה במניעת פיגועים, במונחים של הפגיעה הקטלנית בשחאדה, מתוך כורח צבאי של פעולת סיכול ממוקד, לשם הגנה על אזרחי ישראל, ובאותה שעה גם במונחים של תקלה מודיעינית קשה, שבעטייה נהרגים גם עשרה פלסטינים שאינם מעורבים בטרור.
הביקורת היתה חסרת ערך. צה"ל והשב"כ לא זקוקים ל"כתבים ופרשנים" שיסבו את תשומת לבם לתקלה מודיעינית או לתוצאות החמורות שלה. בשום תחום מקצועי, חיוני ואחראי, אין צורך בהערכה ביקורתית חובבנית, כדי להגיע למסקנה שבאירוע מסוים מדובר בתקלה מקצועית או כדי להפיק לקחים מקצועיים, בעיקר לפתח דרכים למניעת תקלה דומה בעתיד.
האם מקובל עליך הטיעון שמכיוון ש"רק" אשתו שם, עם שומרי הראש שלו, הולכים על החיסול, גם במחיר מותה הוודאי?
אני לא יכול להשיב לך בפרטי פרטים. אני יכול לומר לך שטרוריסט לא יכול לקנות לעצמו חסינות מפני סיכול ממוקד על ידי כך שייקח איתו לכל מקום אחת מנשותיו או אחדים מילדיו. הענקת חסינות כזאת היא הפקרת דמם של אזרחים ישראלים העתידים ליהרג בפיגועים שהטרוריסט הזה יתכנן ויוציא אל הפועל. ומובן מאליו שהכורח לפגוע באישה או אפילו בילדים, כשהם בסביבת הטרוריסט המסוכן, מדיד שינה מן העיניים, אבל כיוון שאין ממנו מנוס, התחושה תהיה כפולה: הרגשה רעה מאוד על גרימת מותם של בני אדם שאין לנו שום רצון להורגם, מצד אחד, והרגשה טובה מאוד על הפגיעה בטרוריסט, לשם הגנה על חייהם של ישראלים, אפילו שמחה על כך שחייהם של ישראלים ניצלו כיוון שהטרוריסט נפגע ונהרג, מצד שני. כדאי להדגיש: ההצדקה המוסרית של ביצוע פעולות כאלה, בהן נפגע הטרוריסט ובעטיו נפגעים גם בני אדם בסביבתו, אינה המצאה ישראלית חדשה. “הדוקטרינה של האפקט הכפול” היא תורה פילוסופית עתיקת יומין, הבאה להציב את התנאים בהם פגיעה כפולה, בנוסח “אוי לרשע, אוי לשכנו”, היא מוצדקת באופן מוסרי. התורה הזאת הולכת ומתחדדת גם בימינו וגם אנחנו תורמים לחידוד שלה.
כל מי שטוען נגד ישראל וצה"ל וחיל האוויר ואחרים, כי הסיכול הממוקד הוא ראיה לכך שהלב אטום, והזרוע נטויה, והאצבע קלה ללחוץ על ההדק, אין לו שמץ של מושג איך מתוכננת, מאושרת, מתבצעת ומתוחקרת כל פעולה של סיכול ממוקד. אפשר ללמוד מאיתנו.
אתה בדעת מיעוט. זוהי כבר לא הדעה הרווחת היום. מי שקורא ועוקב אחרי העיתונות העולמית, רואה שישראל איבדה את המעמד היוקרתי הזה, שהיה פעם מנת חלקה. פעם באמת נהגו לראות בישראל מדינה מאוד מוסרית שמחשיבה חיי אדם מעל לכול. אבל הנה, אתה יכול לראות איך למשל רוב העולם מיהר לאמץ את העמדה הפלסטינית בעניין “הטבח בג’נין” ובעניין גדר ההפרדה. זה אומר הרבה, לא?
לא, זה לא אומר כלום, מנקודת המבט המוסרית, אבל בואי נלך לאורך השאלה שלך, מן ההתחלה ועד עלילת הדם של ג’נין. אני “בדעת מיעוט”? איך את יודעת? איפה בדקת? קראת הארץ? בדקת את “העיתונות העולמית” על ביטוייה הרבים מספור? צריך להשתחרר מה"טיק" המחשבתי הזה, של קפיצה ישר להכללה גורפת בדבר “הדעה הרווחת היום”, על סמך פטפוטי סרק של פרשן כלכלי בעיתון אחד או פרשן ספורט בעיתון אחר, המתיימרים לכתוב על מוסר ואתיקה. צריך להבין שהעולם הממשי והתקשורת הם שני דברים שונים בתכלית זה מזה. אמנם הפוליטיקאים מצד אחד ואנשי התקשורת מצד שני היו רוצים שנחשוב שהתקשורת היא העולם ומחוצה לה אין שום דבר, בוודאי לא שום דבר חשוב, אבל הזיהוי הזה הוא סחורה ישנה, כוזבת וקלוקלת, שבני אדם רציניים כבר יודעים לא לקנות אותה יותר מידי איש. בלשונך, “זוהי כבר לא הדעה הרווחת היום”, מחוץ לקהילות הכוח של הפוליטיקה ועסקי התקשורת.
ומי זה בדיוק “רוב העולם”, שלדברייך האמין לפלסטינים בעניין ג’נין? מה, בכלל, אנחנו יודעים, בדרך כלל, על “העולם”? מה שכתב של עיתון ישראלי מספר לנו על מה שקרא בעיתון אנגלי, זה “העולם”? אפילו מה שכותבים כל הפרשנים בכל העיתונים שבעולם, זה לא “העולם”. זה בסך הכול התקשורת. זה בסך הכול אנשי התקשורת. זוהי שאלה מעניינת מאוד, מהי התמונה של ישראל המצטיירת בתקשורת ברחבי העולם הדמוקרטי כולו. אין לנו מושג. זוהי שאלה מעניינת מאוד, למה עיתונים מסוימים ברחבי העולם מתגדרים בביקורת מתמדת על ישראל. יש לנו מושג, אבל הוא מורכב. מסורות שונות של עוינות פורחות מתחת לפני השטח התקשורתי, החל באנטישמיות וגמור בפציפיזם. במקרים קיצוניים זוהי אנטישמיות. איזה פירוש אחר אפשר לתת לקריקטורה שהתפרסמה ביוון, לאחר סיכול ממוקד, בכותרת האומרת שהיהודים שוב צריכים דם לשם המצות בפסח? במקרים אחרים זוהי עוינות שמאלנית ביחס למנהיגות ימנית. איזה פירוש יותר טוב אפשר לתת לקריקטורה שזכתה בפרס אירופי, הקריקטורה של השנה, המראה את אריאל שרון בדמותו של גיבור מיתולוגי, כורע עירום, מקרב אל פיו הפעור, למאכל, ילד פלסטיני קטן?
אני לא מזהה כל ביקורת על מעשה ישראלי מסוים כגילוי של אנטישמיות. בספקטרום של הביקורת יש הרבה צבעים, החל בביקורת עניינית, נקייה, נקודתית, וכלה בביקורת אנטישמית. התמונה המלאה של הביקורת התקשורתית לא פרושה לפנינו. היא מצריכה מחקר מקיף, לעתיד לבוא.
עניין אחר הוא הפוליטיקאים ברחבי העולם. מה יש לנו ללמוד מן החבורה הזאת, בתחומי ההגינות, המוסר והאתיקה? כל אחד מהם שקוע בשירות האינטרסים של מדינתו, מפלגתו ועצמו. במישור היחסים המדיניים, מדינת ישראל חייבת להתעניין בעמדות השונות של מדינות העולם, כדי להתנהל היטב בתוך המערכת המורכבת של כוחות ואינטרסים. אבל במישור השיקולים המוסריים, למה צריך לעניין אותי מה אומרת הוועדה לזכויות האדם של האו"ם, אם סודן יכולה לעמוד בראשה? למה צריך לעניין אותי מה אומר נשיא צרפת, על רקע האינטרסים הכלכליים של מדינתו בעולם הנפט הערבי, על רקע האינטרסים הפוליטיים של מפלגתו המחזרת אחרי מיליוני מוסלמים בעלי זכות הצבעה בצרפת? וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה.
