לוגו
גן עדן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

גַּן עֵדֶן / חיים יעקב אונגר


שיר על מעשה גן עדן.

בשני חלקים.

שמות המדברים.

האדם.

חוה, אשתו.

הנחש, בקומה זקופה כקומת איש.

קול אלהים.


מקום התראות פנים: גן עדן.

 

חלק ראשון: האדם, חוה, הנחש    🔗


(מקום נאה בגן עדן. האדם שוכב בצל אלה עבתה בנאות דשא וכר נרחב. חוה ברחוק מה ממנו מתהלכת ללקוט שושנים ובלי ראות קרבה אל עץ הדעת, ובראות הנחש אותה עומדת לבדה, ימהר ללכת אצלה ויקוד ארצה, אחר ידבר.)


הנחש.

נֹעַם אֱלֹהִים עָלַיִךְ, אֵשֶׁת חָיִל!

שָׁלוֹם וָעֹנֶג לָךְ יוֹמָם וָלָיִל!


חוה.

שָׁלוֹם שָׁלוֹם.


הנחש.

מַה יָפִית, שָׂרַתִי, טֹבַת הַטָּעַם,

עַל הוֹד יִפְעָתֵךְ אֶשְׁתֹּמֵם הַפָּעַם.

אַתְּ חוֹתַם תָּכְנִית, אַתְּ כְּלִילַת הַיֹּפִי.

שׁוֹשַׁנָּה רַבַּת חֵן בְּלִי שֶׁמֶץ דֹּפִי,

עֵינַיִךְ יוֹנִים, כַּבְּדֹלַח לָטֹהַר,

כְּעַפְעַפֵּי שַׁחַר, כַּשֶּׁמֶשׁ לָזֹהַר,

בָּךְ הֶרְאָה אֱלֹהִים תָּקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ,

לְהִתְפָּאֵר בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו וְהוֹד תְּכוּנָתוֹ.

אוּלָם לִבִּי סְחַרְחַר יִדְכֶּה יָשֹׁחַ.

וּבְתוֹכִי יִשְׁתוֹמֵם בְּל‏י מְצֹא מָנוֹחַ,

עַל אֲשֶׁר נָתַן לְמַאֲכָל לִנְפָשׁוֹת יְקָרוֹת

עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, אֲרֻחַת יֶרֶק לְבָרוֹת.

הֲגַם אֶל פְּרִי עֵץ הַגָּן יָד לֹא תִשְׁלָחוּ

וּמִכָּל טוּבוֹ מְאוּמָה לֹא תִקָּחוּ?

הַאַף אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מְגָדִים,

רִמּוֹנִים וּתְאֵנִים, כְּפָרִים עִם נְרָדִים?

הֲגַם צִוָּה לְבִלְתִּי נְגֹעַ נִטְעֵי נַעֲמָנִים,

אוֹ לָשֶׁבֶת עַל נַהֲרֵי נַחֲלֵי עֲדָנִים,

בְּצֵל דָּלִיּוֹת גֶּפֶן וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת,

בְּצֵל צֶאֱלִים מֵחֹרֶב הַמְּשׁוֹבֵב לְבָבוֹת?

הֵן מִצְוַת אֵל חָפֹץ אֶחְפֹּץ לָדַעַת.

אַל נַא תוֹסִיפִי, אַל תִּתְּנִי מִגְרַעַת.

הַשְׁמִיעִינִי קוֹלֵךְ, מִלִּים הַטִּיפִי,

וְצוּף דְּבַשׁ אִמְרָתֵךְ עֲלֵי חִכִּי הַרְעִיפִי.


חוה. (משתאה על דבריו, אחר תדבר)

הֵן זְרוֹעַ אֱלֹהִים עָלַי לֹא נִגְלָתָה,

אַךְ אִישִׁי סִפֵּר לִי אֵיכָה הָיָתָה,

כַּאֲשֶׁר הָעֵד הֵעִיד בּוֹ אֵל מִקַּחַת

פְּרִי עֵץ הַדַּעַת וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת.

