אֶלֵֶף שָׁנִים הֵם כְּיוֹם אֶחָד בְּעֵינָיו.

אָז כַּמָּה חַיַּי בְּעֵינָיו?

וְאַף כִּי נוֹצַרְתִּי בִּדְמוּתוֹ וּבְצַלְמוֹ

אֲנִי יְכוֹלָה לְשַׁעֵר

לְמַה דּוֹמָה אֲנִי בְּעֵינָיו:

נְמָלָה קְטַנָּה אוֹ צְרָצַר

מְצַרְצֵר בְּאֶחָד מֵיתָר, שֶׁהוּא גוּפוֹ,

אִם נִקַּח בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת הַגֹּבַהּ, מִמֶּנּוּ

הוּא מַשְׁקִיף עָלַי,

אוֹ אֶת הַנֹּמֶךְ הֶעָמֹק

מִמֶּנּוּ אֲנִי נוֹשֵׂאת עֵינַי אֵלָיו –

וְזוֹ נְקֻדַת הָעֲנָוָה הַנְּכוֹנָה.

לַחֲצֹב בִּי הָאֶמוּנָה שֶׁתַּצִּית

אוֹתִי בַּמַּנְגִּינָה, אֵלֶיהָ

אֲנִי מִתְפַּלֶּלֶת כָּל חַיַּי.

אוֹ נְקֻדַּת הַכְּפִירָה. לְיַדּוֹת אֲבָנִים

אֶל הַמָּקוֹם הַמְשׂעָר שֶׁבֶּחָלָל. לָחוּשׁ

אֶת הַצְּרִיבָה הָעַזָּה שֶׁל אֶצְבְּעוֹתַי הַפְּצוּעוֹת

כְּדֵי שֶׁפַּעַם אַחַת, אוּלַי פַּעַם אַחַת

אוּכַל לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ

אוֹמֵר לִי דְּבַר-מָה.

הָרְשׁוּת נְתוּנָה.