ואשר לג’נין. מכונת התעמולה הפלסטינית יצאה מגדרה להפיץ חבילה של כזבים, ברמה של עלילת דם. מערכת מורכבת של כוחות ואינטרסים מתנפלת על חבילת הכזבים הזאת כמוצאת שלל רב. צדקנים מכל הסוגים, מגלגלי עיניים בכל השפות. ולא נפקד, כמובן, מקומם של כל הסוכנים הישראלים של התעמולה הפלסטינית. לימים הופרכה עלילת הדם הזאת וגם ערוצי תקשורת וארגונים בינלאומיים תיקנו את התמונה המעוותת שהיו להוטים לתת לה מהלכים, בפזיזות נואלת. זאת תהיה עבודה עיתונאית מעניינת, לחזור לתקשורת הישראלית ולראות מה בדיוק מכר לנו מי, מתי, איך, כמה ולמה. באיזו טעות הודו, או לא הודו, איזה לקח הפיקו, או לא הפיקו. זו תהיה תמונה מאלפת. לא פלא שהתקשורת עצמה אינה מתנדבת לעסוק בה.
בג’נין נהרגו חיילים ישראלים רבים, בגלל הרצון לשמור על העיקרון של “טוהר הנשק”, כדי שצה"ל לא יפגע בטרוריסטים מן האוויר, תוך כדי פגיעה בלתי נמנעת בפלסטינים שאינם מעורבים בטרור, אלא יפגע בהם מן הקרקע. אחדים מהחיילים שלנו נהרגו מפני שנתנו אמון מופרז בנשים פלסטיניות שהוליכו אותם שולל אל תוך מארב. ובג’נין נהרגו גם פלסטינים שלא היה לנו שום עניין להרוג ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו, בתחקיר מקצועי מדוקדק, איך אפשר יהיה להימנע מזה, אם תהיה פעילות דומה בעתיד.
גדר ההפרדה היא מכשול ביטחוני מוצלח כנגד טרוריסטים. העובדות מדברות בעד עצמן. אני לא מדבר על פרטי התוואי, אלא על עצם הרעיון להקים גדר כזאת. הדיבורים עליה במונחים של “חומת האפרטהייד” הם תעמולה פלסטינית גסה. קונה אותה רק מי שלהוט לקנות גרוטאות מצוחצחות כאלה. כמעט כל אחד יהנה מיתרונותיה של הגדר. יסבלו ממנה אלה שהגדר עוברת באדמותיהם. אם מן הכורח הוא להעביר את הגדר בתוואי מסוים, כי אז הטרוניה על הקמתה צריכה להישלח לטרוריסטים ולכל מי שלא חוסם את דרכם. אם לא מן ההכרח הוא להעביר את הגדר בתוואי זה ואפשר היה להעביר אותה בתוואי אחר, נוח יותר, כי אז לא מן הראוי להעביר אותה בתוואי זה ולא בתוואי האחר. ומנקודת המבט המוסרית, לא בא בחשבון להעלות את רמת הסיכון של אזרחים ישראלים מהיעדר גדר או מתוואי מסוים שלה, כדי לקבל בתמורה יותר חופש תנועה או חופש קניין לפלסטינים שאיתרע מזלם לחיות בין הפטיש הטרוריסטי לבין הסדן של ההגנה על אזרחי ישראל.
המלחמות הישנות 🔗
אתה מדבר על מלחמות ישנות לעומת המלחמה החדשה. מה חדש? עצם העובדה שמופעל נגדנו באופן עקבי כמה שנים טרור?
יש לנו בעיה גדולה ומורכבת. באתיקה הצבאית שלנו, שבחלקה הגדול היא האתיקה הצבאית של כל מדינה דמוקרטית. יש לנו מערכת שלמה של עקרונות בעלי ערך מוסרי האמורים להנחות את ההתנהגות במלחמה וגם הנחו אותה שנים רבות במצבי מלחמה. חלק מן העקרונות האלה הפכו במשך הזמן לנכסי צאן ברזל של העולם המתוקן, לכללי יסוד בהתנהגות החייל של המדינה המתוקנת.
לדוגמה?
שתי דוגמאות: אחת, ההבחנה בין לוחמים לציווילים, כאלה שאינם לוחמים. אני לא רוצה לקרוא להם “אזרחים”, כי גם החיילים הם אזרחי המדינה. שנייה, ההגדרה של פקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור להורות לציית לה ואסור לציית לה. שתי הדוגמאות מעוררות בעיות אתיות ומוסריות קשות, אם כי מטעמים לגמרי שונים. הצירוף שלהן, בעולמו של החייל הצעיר, מסוגל להקשות עליו מאוד. ההבחנה בין לוחמים לציווילים לא ניתנת ליישום במסגרת הלחימה בטרור. לוחם אמור להיות איש צבא, הפועל במסגרת צבא, פועל על פי נהלים של צבא, לובש מדים, נושא את נשקו בגלוי, מקיים את דיני המלחמה. שום טרוריסט פלסטיני הוא לא לוחם במובן הזה. כל טרוריסט פלסטיני הוא פושע מלחמה. אבל כשם שהטרוריסט הוא לא לוחם, לפי ההגדרות המקובלות, כך הוא גם לא ציוויל, לפי ההגדרות המקובלות, שהרי הוא מסכן את חייהם של אזרחי ישראל, באופן מכוון, מתמיד ובלתי מרוסן. אם הוא לא בגדר לוחם ולא בגדר ציוויל, מהו? אנחנו מתארים אותו כ"לוחם בלתי חוקי" ומתייחסים אליו בהתאם לכך, אבל צריך להבין שהתיאור הזה הוא לא משחק מילים. הוא עדות למשבר הנורמטיבי בדיני המלחמה, ממנו אנחנו חייבים לצאת כדי שנוכל לנהל את הלחימה באופן מוצלח, גם מבחינת סיכול הטרור וגם מבחינה אתית ומוסרית.
הרבה הבחנות, כמו זו בין הלוחמים לבין האחרים, נתפרו לפי המידות של המלחמות הגדולות, של צבא מול צבא. מצבים של מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה, או המלחמות הגדולות שלנו – מלחמת העצמאות, מלחמת יום הכיפורים. אבל הלחימה שאנחנו נתונים בה כבר ארבע שנים היא לא מלחמה מן הסוג הזה, היא לא מלחמה בסגנון הקלסי. על כן, הנורמות המוכרות, שנתפרו לפי הנתונים והצרכים של מלחמות בסגנון הקלסי, בדרך כלל לא מתאימות ללחימה שאנחנו מנהלים עכשיו. וזו בעיה גדולה.