הָעוֹלָה עַל רוּחִי אוֹתְךָ אוֹדִיעַ

וּדְבָרָיו בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אַבִּיעַ:

“מִכָּל עֵץ הַגָּן אֱכֹל בְּאַוַּת נַפְשֶׁךָ”,

כָּכָה דִבֶּר אֱלֹהִים, עֹשִׂי וְעֹשֶׂךָ,

"אוּלָם בָּעֵץ הַלָּזֶה, בְּעֵץ הַדַּעַת,

מִמֶּנּוּ טוֹבָה גַם רָעָה נֹבַעַת,

הָעֹמֵד בְּתוֹךְ הַגָּן לִצְבִי תִפְאֶרֶת,

לֹא תִגַּע יָד, כִּי הוּא כְמוֹ אֵשׁ בֹּעֶרֶת,

רֵאשִׁיתוֹ מַמְתַּקִּים אַחֲרִיתוֹ מָרָה.

הִשָּׁמֶר מֶנּוּ פֶּן יִהְיֶה לְךָ לְזָרָא.

וְעַתָּה אִם לְמִצְוָתִי תֹאבֶה שָׁמֹעַ,

לְבִלְתִּי הוֹסִיף מְאוּמָה, לְבִלְתִּי גָרֹעַ,

טוּב הָאָרֶץ וְחֶלְבָּהּ תֹּאכַל לָנֶצַח,

וּבְחַסְדִּי אֶשְׁמָרְךָ מִשֹּׁד וָרֶצַח.

אַךְ אִם תַּמְרֶה פִּי וְתֵלֵךְ עִמִּי בְקֶרִי,

לְהָפֵר עֲצָתִי וְלִסְפּוֹת חַטָּאת עַל מֶרִי:

לִי זְרוֹעַ נְטוּיָה, גְּמוּל גֵּאִים מְשַׁלֶּמֶת,

עַל רֹאשׁ מֹרְדִים תָּחוּל בְּיוֹם הַמִּלְחֶמֶת,

לִי יוֹם נָקָם וְשִׁלֵּם פֹּעַל יָדֶיךָ,

לִי אֲרִי בְמִסְתָּרִים, הָאֹרֵב לְצַעֲדֶיךָ,

“מָוֶת” שְׁמוֹ, נוֹקֵם, אַכְזָר, בַּעַל חֵמָה,

עֹטֶה אַדֶּרֶת שְׁחַרְחֹרֶת, מְעִיל אֵימָה,

בְּיָדוֹ מַאֲכֶלֶת, חֶרֶב מִתְהַפָּכֶת,

עַל רֹאשׁ הַפֹּשֵעַ פִּתְאוֹם נִתָּכֶת".

דִּבְרֵי הָאֱלֹהִים עֵת אָזְנַי שָׁמָעוּ,

יָרְדוּ חַדְרֵי לְבָבִי, עֲדֵי נֶפֶשׁ נָגָעוּ,

מְשֹׁמֶמֶת עָמַדְתִּי, אֲחָזַנִי פָחַד,

מֵאָז הָלְאָה מִמֶּנּוּ נֵלֵךְ יָחַד.


הנחש.

אַל תִּפְחֲדוּ וְאַל תִּרְהוּ, כִּי לֹא מוֹת תְּמוּתוּן

וּמִפְּנֵי עֵץ הַדַּעַת חִנָּם תְּנוּסוּן.

אֵל קַנּוֹא הוּא, נִצָּב כַּצָּר לָנֶצַח,

לְמַעַן לֹא תֵלְכוּ רוֹמָה כְּחִזְקֵי מֶצַח,

גַּם הוּא אָכַל פְּרִי הַדַּעַת פַּעֲמַיִם,

אַחַר יָסַד אֶרֶץ וְטִפַּח שָׁמַיִם

לָאוֹר קָרָא וְהִנֵּה שֶׁמֶש זֹרֵחַ,

מִיָּדוֹ קַרְנַיִם עַל הַיָּרֵחַ.

וּלְבִלְתִּי עֲלֵי יֹצְרוֹ יִתְגַּדֵּל חֹמֶר,

שָׁלַח דְּבָרוֹ אֶרֶץ וְהִבִּיעַ אֹמֶר:

מִכָּל עֵץ הַגָּן תֹאכְלוּ דֵי שָׂבֹעַ,

לְעֵץ הַדַּעַת אַל תִּשְׁלְחוּ יָד לִנְגֹּעַ.

כִּי בְיוֹם בֹּא פְּרִי עֵץ הַדַּעַת בְּמֵעֵיכֶם,

וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם,

לָדַעַת טוֹב וָרָע וְסֵתֶר חוּג שְׁחָקִים,

לְהַעֲלוֹת נְשִׂיאִים וְלָתֵת קוֹלוֹת וּבְרָקִים.