רבות מן התלונות שמעלים נגדנו בעולם, אנשים, גופים או מדינות שהם לאו דווקא שוחרי רעתנו, הן תלונות על רקע הנורמות האלה. כשלעצמן, ככל שהמדובר במלחמות הגדולות, הנורמות האלה משפרות את העולם: מוטב שלא יהיו מלחמות בכלל, אבל אם יש מלחמה, מוטב שתתנהל במגבלות של הנורמות הללו מאשר תתנהל באופן בלתי מוגבל. הביטי בהבחנה בין הלוחמים לבין האחרים. היא לא מסמלת השלמה של העולם כולו עם רעיון העוועים, שדם החיילים סמוק פחות מדמם של כל השאר. הרעיון הוא אחר והוא בא לידי ביטוי גם בהבחנות אחרות. מזהים ממדים מרכזיים של הוויית המלחמה. ממד המשתתפים בה, ממד המטרות להתקפה, ממד שיטות ההתקפה, ממד אמצעי ההתקפה. בכל ממד כזה מסמנים חלק החייב להישאר מחוץ למלחמה וחלק שמותר להשאיר אותו בתוך המלחמה. את הציווילים חייבים להשאיר מחוץ למלחמה, את החיילים מותר להשאיר בתוך המלחמה. את מקומות היישוב של הציווילים חייבים להשאיר מחוץ למלחמה, את בסיסי הצבא מותר להשאיר בתוך המלחמה. וכן הלאה. אם כל העולם יציית לנורמות האלה, במהלך כל מלחמה, זה ישפר את המצב האנושי. אם מתנהלת מלחמה, לא הורגים ומשמידים ומאבדים את המוני הציווילים, שאין להם שום הגנה ממשית. מיליונים של בני אדם נשארו בחיים לאחר מלחמת העולם השנייה, הודות לנורמות האלה, אף על פי שכל הצדדים פגעו בהן, בהפצצת לונדון, בהפצצת דרזדן, בהפצצות האטומיות של הירושימה ונגסאקי.
המלחמה החדשה 🔗
במצב של לחימה בטרור אין להבחנה העקרונית הזאת שום משמעות מעשית. אנחנו נדרשים להבחין בין הסוגים השונים של המעורבות בטרור, הסוגים השונים של המעורבות הישירה בטרור, הסוגים השונים של המעורבות העקיפה בטרור, ועוד, וחובתנו לעצב את העקרונות והדפוסים של התגובה הראויה נוכח סכנה הנשקפת מאדם כלשהו, על פי רמת המעורבות שלו בטרור ועל פי הנסיבות.
משימה קשה ומורכבת, בלי ספק. ועדיין חיי חפים מפשע הם חיי חפים מפשע. עלינו להיות מאוד זהירים כשאנחנו לא בטוחים אם עומד מולנו טרוריסט או תושב רשות תמים. לא?
שוב, בזהירות שלך, “חיי חפים מפשע הם חיי חפים מפשע”, את חושבת על פלסטינים שאינם מעורבים בטרור. מה בקשר לישראלים ברחוב, באוטובוס, במסעדה, בשער כניסה לישראל? למה הזהירות שלך בשמירה על “חיי חפים מפשע” אינה מכוונת גם אליהם? סינדרום “העין האחת” הוא סממן של אי־הבנה מוסרית, לפעמים אף גרוע מזה. לא אצלך.
אם אנחנו לא בטוחים בזהותו של אדם, האם הוא טרוריסט או אדם שאינו מעורב בטרור, מתחייבת זהירות רבה. את צודקת. אולם זהירות רבה אין פירושה אפס מעשה, מפני שמתחייבת גם דאגה מתמדת לאזרחי מדינת ישראל, חרדה מפני הסכנה הנשקפת לחייהם. אם אנחנו לא בטוחים בזהותו של אדם ונוהגים בו כאילו הוא טרוריסט, שעה שהוא אינו מעורב בטרור, הטעות יכולה להיות חמורה, רעה ומרה. ואם אנחנו לא בטוחים בזהותו של אדם ונוהגים בו כאילו אינו מעורב בטרור, שעה שהוא טרוריסט, הטעות יכולה להיות חמורה שבעתיים, פיגוע המוני, נורא ואיום. לכן, צריך עקרונות יותר מחודדים ושיטות וכללים ונהלים, עולם מלא של פעילות מקצועית.
חובתה של המדינה להגן על אזרחיה ובכללם חייליה מפני כל סכנה הנשקפת להם מידי הטרוריסטים. זכותה של המדינה לפגוע בטרוריסטים, באשר נשקפת מהם סכנה לאזרחיה. אלה רעיונות מובנים מאליהם, במסגרת תורת המלחמה הצודקת, עתיקת היומין, אבל מטעמים פוליטיים מוכרים, רווחים, לא מוסריים, עד יום ה־11 בספטמבר 2001 ממשלות העולם המערבי לא רצו להודות בכך, ככל שהיה מדובר בנו. המצב השתנה, אבל עדיין צריך להסביר שהלחימה כנגד הטרור מחייבת פעילות, אפקטיבית, אתית ומוסרית, גם נגד מעורבות עקיפה בטרור. לא רק המפגע, לא רק “המהנדס”, לא רק המתכנן, מעורבים בפעילות טרור, אלא גם הדרשן הדתי המכביר שבחים על הטרוריסטים, גם סוכני המימון של פעילות הטרור ואפילו של התמיכה במשפחות הטרוריסטים, גם הם מעורבים בפעילות טרור וגם הם מטרה לגיטימית למאבק. עם זאת, לא דומה הלחימה בטרוריסט שנשקפת ממנו סכנה למאבק נגד סוכן המימון שלא נשקפת ממנו סכנה, אם כי גם הוא מסייע בידי האויב. אנחנו חייבים לערוך הבחנות דקות בתוך עולם הטרור, ולקבוע באופן מאוד מדויק את הפעילות המותרת נגד כל סוג של מעורבות בטרור, החל בסיכול ממוקד וגמור במעצר או בהחרמת רכוש. לפעמים אין לאנשים סבלנות לדקויות הללו, לא ברמת העקרונות ועוד פחות מזה ברמה המעשית. זה חלק מהבעיה הכללית שיוצר המצב החדש. בעבודה האתית חייבים להפנות את תשומת הלב להבחנות דקות ולשמור על ההבדלים המעשיים שבין היחס לצד האחד בהבחנה הדקה לבין היחס לצד האחר באותה הבחנה.
אתה אומר שערכי המוסר שלנו לא השתנו, אבל עקרונות הפעולה שלנו מוכרחים להשתנות. להשתנות איך? להשתנות במה?
נכון מאוד. עקרונות המוסר לא משתנים, לא על פי הזמן, לא על פי המקום, לא על פי האדם. ועם זאת, עקרונות המוסר אמורים להוביל אותנו אל הפתרונות המוסריים של הבעיות המוסריות. כיוון שבעיה מוסרית היא בעיה של קונפליקט מסוג מסוים, בנסיבות מסוג מסוים, הפתרון המוסרי מוכרח להיות רגיש לטבען של הנסיבות, רגיש לטבעו של הקונפליקט. במצבים לגמרי שונים, המוסר מוביל לפתרונות לגמרי שונים. זה מובן מאליו. לא דומה מצב בו מישהו מאיים על חייך למצב שבו מישהו מאיים על רכושך או על שמך הטוב. התגובות המותרות שונות בתכלית.
כשהמדובר בפגיעה אפשרית בחיי אדם, במסגרת הלחימה למניעת טרור, צריך להבין שתי הנחות מוצא. ראשית, דמם של כל בני האדם סמוק בדיוק באותה מידה. אנחנו חייבים בכבוד האדם באשר הוא אדם. ושנית, חבילת החובות שלנו כלפי אדם אחד יכולה להיות שונה מאוד מחבילת החובות שלנו כלפי אדם אחר. אני חייב לילדי יותר מכפי שאני חייב לילד זר ברחוב. אני חייב לחברי הקיבוץ שאני חבר בו יותר מכפי שאני חייב לתושבי העיר שאני לא תושב שלה. חשוב מאוד להבין, שהמדינה חייבת לאזרחיה יותר מכפי שהיא חייבת לכל שאר בני האדם בעולם. העיקרון הראשון קובע “סף” של כבוד האדם, באשר הוא אדם. העיקרון השני קובע “רף” של חובות, על פי היחס שבין מי שנושא בחובה לבין מי שנהנה ממנה.