לָכֵן עֲלִילוֹת יָשִׂים, יְבַקֵּשׁ תֹּאֵנָה,

גָּזַר אֹמֶר: אַל תֹּאכְלוּ מִן הַתְּאֵנָה. 1


(הדפה עד שנגעה בעץ הדעת.)


חוה (על לבה מתופפת וכמעט ארצה נפלה.)

מַה זֶה יִקְרֵנִי? הָהּ רוּחִי חֻבָּלָה!

זִמּוֹתַי נִתָּקוּ – נַפְשִׁי נָפָלָה!


הנחש. (בחנפי לעגי מעוג.)

אֵין שׁוֹד וָפֶגַע, אֵין אָסוֹן וָמָוֶת,

אַךְ לַשָּׁוְא תֶּחֶרְדִי חֶרְדַּת צַלְמָוֶת.

הִנֵּה נָגַעַתְּ בִּלְשׁוֹן אֵשׁ בֹּעֶרֶת,

אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, כִּי פֶתַע תְּשַׁלַּח מִגְעֶרֶת;

אִמְרִי נָא, הֲנִשְׂרְפוּ אִם נִצְרְבוּ פָנַיִךְ?

לְשַׁלְהֶבֶתְיָהּ קָרַבְתְּ, הֲנִכְווּ רַגְלַיִךְ?

אָמְנָם מַחֲזֵה שָׁוְא חָזִית וּמַדּוּחִים,

כִּי מַה הִשְׁתַּנּוּ תְאֵנִים מִתַּפּוּחִים?


חוה. (משתוממת ממראה עיניה וממשמע אזניה.)

עֶשְׁתֹּנוֹתַי נְבוכוֹת – הַפְלֵא וָפֶלִאי

כִּחֵשׁ אִישִׁי, דִּבֶּר אִתִּי בַשֶּׁלִי.

אֵין זֹאת מִצְוַת אֵל אַךְ בְּדָאָהּ מִלִּבּוֹ,

עַוְלָה נִמְצְאָה בִשְׂפָתָיו, טְמוּנָה בְחֻבּוֹ.


(הולכת חיש אל עץ הדעת.)


טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, תַּאֲיָה לָעֵינַיִם,

פִּרְיוֹ פְרִי הַשְׂכֵּל, נֶחְמָד שִׁבְעָתַיִם.

הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגִּים, נָתְנָה רֵיחַ,

עַתָּה תְשׁוֹבֵב נַפְשִׁי וְלִבִּי תְשַׂמֵּחַ.


(ותקח מפריו ותאכל – אחר אכלה.)


לְשׁוֹנִי מִפִּרְיוֹ טָעֲמָה וְעֵינַי אֹרוּ. –

אֲבָל, שְׂעִפִּים חֲדָשִׁים וְזָרִים בִּי יַעֲבֹרוּ.

נִשְׁמַת אֵל תְּחַיֵּנִי, נַפְשִׁי יֹדָעַת;

אַשְׁרֵי מָצָא חָכְמָה אַף מָצָא דָעַת.


(לוקחת מפריו בידה להביא לאישה. ויהי עד כה ועד כה והאדם הקיץ משנתו. בעיניו יתור את הגן לבקש את אשתו, ובבואה ידבר על לבה.)


האדם.

בֹּאִי הֵנָּה, רַעֲיָתִי, מַעֲיַן שְׂשׂוֹנִי,

מַהֲרִי עוּפִי יוֹנָתִי, פֹּה תִשְׁכֹּנִי

תַּחַת אֵלָה עֲבֻתָּה בְּצִלָּהּ חִמַּדְתִּי,

עֲלֵי דֶשֶׁא מַצַּע שׁוֹשַׁנִּים רִפַּדְתִּי,

פֹּה כִשְׁנֵי עֳפָרִים, שַׁאֲנַנִּים מִפָּחַד,

בַּעֲבוֹתוֹת הָאַהֲבָה סוֹד נַמְתִּיק יָחַד.


חוה. (תמהר ללכת אליו.)

הִנֵּנִי אִישִׁי לְכָל מִשְׁאֲלוֹת לִבֶּךָ;

הֲלֹא חֲצִי בְשָׂרְךָ אָנִי וְעֵזֶר כְּנֶגְדֶּךָ.


(ותשב לימינו.)


האדם.

לִבַּבְתִּנִי אֲחוֹתִי, מְאֹד לִבַּבְתִּנִי,

וּמִי יִתֵּן וְיָשַׁבְתְּ נֶצַח לִימִינִי.

נְעִימִים חַבְלֵי יְדִידוּת, נְפָשׁוֹת יִקְשָׁרוּ,

מַרְפֵּא לִשְׁתֵּיהֶן, עֵת בָּהֶם נֶאֱסָרוּ

אִם תִּפּוֹל אַחַת, הַשֵּׁנִית תְּקִימֶנָּה,

וְעֵזֶר וָיֶשַׁע יָדֶיהָ תְבִיאֶינָה.

מָה הָאָדָם הַגַּלְמוּד עֲלֵי הַתֵּבֵל?

כְּעַרְעָר בַּצִּיָּה, חַיֵּיהוּ אַךְ הֶבֶל.

רַק מֵעֵת אַתְּ יָרַדְתְּ לִי מִשָּׁמַיִם

אַאֲמִין בַּחַיִּים וְשַׂשְׂתִּי שִׁבְעָתַיִם.

אַתְּ אוֹרִי וְיִשְׁעִי, עֶזְרִי וּסְגֻלָּתִי,

בָּךְ כָּל אָשְׁרִי וְטוּבִי, יְהָבִי וְנַחֲלָתִי,

בְּצִלֵּךְ אֶשְׁכַּח לַחְמִי, נְעִמוֹת שָׂבֵע,

וְהֲדָרֵך בָּאֹפֶל לִי אוֹר זֹרֵעַ.

מְחִיר נִפְלָא! תַּחַת צֵלָע, מִנִּי לֻקָּחָה,

אַת אֵשֶׁת רַבַּת חֵן אֵלַי שֻׁלָּחָה.

לוּ כַיּוֹם אֶת זֹאת יָדַעְתִּי מִלְפָנִים,

חֲצִי בְשָׂרִי תַּחְתֵּךְ נָתַתִּי בִרְנָנִים.


חוה.

מִשֶּׁמֶן וָנֹפֶת רַכּוּ אֲמָרֶיךָ,

עָסִיס וּדְבַשׁ תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתֶיךָ.

אַךְ בַּמָּה אֵדַע, כִּי מִלִּבְּךָ בָאוּ,

וּמֵעִמְקֵי רוּחַ נְדִיבָה יָצָאוּ?

פֶּן יַלְדֵי רֶגַע הֵמָּה, יַחְלְפוּ מְהֵרָה,

וְתַחַת בְּרָכָה יָבִיאוּ עָלַי מְאֵרָה;

וּבַעֲבֹר עָלֶיךָ רוּחַ אַחֶרֶת,

תִּכְבֶּה רִשְׁפֵּי הָאַהֲבָה הַנִּשְׁאֶרֶת,

בְּיָד חֲזָקָה מִפָּנֶיךָ תֶהֶדְפֵנִי,

וּלְעוֹלָמִים גַּלְמוּדָה תַעַזְבֵנִי.


האדם. (משתאה לדבריה.)

תְּנִי תוֹדָה, תַּמָּתִי, כִּי זֹאת הַפַּעַם

לֹא בְחָכְמָה דִבַּרְתְּ, לֹא בְשֵׂכֶל וְטוּב טַעַם.

מֵאַיִן בָּאוּ לָךְ שְׂעִפֵּי שָׁוְא וְהֶבֶל?

הַאִם מַחֲזֵה שֶׁקֶר נָפַל לָךְ לְחֶבֶל?

הֲלֹא לְעֵזֶר נְתָנֵךְ אֱלֹהִים לִי לְעוֹלָמִים,

לִחְיוֹת חַיִּים מְאֻשָּׁרִים כָּל הַיָּמִים;

בְּשָׂרֵךְ מִבְּשָׂרִי מֵעֲצָמַי עֲצָמַיִךְ,

תָּאֳרֵךְ תָּאֳרִי, בְּצֶלֶם פָּנַי פָּנַיִךְ.

אָב אֶחָד לָנוּ, אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ,

וּבְכָל מַעֲשֵׂה יָדֵיהוּ הִמְשִׁילָנוּ.

לָמָּה תָשִׂימִי אֵפוֹא עֲלִילוֹת דְּבָרִים

וְתֶהְגִּי אַךְ תַּהְפֻּכוֹת וְרַעְיוֹנִים זָרִים?