כך נוצר סולם של חובות של המדינה, על פי היחס שבינה לבין קבוצות שונות של בני אדם:
למדינה יש חובה ראשונה, ביחס לאזרחיה (כולל חיילים, אבל גם במובן הרחב, הכולל תושבים, עובדים זרים, תיירים וכיוצא באלה): להגן עליהם באופן שימזער את הפגיעה בחייהם מידי הטרוריסטים. למדינה יש חובה שנייה, ביחס לאנשים שאינם אזרחיה (באותו מובן רחב), החיים מחוץ למדינה בשטח שהמדינה שולטת בו באופן אפקטיבי, שאינם מעורבים בטרור: למזער את הפגיעה בחייהם, בלחימה נגד הטרור.
למדינה יש חובה שלישית, ביחס לחייליה, בשעה שהם מבצעים פעילות של לחימה בטרור: למזער את הפגיעה בחייהם.
למדינה יש חובה רביעית, ביחס לאנשים שאינם אזרחיה (באותו מובן רחב), החיים מחוץ למדינה בשטח שהמדינה אינה שולטת בו באופן אפקטיבי, שאינם מעורבים בטרור: למזער את הפגיעה בחייהם, בלחימה נגד הטרור.
למדינה יש חובה חמישית, ביחס לאנשים שאינם אזרחיה (באותו מובן רחב), החיים מחוץ למדינה ומעורבים בעקיפין בטרור: להפריע לפעילות שלהם, תוך מזעור הפגיעה בחייהם.
ולבסוף, למדינה יש חובה שישית, ביחס לאנשים שאינם אזרחיה (באותו מובן רחב), החיים מחוץ למדינה ומעורבים במישרין בטרור: לסכל את הפעילות שלהם כנדרש, באמצעים הדרושים.
כלומר, גם כשמדובר בטרוריסט צריך למזער את הסכנה לחייו, תוך כדי ניסיון לסכל את הפיגוע שהוא מנסה לבצע?
כמובן. זוהי דרישה מוסרית מובהקת. הרי אני יכול לסכל פיגוע בכך שאני עוצר את הטרוריסט. לכן, אסור לי להרוג אותו אם אני יכול לעצור אותו בלי לסכן חיילים.
זה נכון בכל מצב של הגנה עצמית: אתה יכול להתגונן היטב בלי לירות – אתה חייב לא לירות; אתה יכול להתגונן היטב על ידי ירי במטרה לפצוע ולא להרוג – אתה חייב שלא להרוג; אינך יכול להתגונן היטב בלי להרוג – זכותך להרוג. אין ברירה.
ואם הרגנו כך, לפי המדרג המוסרי הזה, אנחנו “בסדר”, גם אם נהרגו כאלה שלא חטאו ולא פשעו?
אם לא היתה אפשרות אחרת להגן היטב על אזרחי המדינה ובכללם חייליה, אם פעלנו על פי המדרג הזה, אם פעלנו על פי עקרונות נוספים של האתיקה הצבאית של הלחימה בטרור, כי אז פעלנו כשורה מבחינה מוסרית, גם אם נהרגו פלסטינים שכלל לא רצינו לפגוע בהם. וכפי שכבר אמרתי, אנחנו יכולים לחזור הביתה בתחושה כפולה: הרגשה טובה על ההגנה שניתנה לאזרחי ישראל, שחייהם חולצו מידי הטרוריסטים, והרגשה רעה על חייהם של בני אדם שנספו, בלית ברירה, למרות שלא נשקפה לנו מהם סכנה, אלא מפני שהיו שכניו של הטרוריסט.
הבנתי. כמה?
כמה מה?
כמה בסדר שנהרוג? כמה חפים מפשע מותר לנו? תן מספר. מה, אחד מול אחד? תשעה מול תשעה? עשרים מול עשרים? ומה יעשה טייס המסוק? ישאל את מי שמעדכן אותו במודיעין, כמה אנשים וילדים עומדים על יד המחבל, והוא יגיד לו – עשרים, ואז הוא יעלה בצג שלו את חישוב ממוצע הנהרגים בפיגוע אחד ולפי זה יחליט אם לשלוח את הפצצה או לא?
אני לא שותף למשחק ה"כמה?" השאלה המספרית נראית לי לא מוסרית ואין בדעתי להשיב עליה. כל שאלות ה"כמה" נשמעות מוכרות וטבעיות, אבל גם מוטעות מעיקרן. לוקח זמן להבין שהן יוצאות מהנחות מוטעות. השאלה היסודית היא לא שאלה של פרופורציה נכונה בין מספרי ההרוגים בשני הצדדים. השאלה הראשונה היא שאלת הכורח הצבאי לבצע פעולה של מניעת טרור. השאלות הבאות הן שאלות המאמצים הנלווים למזער נזקים, גם מראש וגם בשעת מעשה.
אני רוצה לחזור ולומר זאת שוב, באופן חד ככל האפשר: מנקודת המבט של המדינה, שהיא נקודת המבט של הזרוע הצבאית של המדינה, שהיא נקודת המבט של חיל האוויר, שהיא נקודת המבט המוסרית של הטייס במסוק: חיי אזרחינו קודמים. זו זכותנו, נוכח הטרוריסט, זו חובתנו ביחס לאזרחי המדינה ובכללם חייליה. כמובן, שאלה לא שלוש המילים היחידות בעיקרון המוסרי המנחה. הן עטופות בהרבה חובות מכריעות של מזעור נזקים.
ומה נגיד ל"פלסטיני לא מעורב" שנקלע למקום ונהרג? ומה נגיד למשפחתו? לילדיו?
שוב סינדרום “העין האחת”. למה את לא שואלת אותי – מה נגיד לישראלי שנקלע לקניון ונהרג, מה נגיד למשפחתו, מה נגיד לילדיו, כשיכולנו למנוע את הפיגוע אבל לא עשינו את זה, כי הטרוריסט לא זז בלי עשרה ילדים? את צריכה לחשוב גם על זה.
לפלסטיני שאינו מעורב בטרור אני רוצה לומר בטרם צאתנו לפעולה נגדו: אתה אדם ואני אדם. דמי אינו סמוק מדמך וגם דם משפחתך אינו סמוק מדם משפחתי. אין הבדלי דם בינינו. אין לי שום עניין לפגוע בך. אדרבה, אני עושה כמיטב יכולתי שלא לפגוע בך. אני אפילו רואה אותך, ברבות ימים ושנים, שכן טוב, במדינה סמוכה. ועם זאת, עכשיו יש לי שכן רע, טרוריסט שהוא השכן שלך, הרוצה להרוג מבין הישראלים את כל מי שהוא יכול להרוג. אני יודע את זה בוודאות. אין לי ברירה, אני חייב להגן על חיי הישראלים. אני אומר לך שכדאי לך לזוז משם או לגרום לכך שהוא יזוז משם. כל זמן שאתה נשאר לידו, אתה עלול להיפגע, אף שאינני רוצה בכך, אף שאעשה כמיטב יכולתי כדי להימנע מכך."
אם אני הטייס או מפקדו או המדינה, ואם אחר כך יתברר שפגעתי בו, כלומר, יתברר שהוא בחר שלא לעשות דבר, אלא להישאר במחיצת הטרוריסט, כי אז לא אתחרט ולא אחזור בי וייתכן שאעשה זאת שוב, בהזדמנות מקבילה, אבל גם ארגיש רע מאוד. כבר ראינו את זה כמה פעמים. ברירה טראגית, לעולם יוצאים ממנה ברגשות כפולים.
זה נשמע קצת כמו, סליחה על הביטוי, הצעה לכיסוי תחת. מה זה בכלל “לזוז משם”? האם זו עצה מעשית? האם אותו אב לשבעה ילדים או זקן או זקנה שברוב המקרים הם עניים מרודים, יש להם לאן לזוז משם? מה יעשו? יעזבו את ביתם? לאן? שלא לדבר על “להזיז את הטרוריסט משם”. הרי זו אמירה סתמית. איזו משפחה פלסטינית תעז לצאת נגד אחד מלוחמי גדודי אל־אקצה או הג’יהאד האסלאמי? כך או כך, זה יהיה סופם.