גָּרְשִׁי נָא מִלִּבֵּךְ עֹצֶב וּדְאָגָה,

הָסִירִי כָל מֹרַת רוּחַ וְכָל תּוּגָה,

גִּילִי וְשִׂמְחִי בִי וַאֲנִי בָךְ אֶשְׂמָחָה,

לְמַעַן טוֹב יִרְדְּפֵנוּ וְנָסָה הָאֲנָחָה.


(רואה דבר מה בידה מסתירה.)

אוּלָם מַה זֶה בְּיָדֵךְ בְּדַעַת תַּסְתִּירִי?


חוה. (במתק שפתים.)

תְּאֵנִים בַּכֻּרוֹת הֵבֵאתִי לְיַקִּירִי.

אָנָּא טְעַם מֵהֵנָּה אַחַת וּשְׁתָּיִם,

וְאִם עָרְבוּ לְחִכְּךָ אוֹסִיף לְךָ כִפְלָיִם.


האדם. (נבהל ומשתומם.)

הָהּ, אֵיךְ עָרַב לִבֵּךְ בָּעֵץ לָגַעַת,

אֲשֶׁר קְרָאָהוּ אֱלֹהִים בְּשֵׁם: “עֵץ הַדַּעַת”?

הֲלֹא פִרְיוֹ רֹאשׁ פְּתָנִים הוּא, סַם הַמָּוֶת,

יֹרֵד אֶל חַדְרֵי בֶטֶן כְּאֵשׁ צָרָבֶת.

זְרִי נָא אֶת הַתְּאֵנִים הָלְאָה, מַהֵרִי,

פֶּן יִקְרָאֵךְ אָסוֹן, עֵת כִּי תְאַחֵרִי.


חוה.

אָכֵן, יָרֵא וְרַךְ לֵב, חִנָּם נִפְעַמְתָּ,

וְאִם כָּכָה אַתָּה אֹמֵר לֹא חָכַמְתָּ.

עַתָּה הֶאֱמַנְתִּי כִּי אָוֶן פָּעַלְתִּי,

לוּלֵא מִפְּרִי הָעֵץ לְשָׂבְעָה אָכַלְתִּי,

וַיְהִי בְפִי כְצוּף דְּבַשׁ מִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים,

מַרְפֵּא לַנֶּפֶשׁ וְשִׁקּוּי לְחַיֵּי בְשָׂרִים.


האדם. (יספוק את כפיו.)

אוֹי לִשְׂפָתַיִם שֶׁכָּכָה תַבַּעְנָה!

אוֹי לְאָזְנַיִם שְׁמוּעָה כָזֹאת תִּשְׁמַעְנָה!

צַר לִי מְאֹד וְלִבִּי יֶחֱרַד אֶל חַיַּיִךְ,

כִּי מָוֶת אָכַלְתְּ וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרַיִךְ.


חוה. (בלשון רכה.)

אָמְנָם לְקוֹל פְּחָדִים תְּצִלֶּינָה אָזְנֶיךָ,

וְרוּחַ שֶׁקֶר וְתָפֵל יְעַוֵּר עֵינֶיךָ.

הֵן אֱמֶת תֶּהְגֶּה לְשׁוֹנִי וְכָל דְּבָרַי כֵּנִים,

כִּי אֵין מָוֶת וְאֵין כָּל חֶסֶר בַּתְּאֵנִים. –

וְעַתָּה אִם נַפְשְׁךָ בִי עוֹדָהּ בֹּחֶרֶת

וּמוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תָמִיד שֹׁמֶרֶת,

אַל נָא תִירָא הַמָּוֶת, שְׁאוֹל וָתֹפֶת,

אַל תָּבוּז מִנְחָתִי, מְתוּקָה כַנֹּפֶת,

בִּכּוּרָה בְטֶרֶם קַיִץ הוֹאֵל קַחַת,

אַחַר נַמְתִּיקָה סוֹד בְּשׁוּבָה וָנַחַת.


האדם. (בנפש מרה.)

הַרְפִּי מִמֶּנִּי, אַל כָּכָה תְאַלְּצִינִי,

וְלֶאֱכֹל מֵעֵץ הַדַּעַת אַל תְּפַתִּינִי.

חָלִילָה לִי לִלְחֹם לֶחֶם הָרֶשַׁע,

כִּי הוּא עָוֹן פְּלִילִי, מֶרִי וָפֶשַׁע.

“מוֹת תָּמוּת”, אָמַר משֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ,

וְאֵיכָכָה יִנָּקֶה מֵפֵר מִצְוָתוֹ?


(בפני עצמו.)

מַר לִי מָר, נַפְשִׁי בְקִרְבִּי תִתְיַפֵּחַ,

כִּי הַמָּוֶת מַחְמַד עֵינַי לֹקֵחַ.


חוה. (בשטף אף.)

הַנִּיחָה לִי, אַכְזָר, אַרְפְּךָ לְעוֹלָמִים,

אַרְחִיק נְדוֹד, בְּחֶבְרָתְךּ נַפְשִׁי נָקָטָה;

בְּתֹהוּ יְלֵל יְשִׁימֹן אָנוּד לֵילוֹת וְיָמִים,

בִּמְעֹנוֹת אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים אֶשְׁקָטָה.

בֵּין חַיְתוֹ יַעַר, בֵּין לָבִיא וָלַיִשׁ,

שָׁם אָחִישָׁה מִפְלָט, שָׁם אֲבַקְשָׁה יֶשַׁע.

לֹא בִזְרוֹעוֹת גֶּבֶר, לִבּוֹ לֵב שַׁיִשׁ,

הֹפֵך אוֹר לָאֹפֶל, אַהֲבָה לָפֶשַׁע. –

כִּי תַטֶּה אֵלַי חֶסֶד כְּבָר הוֹדַעְתָּ;

אַיֵּה נָא אֵפוֹא חַסְדְּךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ?

כִּמְעַט אַךְ קוֹל עָלֶה נִדָּף שָׁמַעְתָּ,

בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת הַהֶפֶך דִּבַּרְתָּ.

אִם אִישׁ אַתָּה, אִם גַּם לִבְּךָ לֵב גֶּבֶר,

אֵיךְ תִּירָא מָוֶת, אֵיךְ תִּפְחַד מִקֶּבֶר?

וְאִם זְרוֹעַ אֵין לָךְ לְפָדְעֵנִי מִשַּׁחַת,

הֲלֹא טוֹב לָנוּ יַחַד עַל עָפָר נַחַת?

עַתָּה קַבֵּל לְךָ אַחַת מִן הַשְׁתָּיִם:

אוֹ תֹאכַל מֵעֵץ הַדַּעַת כָּמוֹנִי,

אוֹ אָנוּס וְאֵשֵׁב בָּדָד וְאֶרְצֶה עֲוֹנִי,

וְאַתָּה – לֹא תִשָׂא אֶת שְׁמִי עַל שְׂפָתָיִם.


האדם. (לא יוכל להתאפק כי נכמרו רחמיו.)

עִמְדִי אִשְׁתִּי עֲמֹדִי, אַל נָא תֵלֵכִי,

כֹּה יַעַשׂ לִי אֱלֹהִים אִם אֶעֶזְבֵכִי:

אִם אַכְעִיסֵךְ, תִּכְהֶה מִכַּעַס עֵינִי,

גַּם הַשְּׁאוֹל לֹא יַפְרִיד בֵּינֵךְ וּבֵינִי.


(ויקח מן הבא בידה ויאכל.)


חוה. (ברחוק מה ממנו אל לבה מדבּרת.)

אֲבָל, אֲשֵׁמָה אָנִי וְלִבִּי יֶהְגֶּה אֵימָה,

יָגֹרְתִּי מְאֹד מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה.

נַפְשִׁי עָלַי תֶּאֱבַל וַתֵּרֶד פְּלָאִים –

אָח! בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל אֵלֵךְ, בְּעֵמֶק הָרְפָאִים.


(אל האדם דברה יגונב ותקח אזנו שמץ מנהו).


האדם. (בנפש נעכרת.)

כֵּן דִּבַּרְתְּ, גַם עֵינַי הִנֵּה נִפְקָחוּ,

רוּחַ זָרָה אִתִּי, מֵעַי רֻתָּחוּ,

אֶת אֲשֶׁר לֹא רָאִיתִי אֶרְאֶה, אֶתְבֹּנָן,

לִבִּי יַכֵּנִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתֹּנָן –

עֵירֻמִּים אֲנַחְנוּ, גְּוִיָּתֵנוּ חֲשׂוּפָה,

עַתָּה אֶל יַרְכְּתֵי הַגָּן חִישׁ נָעוּפָה;

נִכְרֹת לָנוּ עֲלֵה תְאֵנָה בֵּין הַפֹּארוֹת,

וּלְכַסּוֹת חֲצִי בְשָׂרֵנוּ נַעַשׂ חֲגוֹרוֹת.