מה את רוצה? שכל טרוריסט יקנה לעצמו חסינות מוחלטת מפני פגיעה בו על ידי כך שתמיד יקיף את עצמו בילדים או בזקנים או בנשים או בגברים שאינם מעורבים בטרור? השאלות שלך הן תמיד, סליחה על הביטוי, איפור ערכי זול, בנוסח “העין האחת”, תוך התנערות מוחלטת מאחריות לסכנות הנשקפות לחיי הישראלים מידי טרוריסטים ש"העין האחת" שלך מוכנה לתת להם חסינות, חופש מלא לפעולה טרוריסטית.
ואשר לאפשרות של פלסטינים להרחיק מעל עצמם טרוריסטים או להתרחק בעצמם מן הטרוריסטים היוצרים סכנה לחיי שכניהם, אין לך מושג מה הן האפשרויות המעשיות. כבר היו פלסטינים שהרחיקו מעל עצמם את הסכנה מן השכן הטרוריסט, לא הניחו לו לפעול בקרבם.
וזה נשמע לך לא רציני, העמדת פנים, תפירת תירוצים מראש, לא רוצה לחזור על הביטוי שלך. אין גבול לאטימות “העין האחת”. אני יוצא מגדרי להזהיר אותו ויש לך טענות. אילולי הזהרתי אותו, גם היו לך טענות. אבל הטענות שלך לא מעלות ולא מורידות. אני חייב לעשות כמיטב יכולתי למזער את הסכנה. להזהיר אותו הוא חלק מהניסיון שלי למזער את הסכנה הנשקפת לו בגלל השכן שלו הטרוריסט. ולא עולה על דעתי להפקיר את חייהם של אזרחי ישראל, מפני שהטרוריסט אירגן לעצמו מגן אנושי מתמיד בדמות שכניו.
הקם להרגך, השכם להורגו? 🔗
הכול בעצם נשען על העיקרון הישן והמוכר – "הקם להרגך, השכם להורגו."
לא. יש הבדל תהומי בין “העיקרון הישן” לבין “העיקרון המוכר”. העיקרון המקורי היה אמור לחול על הקשר מאוד מצומצם, של “אם במחתרת ייתפס הגנב”: או שהוא יהרוג אותך או שאתה תהרוג אותו, אין אפשרות שלישית. כיוון שהוא חולל את הדילמה הזאת, הוא “הקם להרגך”, זכותך להגן על עצמך, אפילו בדרך הקיצונית, “השכם להורגו”, שהיא הדרך היחידה האפשרית. לעומת זאת, באופן ההולם את הגלישה מעקרונות לפתגמים, “העיקרון המוכר” אמור לחול בכל מקרה, כביכול לא משנה מה האפשרויות העומדות לפניך כשהוא “קם להרגך”. מספיק שהוא קם להרגך, כדי שתהיה רשאי להשכים להורגו. אין שום הצדקה מוסרית לעיקרון כזה, אם יש אפשרות להתגונן מפני הקם להרגך, בלי להשכים להורגו. ודרך אגב, גם לא הצדקה הלכתית, גם לא הצדקה משפטית במקומותינו. הקם להרגך, השכם ועשה את הנדרש כדי לסכל את כוונתו. הנדרש, לא למטה ממנו ולא למעלה ממנו.
ואם אין לך ברירה, הרגהו.
למרבה הצער, אם אין לי ברירה, ואם הנני חפץ חיים, הרגהו. נכון.
פקודה בלתי חוקית בעליל 🔗
הזכרת קודם את בעיית הפקודה הבלתי חוקית בעליל. מה הבעיה?
מושג “הפקודה הבלתי חוקית בעליל” אמור להיות נדבך בחינוך האתי, המוסרי והמשפטי של החייל בצה"ל. כל אחד שומע את סיפור כפר קאסם, סיפור הזוועה בדבר עוצר המוטל על הכפרים באזור הספר במהלך מבצע קדש, 1956, בדבר כפריים החוזרים לבתיהם מן השדות, על אף שהוטל עוצר, בדבר מחלקות אחדות של משמר הגבול שמפקדיהן הניחו לכפריים לחזור הביתה, ומחלקה אחת, שהמפקד שלה הרג את מפירי העוצר. כל אחד למד, הבין והסכים שזה לא בא בחשבון. כל אחד מכיר את הביטוי של בית הדין שעסק בפרשה, “דגל שחור”, האמור להתנוסס לנגד עיניו של כל אחד, מעל פקודה כזאת, להרוג אזרחים המפרים עוצר שלא שמעו עליו, כשהם חוזרים לבתיהם מעבודת יומם בשדות. כל אחד שמע על כפר קאסם. כל אחד חושב שהוא מבין מה זאת “פקודה בלתי חוקית בעליל”. אני כופר בזה. הסיפור הזה נגמר.
למה? מה השתנה? מה קרה?
רעיון “הפקודה הבלתי חוקית בעליל” הוא רעיון מעניין וחשוב, הוא פתרון של ההתנגשות בין שני ערכים האמורים להתבטא בחייו של חייל בצבא של מדינה דמוקרטית. עקרון המשמעת הצבאית אומר לחייל לציית לפקודות. עקרון שלטון החוק אומר לחייל לשמור על החוק. מה יעשה חייל שמפקדו נתן לו פקודה בלתי חוקית? אם עליו לציית, יהיה עליו לעבור על החוק. אם עליו לשמור על החוק, יהיה עליו שלא לציית. דילמה.
הפתרון שלנו, שלא המצאנו אותו, אלא שאלנו אותו מקודמינו, מבחין בין שני סוגים של פקודות בלתי חוקיות. אם המדובר בפקודה בלתי חוקית, בנוסח “סע מעט מעל המהירות המותרת”, חובתו של החייל לציית, על אף שמדובר בעברה על החוק. אם המדובר בפקודה בלתי חוקית, בנוסח “הרוג את הכפריים המפרים את העוצר, בשובם מן השדות הביתה”, חובתו של החייל לא לציית, על אף שמדובר בפקודה. ההבחנה הזאת יוצרת איזון בין שני העקרונות. בנסיבות קיצוניות, “פקודה בלתי חוקית בעליל”, עדיף עקרון שלטון החוק על עקרון המשמעת. בכל הנסיבות האחרות, “פקודה בלתי חוקית אבל לא בעליל”, עדיף עקרון המשמעת על עקרון שלטון החוק.
שימי לב שרעיון “הפקודה הבלתי חוקית” נועד לשימושו של כל חייל, כשעליו לקבל החלטה מעשית, תוך כדי פעילותו, לא לשימוש הפרקליט הצבאי הראשי או שופט בבית דין צבאי. אכן, הרעיון שאסור לציית לפקודה להרוג את הכפריים המפרים את העוצר, בשובם מן השדות הביתה, הוא רעיון שכל חייל יכול להבין אותו על נקלה ולנהוג על פי העיקרון העומד ביסודו. ואכן, כך נראו פעם פני הדברים ובדרך כלל הכול היה טוב ויפה.
ברבות השנים, בתי הדין הצבאיים הרחיבו את המושג של “פקודה בלתי חוקית בעליל”, עד שהוא חרג בהרבה מן המשמעות המקורית שלו ונעשה מורכב הרבה מעבר להבנתו הטבעית, הספונטנית, של החייל. כיום אין לשום חייל, מן הרמטכ"ל דרומה, מושג מדויק של “פקודה בלתי חוקית בעליל”, להוציא אחדים מקציני הפרקליטות הצבאית.
אז מה אתה אומר, אין לנו היום יותר “פקודה בלתי חוקית בעליל”?
על הנייר, יש ויש. בפועל, בתודעתם של המוני החיילים, אפילו הקצינים, אפילו הבכירים שבהם, אין תפיסה מלאה, מדויקת ונכונה של המושג, כפי שפיתחו אותו מאוד וסיבכו אותו ללא תקנה חכמי המשפט הצבאי במהלך הדורות.
איך סיבכו? במה סיבכו?
נסיבות שאינן מקבילות לאלה של כפר קאסם יכולות להיות נסיבות שניתנה בהן פקודה בלתי חוקית בעליל. “הדגל השחור” אמור להתנוסס לא רק על פקודות להרוג אזרחים על שהפרו עוצר בתום לב, אלא גם על פקודות שהחייל המציית להן אינו נדרש להרוג אף אחד. הפרטים מורכבים ואין טעם לגולל אותם כאן.
חשוב להבהיר, כי לא כל מה שאמרו חכמי המשפט הצבאי במהלך השנים הוא בגדר סיבוך מיותר. חברי האלוף (מיל') אילן שיף, שהיה פצ"ר ונשיא בית הדין הצבאי לערעורים, אמר על המושג הזה הרבה דברים של טעם, שאינם נבצרים מבינתו של החייל, אם כי גם הם לא מובנים מאליהם וצריך ללמוד אותם כדי להכיר אותם. אתן לך דוגמה מפסק דין שכתב חברי, אל"מ (מיל') פרופסור עמנואל גרוס, באחד ממשפטי גבעתי, באינתיפאדה. הוא אמר שהשאלה אם מתנוסס דגל שחור או לא אינה שאלה עובדתית, אלא שאלה נורמטיבית. לא מעניין אותנו אם אתה רואה או לא רואה דגל שחור, אלא אם מן הראוי שתראה או לאו דווקא ראוי שתראה דגל שחור מתנוסס מעל פקודה, כגון – לרדוף אחרי מפגינים ולהכות אותם. החייל וכמעט כל שדרת מפקדיו לא ראו דגל שחור, התברר בבית הדין הצבאי. וטוב אמר להם נשיא בית הדין גרוס, כי מן הראוי היה שיראו דגל כזה, כולם כאחד, גם אם איש מהם לא ראה אותו, מסיבה זו או אחרת.
מה שמעיד על כך שסביב אחד המושגים הכי משמעותיים לעניין טוהר נשק ומוסר הלחימה, שורר כאוס?
אולי “כאוס” זו גוזמה, אבל בעיה קשה יש כאן, בעליל. המפקדים והחיילים לא יודעים בדיוק מהם גבולות הפקודה “הבלתי חוקית בעליל”, שהם גבולות הציות, שהם גם גבולות שלטון החוק בתוך הצבא.
שנים ארוכות אני מציע לרענן את התפיסה של המושג הזה ולהטמיע אותה מחדש בחיילים, כך שנוכל להיות בטוחים שכל אחד מהם מכיר את הרעיון, מבין אותו, מזדהה איתו וגם עתיד לתת לו ביטוי בהתנהגותו, אם יעמוד במצב הקיצוני הזה.
במצב של חינוך יותר מוצלח לאזרחות במדינה דמוקרטית, הייתי אומר שגבולות הפקודה “הבלתי חוקית בעליל” הם גבולות הפגיעה המובהקת בעקרונות המוסריים הבסיסיים של הדמוקרטיה. הריגת כפריים המפרים עוצר היא פגיעה מובהקת בזכויות הבסיסיות של האזרחים, בזכות שהיא התשתית של כל הזכויות האחרות, הזכות לחיים, לכן פקודה לבצע הריגה כזאת היא פקודה לפגוע באופן מובהק בעקרונות הדמוקרטיה ולכן, לטעמי, היא צריכה להיות “בלתי חוקית בעליל”. כיוון שמצב החינוך לאזרחות במדינה הדמוקרטית הוא לא כל כך מזהיר, אני יודע שההצעה שלי לא מעשית, בצורה הנוכחית שלה.
אכן לא מעשית. יש המון עקרונות לדמוקרטיה, והחייל רוצה לדעת אם מותר או לא לחטט בתוך שקית סנדוויץ' של פלסטיני זקן שעומד במחסום כי אולי יש בפנים חומר נפץ.
ולהגיד לחייל “בלתי חוקי בעליל” זה להגיד לו משהו פחות כללי, יותר ברור?
אגב, אם מבינים מהי מדינה דמוקרטית, אין הרבה עקרונות ולכן אין הרבה סוגים של פגיעה מובהקת בעקרונות.
אם נניח לרגע למצוי ונדבר על הרצוי, כי אז באופן אידיאלי, הייתי מסביר לחייל חמישה עקרונות, שכל פגיעה בהם היא קשה, בלתי נסבלת, וכל פקודה לעשות מעשה שתוצאותיו יהיו בגדר פגיעה כזאת תהיה פקודה “בלתי חוקית בעליל”, שאסור למפקד להורות לחייליו לבצע אותה ואסור לחייליו לציית לה.
אלה הם העקרונות, על רגל אחת. כמובן שצריך לחדד כל אחד מהם, גם במסגרת החינוך האזרחי של הילדים, גם במסגרת ההכשרה האתית של החייל, בתוך מסלול ההכשרה המקצועית שלו בצבא:
חיי אדם;
כבוד האדם וחירותו;
שלטון החוק;
היררכיה צבאית של סמכויות;
ערכים בסיסיים של האתיקה הצבאית.
אתה יכול להדגים?
ניקח כמה סיטואציות ידועות, מן החיים, ופתרונות שלהן.
לגבי העיקרון של חיי אדם, דוגמת כפר קאסם היתה ונשארה הדוגמה הקלסית. כשנותנים לך פקודה לירות באדם במצב שבו ברור לך לחלוטין שזה לא כורח צבאי של הגנה עצמית, על עצמך או על זולתך, אל תציית לזה. זוהי ההתנהגות המוסרית הנכונה באותו מצב. גם בסביבת מה שנקרא “וידוא הריגה” יש דוגמה חשובה. לפגוע בחייו של אדם שלא נשקפת ממנו סכנה, בנימוק של “ליתר ביטחון”, זהו “וידוא הריגה” והוא פסול מכל בחינה. פגיעה באדם שנשקפת ממנו סכנה, אף על פי שהוא כבר נפצע, יכולה להיות מוצדקת בנימוק של הגנה עצמית, “נטרול איום”.
לגבי העיקרון של כבוד האדם, פעולה אלימה ומיותרת היא הדוגמה המובילה, אף אם לא מדובר בפעולה שיש עמה סכנה לחיי אדם. שימי לב, פעולה אלימה ומיותרת יכולה להתרחש בבסיס הדרכה של טירונים או במחסום. כל הרמת יד על פלסטיני במחסום, שלא בנסיבות של הגנה עצמית, היא פעולה אלימה ומיותרת.
לגבי העיקרון של שלטון החוק, פקודה להעניש מישהו היא דוגמה טובה. שוב, גם בהקשר של חיי הצבא בינו לבין עצמו וגם בהקשר של חיכוך עם אוכלוסייה פלסטינית עוינת. דמוקרטית, רק בית משפט או בית דין צבאי עוסקים בענישה. חייל לא מעניש, לא חיילים ולא פלסטינים.
לגבי העיקרון של ההיררכיה הצבאית של הסמכויות, הדוגמה הפשוטה היא היחס הראוי לקריאות רבנים לחיילים שלא לפנות מאחז או התנחלות או בסיס. המבחן פשוט: המפקד שלך נתן לך פקודה כלשהי, אתה שאלת אותו מנין הגיעה הפקודה הזאת, אם הוא ענה לך: “הרבנים שלי אמרו לי שאסור לנו לפנות את המאחז הזה, אפילו שאלוף הפיקוד הורה לנו לעשות זאת”, אם אתה אדם סביר, ברור לך שהפקודה הזאת אינה שואבת את תוקפה מן ההיררכיה הצבאית, אלא ממקור שהוא זר להיררכיה הזאת, ועליך לסרב לה.