(וילכו שניהם יחדיו ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות. – קול אלהים ישמע מתהלך בגן לרוח היום.)


האדם. (לאשתו)

הָבָה, נִתְחַבֵּא, נָבֹאָה בְמִסְתָּרִים,

עוּשִׁי, חוּשִׁי; קוֹל אֱלֹהִים יֶחֱשׂף יְעָרִים;

לַעֲטֹף מְאוּם אָיִן – פְּעָמֵינוּ נָרִימָה,

מַהֲרִי, פֶּן נִהְיֶה לְקֶלֶס, נִשְׂבַּע כְּלִמָּה.


(וימהרו ללכת בהחבא.)


 

חלק שני: קול אלהים. האדם. חוה. הנחש.    🔗

(מקום דשן ושמן בגן עדן. מגדים שונים יתנו ריח ניחוח. רוח אלהים מרחפת ומבינות לבדים דממה וקול ישמע.)


הקול. (בלאט ונחת.)

אַיֶכָּה הָאָדָם?


האדם

כְּקוֹל הָאֱלֹהִים בְּלֶכְתּוֹ אָזְנַי שָמָעוּ,

זוּלָתִי קוֹל, עִקְבוֹתָיו לֹא נוֹדָעוּ.

בְּשָׂרִי חָזִיתִי וּבשֶׁת כִּסָּתְנִי,

לִבִּי הִכָּנִי, פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי,

אָחוֹר נְסוּגוֹתִי וָאִירָא מִגֶּשֶׁת,

וָאֵשֵׁב לִי הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת.

כִּי אֵיךְ אָבֹא עֵירֹם לְפָנֶיךָ, נוֹרָא,

וּמְאוּמָה אֵין אִתִּי לַעֲשׂוֹת לִי חֲגֹרָה.

כַּאֲשֶׁר יָאֲתָה לְרֹדֶה בְּעוֹף הַשָּׁמָיִם,

בִּדְגַת הַיָם, בְּחַיְתוֹ בִקְעָה וּשְׁפָיִם.

הֲלֹא מִכֻּלָּם אוֹתִי לְבַדִּי שִׁנִּיתָ,

וּבְצֶלֶם אֱלֹהִים אוֹתִי לְבַדִּי עָשִׂיתָ;

מַדוּעַ לֹא יָקְרָה נַפְשִׁי בְעֵינֶיךָ,

לְהַכִּירֵנִי כַיוֹם וְלֶאֱסֹף חֶרְפָּתִי,

בְּתִתְּךָ לִי חֲגֹרָה לְכַסּוֹת גְוִיָּתִי,

וְנִפְלֵיתִי מִכָּל מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ?

לָכֵן נַחְבֵּאתִי בֵין קוֹצִים וּצְחִיחִים,

בַּסֵּתֶר אֵשֵׁב בֵּין חֲרֻלִים וָשִׂיחִים.


הקול. (מן הסערה)

הוֹי אֱנוֹש אָנוּש, עֶצֶב נִבְזֶה וְתֹלַעַת!

הוֹי מֻכֵּה סַנְוֵרִים, חֲסַר לֵב וָדַעַת!

מִי שָׂמְךָ לְשֹׁפֵט בֵּינִי וּבֵינֶךָ,

כִּי תִתֵּן תִּפְלָה לְפָעֳלִי בְעַז פָּנֶיךָ?

לְכָה וְנִוָכְחָה אֶשְאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי,

הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ חָכְמָה. הֲשִׁיבֵנִי!

הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים?

הוּא רֵאשִׁית דַּרְכִּי לְמֶמְשֶׁלֶת בָּרָמִים,

בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם שְׁבִיב אִשּׁוֹ יוֹפִיע,

לְרִבֲבוֹת מַזָּרוֹת רַב עֻזּוֹ יוֹדִיעַ,

אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֵת מוֹעֵד קֵץ הַפְּלָאוֹת,

עֵת קֵץ לְכָל עֹנִי וְלַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת.

הֲתֵדַע מַעֲדַנּוֹת מְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם,

זוֹרַעַת אוֹר וּמַרְפֵּא בִכְנָפַיִם?