לא תמיד זה כל כך ברור. מה תגיד על סיטואציה שבה החייל חושד שהפקודה באה ממניעים זרים, ולאו דווקא על פי כללי ההיררכיה המקובלים, אבל המפקד שלו מתוחכם, עוטף את זה במשהו, וקשה לו לקבוע מה בדיוק הסיפור.
אענה לך במונחים שהבאתי מפסק הדין של עמנואל גרוס. בנסיבות שבהן ניתנה הפקודה, נשאל את עצמנו מה מן הראוי היה שיניח חייל סביר, שתוקף הפקודה היה נעוץ בהיררכיה הצבאית או מחוצה לה. אם באותן נסיבות, סביר היה להניח שהפקודה נעוצה בקריאות של רבנים ולא בהחלטות של מפקדים, כי אז חובה שלא לציית לה.
כמובן שאם יש לך זמן, תברר, אפילו תתעקש לברר. במסמך “רוח צה”ל: ערכים וכללי יסוד", הקוד האתי של צה"ל, שעבדתי עליו בין השנים 1991–1994, היתה חובה אתית “להתנער” מפקודה בלתי חוקית בעליל, לא רק לא לציית לה, שהיא חובה להעסיק את עצמך ואת מפקדיך בשאלת טיבה של הפקודה.
ישנו גם העיקרון של הערכים הבסיסיים של הצבא. אחד מהם הוא הרעוּת. פקודה להשאיר פצוע בשטח, על אף שהמשימה הראשית הסתיימה ומבחינה מבצעית אפשר להתפנות לעסוק בפצועים, על אף שאפשר לחלץ את הפצוע, מפני שזה מסוכן, או מפני שנניח שאישה כלשהי אמרה פעם בתקשורת, אני לא רוצה שתסכנו את הבן שלי בשביל להציל פצועים, או משהו כזה, זו תהיה פקודה “בלתי חוקית בעליל”, בגלל פגיעה קשה שיש בה באחד מן החשובים שבערכי צה"ל, ערך הרעות.
אפשר לראות במה שאמרת כאן מעין קוד אתי מתומצת לחיילי צה"ל, לגבי השאלה מהי פקודה בלתי חוקית בעליל ומה לא?
לא. כדי לשנות את התפיסה המחייבת בשאלת הפקודה “הבלתי חוקית בעליל” דרושה חקיקה שתחליף את החוק הנוכחי בעניין זה. מה שאמרתי לך כאן הוא שרטוט, קצת מפורט, של העקרונות של תפיסה חלופית כזאת, שתוכל לעמוד בשתי הדרישות העיקריות: ראשית, לכונן איזון נאות בין עקרון המשמעת הצבאית לבין עקרון שלטון החוק, ושנית, להיות ניתנת להבנה על ידי כל חייל באמצעות הכשרה פשוטה, וניתנת ליישום טבעי על ידי כל חייל סביר. לבדו, בשעת מעשה, בנסיבות מורכבות.
לאן זה מוביל אותנו?
העיסוק בתפיסה הראויה של מושג הפקודה “הבלתי חוקית” הוא חלק מן העיסוק בעיצוב מחודש של האתיקה הצבאית של הלחימה בטרור, בפרט, ובהזדמנות זו, במידה ידועה, גם של האתיקה הצבאית בכללותה.
לאור כל הקשיים, גם אלה שהצטברו במהלך השנים, בדבר הפקודה “הבלתי חוקית בעליל”, בלי קשר מיוחד ללחימה שלנו בטרור, וגם אלה שנוצרו במצב החדש, המחייב לחימה במתכונת חדשה, נגד הטרור, ראוי לגבש לעצמנו תפיסה שלא תהיה חדשה בעולם המוסר, מפני שהעקרונות המוסריים הם יציבים, אבל תהיה חדשה בעולם ההבחנות והנורמות של החיילים, כיוון שהיא תציע שיקולים מסוגים חדשים, לפתרון הבעיות החדשות, בעיות הלחימה בטרור.
אנחנו רוצים לוחמים אתיים ומוסריים. עלינו להעמיד בפני החיילים, בצורה ברורה ומשכנעת, עקרונות שידריכו אותם בפעילות שלהם, לא שיגידו להם מה לעשות, אלא שיעזרו להם להחליט היטב מה לעשות. תמיד אני אומר שלשם שיקול דעת צריך דעת. עקרונות כאלה הם חלק מן הדעת שיש למפקד לשם שיקול הדעת הפיקודי שלו, בכל פעילות.
את עקרונות הלוחם המוסרי כבר פגשנו, רובם ככולם, כדוגמת העיקרון של הכורח הצבאי והעיקרון של ריסון הכוח. ישנם עקרונות נוספים, מורכבים מדי לשיחה קצרה, כדוגמת עקרון ההבחנה, המבדיל בין בני אדם שונים על פי מידת המעורבות שלהם בטרור, או כדוגמת עקרון המידתיות, המציג את הפרמטרים השונים שיש להביא בחשבון, כאשר שוקלים את הערך הצבאי של פעילות לעומת הנזקים שהיא עלולה לגרום. וכן הלאה.
אתוס הלוחם המוסרי 🔗
כאן אני רוצה להזכיר בקיצור נמרץ עוד שני עקרונות חשובים. אתוס הלוחם המוסרי בישראל לא נוצר אתמול ולא שלשום, לא ברמת החייל ולא ברמת המנהיגות. יש תפיסה ישראלית מובלעת בדבר הלוחם המוסרי. התפיסה הזאת כוללת לא רק את עקרונות הכורח הצבאי, ריסון הכוח ודומיהם, אלא גם את עקרון השירות. הלוחם המוסרי רואה את עצמו כמי שנמצא במקום שהוא נמצא בו כדי לשרת את הכלל. במילים העבריות הנהדרות של פירוש עברי ל"תורת המידות" של אריסטו, בדבר “הגיבור באמת”: “מוסר את עצמו בסכנת המלחמה למען טובת הכלל.” זהו הרעיון של “אליטה משרתת”, שהוא היפוכו של הרעיון של “לשלטון בחרתנו”. לא מדובר פה על שלטון, אלא על שירות.
העיקרון האחרון שאני רוצה להזכיר, בתור מרכיב מכונן של אתוס הלוחם המוסרי בישראל, הוא עקרון החובה לחתור לשלום. המדינה חייבת לאזרחיה, ובכללם במיוחד ללוחמיה, תשובה מוצדקת לשאלה: מה עשית, מה את עושה, מה את מתכוונת לעשות, כדי לשמור על חיי, מפני כל סכנה הנשקפת לי? התשובה של המדינה המתוקנת, לכל אזרח, היא: אני שומרת על חייך בעזרת מערכת של מנגנונים אפקטיביים – הצבא, המשטרה, השב"כ, המוסד, בתי חולים, ועוד. ואילו ללוחמים שלה, השואלים אותה שאלה, יש למדינה לא רק תשובה חלקית, בפרופיל זמני, בדבר המיגון שהיא מפתחת ומעניקה לחייל השריון בטנק, לטייס במטוס ובמסוק, לחייל החי"ר ולזולתם, אלא גם תשובה מלאה, בפרופיל מתמיד, בדבר המיגון האולטימטיבי, הלא הוא השלום. היא חייבת לומר לו, במלוא הכנות ובמלוא האחריות: אני מנסה לשפר בהחלט את השמירה על חייך על ידי כך שאני עושה כמיטב יכולתי להגיע לשלום, להסדר מדיני שאין בו מלחמה, שאין בו חיילים הנהרגים במלחמות. החתירה אל השלום היא חובתה המוסרית של מדינה דמוקרטית, קודם כול לחייליה, אחר כך גם לכל שאר אזרחיה. החובה העליונה של כל מנהיג היא לחתור להסדר כזה, שרק בו ניתן המיגון המוצלח ביותר, המיגון המדיני, לחיי הלוחמים לדורותיהם.
אתוס הלוחם המוסרי, זה מאוד יפה ונאצל אבל במעשה, החייל בשטח נקלע למצבים פתאומיים שיש בהם אינסוף ניואנסים והוא פועל אינטואיטיבית בהסתמך על מה ומי שהוא.
אתוס הלוחם המוסרי אמור לעבור מדור מפקדים אחד למשנהו, מן המפקדים לחיילים שלהם, מדור חיילים ותיקים לדור חיילים צעירים יותר. חלקו מוצג במפורש, חלקו מופיע במובלע, אבל אם כך ואם כך, הוא בעל כוח מעצב, במלחמה הקלסית ובלחימה בטרור, בקרב, באימונים, בשגרה, במארב, במחסום, בכל מקום ובכל שעה. ובדרך כלל, במצבים רבים החייל הישראלי נוהג על פיו. יש מי שמתעלם מן המצבים הרבים בהם החייל נוהג כראוי, ומתפלש בגנותו של החייל במצבים שבהם אינו נוהג כראוי. יש מי שמתעלם מן הטעון ביקורת, ומתרפק על מה שמצדיק שבח. יש מי שמתעלם מן הראוי לשבח, ומתעסק רק במה שמצדיק גנאי. אני מתעניין בכולם, גם באלה וגם באלה, גם בכל מה שהוא מקור לגאווה, גם בכל מה שיש חובה לתקן.
שמעתי מפקדים בצה"ל, וגם בדרגת אלוף, קובלים, בהקשר הזה, על פער בלתי ניתן לגישור שקיים בין עמדת אנשי רוח, פילוסופים, כמוך, ובין המתרחש בשטח. הגנרלים לעולם יגידו ש"הפרופסורים האלה, אנשי המוסר עם התיאוריות היפות שלהם, אין להם מושג באמת על מה הם מדברים. בשטח זה אף פעם לא נראה ככה."
אני מרצה במכללות של צה"ל על אתיקה צבאית זה חצי יובל שנים. אני מרצה בכל רחבי צה"ל, על אתיקה צבאית ועל נושאים רבים אחרים, מיום שהשתחררתי מן השירות בצה"ל, לפני כארבעים שנה. מעולם לא אמר לי חייל או קצין, “אתה מדבר אלינו מרחוק, מהקתדרה, זה לא מתאים לשטח.” פעמים רבות מספור שמעתי את ההפך, “חבל שלא באת לפני שנה”, “אתה צריך לבוא אלינו שוב, לסדר לנו את הראש”, וכן הלאה וכן הלאה.
אני שמעתי את זה במו אוזני.
התמונה של פרופסור, המתבודד במרומי מגדל השן שלו, שולח מדי פעם איגרות למפקדים, אומר להם מה לעשות או מה לא לעשות, מה מותר להם ומה אסור להם, היא תמונה כל כך מופרכת, ממש מגוחכת להפליא, ההפך הגמור מן האמת. אתה לא יכול לעסוק ברצינות באתיקה רפואית בלי לבוא בדברים עם רופאים, עם כל הצוות הרפואי, בלי להבין אותם. אתה לא יכול לעסוק ברצינות באתיקה צבאית בלי להיות מעורה בעולם הבעיות, השיקולים, הפתרונות, הערכים, הנורמות של הצבא, ובלי להבין את ההבדל העמוק שבין נקודת המבט המיוחדת של האחריות הכבדה לבין נקודת המבט הרווחת של הביקורת הקלילה.
גם בשנים שעבדתי עם מפקדים בכירים, בראשם האלוף יורם יאיר, על הקוד האתי של צה"ל, “רוח צה”ל: ערכים וכללי יסוד", גם בשנתיים האחרונות, בהן עבדתי עם מפקדים בכירים אחרים ואנשי אקדמיה, בראשות האלוף עמוס ידלין, על עקרונות האתיקה הצבאית של הלחימה בטרור, נהניתי מן היחס שניתן לי: עצמאות מחשבתית מוחלטת, לומר ולהציע ככל העולה על דעתי, מצד אחד, ואווירה נעימה של שותפות פורייה וידידות חמה, מצד שני. אני מודה בלבי לכל אלה שהעניקו לי את היחס המורכב הזה, גם בהזדמנויות האלה וגם בהזדמנויות רבות אחרות.
מה הסיפור הזה שלך עם צה"ל? למה אתה כל כך נהנה להתחבר לשם, לעבוד איתם?
שאלה מוזרה, דעות קדומות מבצבצות בין השורות שלה, אבל בכל זאת אענה לך.
העיסוק שלי באתיקה רפואית מביא אותי לסביבת העבודה של הרופאים. בין חברי הטובים יש יותר מרופא אחד או שניים. בין מכרי יש רופאים רבים. בדרך כלל, אני נהנה מן הקשר שיש לי איתם, לומד בלי הרף, מעמיק את ההבנה שלי באתיקה של המקצוע שלהם בלי הפסק, הודות לפעילות המשותפת איתם.
עכשיו, בכל מקום שאמרתי רופאים, תגידי מפקדים, ותקבלי חלק הגון של התשובה שלי. העיסוק שלי באתיקה צבאית מביא אותי לסביבת הפעילות של המפקדים. בדרך כלל, אני נהנה מן הקשר שיש לי איתם, לומד בלי הרף, מעמיק את ההבנה שלי באתיקה של המקצוע שלהם בלי הפסק, הודות לפעילות המשותפת איתם. אני מכיר מפקדים למאות. רבים מהם היו אנשי סגל או חניכים שלי במכללה לביטחון לאומי (מב"ל) או במכללה לפיקוד ולמטה כללי (פו"ם) ובשנים האחרונות גם במכללה לפיקוד טקטי. מתוך היכרות קרובה של אנשי סגל באותה מכללה או של מרצה וחניך, יש לי הערכה עמוקה למפקדים רבים, כאנשי מקצוע רציניים, מקוריים, אחראים והגונים. וגם לא מעט מפקדים שאני מכיר מחוץ להקשרי המכללות הצבאיות הם בעלי המידות הללו והעבודה במחיצתם היא מאלפת.
גם השאלות באתיקה רפואית וגם השאלות באתיקה צבאית הן לפעמים שאלות של חיים ומוות. להבין היטב את הנסיבות, לנתח כראוי את ההיבטים האתיים והמוסריים, לגבש עקרונות להכרעה מעשית, כל זה מרתק אותי מאוד, הרבה יותר, דרך אגב, מאשר העיסוק באתיקה אקדמית או אתיקה עיתונאית.
אבל זה לא כל הסיפור. צה"ל הוא צבא מיוחד במינו, מעניין אותי להבין מנין הייחוד הזה בא, ומעניין אותי עוד יותר לעזור לייחוד הזה להתברר, להתבהר ולהתקיים. העיסוק בגיבוש הקוד האתי של צה"ל היה אתגר מרתק, מאלף, חד־פעמי. ביני לבין עצמי, אני מתברך בהזדמנות שהיתה לי לעזור בהתפתחות האתית של צה"ל.
וגם זה לא כל הסיפור. גם שורשים רגשיים תוכלי למצוא בתמונה שלי – גם היחס הרגשי שלי לפעילות הצבאית של אבא שלי, שמעון ז"ל, שהיה קצין בחיל המודיעין, כל תקופת ילדותי ונעורי, גם היחס הרגשי שלי לשירות הצבאי שלי עצמי, ובעיקר היחס הרגשי שלי לפעילות הצבאית של בני הבכור, יהורז ז"ל, שהיה מ"פ מצטיין בחיל השריון.
זה “הסיפור שלי” עם צה"ל.