חוּג רָקִיעַ עַל מִשְׁמַרְתָּהּ עֹמֶדֶת,

וְכָל צְבָא הַמָּרוֹם כְּשַׂר שָׂרִים מְפַקֶּדֶת.

וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי כִמְחֹל מַחֲנַיִם

בַּגַּלְגַּל סְבִיבָהּ יִתְהַפְּכוּ כִפְלַיִם.

עַיִש כִּימָה וּכְסִיל שֹׁמְרֵי סִפֶּיהָ,

וְכוֹכָבִים אֵין מִסְפָּר יִשְׁכְּנוּ חֲצֵרֶיהָ,

בְּעֹז מִשְׁטָרָהּ עַל כֻּלָם מִתְאַמֶּצֶת,

וּשְׂאֵתָם אָחוֹר וָקֶדֶם לֹחֶצֶת. –

שׁוּר הָאָרֶץ, בְּשֶׁטֶף בָּרָק הֹלֶכֶת,

עַל גְּלִילָהּ הַתִּיכוֹן חִישׁ מִתְהַפֶּכֶת,

מַהֲלַךְ חֲצִי יוֹם רֶגַע אֶחָד מְעֹפֶפֶת,

וְעַל צִירֵי מְצוּקֶיהָ קֵדְמָה שֹׁאֶפֶת,

אֲשֶר תֹּאַר שְׁנֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח

עֲטוּפִים לְדֹר דֹּר חֲתֻלַּת שֶׁלֶג וָקֶרַח,

בְּרַחֲבֵי הָעֲרָבוֹת מְסִלָּתָה סֹלֶלֶת,

וְחֹם וָאוֹר מִפְּנֵי קֹר וְחֹשֶׁךְ גֹּלֶלֶת. –

הִתְבּוֹנַנְתָּ עַל נֹגַהּ הַיָּרֵחַ,

אֵי דֶרֶךְ יֵחָלֵק לוֹ אוֹר זֹרֵחַ?

חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר, אֶבֶן אֹפֶל גִּזְרָתוֹ,

מְסִבּוֹת מִתְהַפֵּךְ לְהַגִּיהַּ חֶשְׁכָּתוֹ

לְהַמָּאוֹר הַגָּדוֹל יִקֹּד אַפַּיִם,

וּלְאַט לְאַט בְּתָרְמָה יִקַּח לוֹ קַרְנַיִם.

הֲיָדַעְתָּ עָצְמַת עֻזּוֹ בָרָקִיעַ,

עֵת בְּמוֹ חֵילוֹ מֵי הַיַּמִּים יָנִיעַ,

עֵת יִשְׁאַף רוּחַ וִירוֹמֵם גַּלֵּיהֶם

וְיִשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הַחוּצוֹת וְכָל שֹׁכְנֵיהֶם

עֵת יִשָׂא דָּכְיָם מַשָּׂאָה נִצָּחָה,

יַרְתִּיחֵם כְּסִיר וִישִׂימֵם כַּמֶּרְקָחָה? –

הֲנִגְלוּ לְךָ בַשְּׁחָקִים שְׁנֵים עָשָׂר נְצִיבִים?

אֶת צֵל הַמַּעֲלוֹת בְּמַעֲלוֹת שֶׁמֶשׁ מְשִׁיבִים,

בְּמַעֲגָלָה יַחֲנוּ, גֶּבֶר עַל דִּגְלֵהוּ,

וְכָכָה יִסְּעוּ, אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנֵיהוּ,

אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד חֲלִיפוֹת בַּחֹדֶשׁ,

וּבִדְמוּת חַיּוֹת הֵם מְשָׁרְתִים בַּקֹּדֶשׁ;

הֲלֹא הֵמָּה הַמְּכַלְכְּלִים תֵּבֵל וְשֹׁכְנֶיהָ,

בְּשׂוּמָם מִשְׁטָרָם עַל כָּל צֶאֱצָאֶיהָ,

עַל כָּל חַי, עַל כָּל דֹּמֵם וְכָל צֹמֵחַ,

עַל כָּל עֵשֶׂב דֶּשֶׁא וְשׁוֹשָׁן פֹּרֵחַ,

עַל חֹטֶר וָגֶזַע, נֵצֶר וָשֹׁרֶשׁ,

עַל שְׂדֵי תְרוּמוֹת וְאָחוּ, כַּרְמֶל וָחֹרֶשׁ.

הֲתִסְפֹּר כּוֹכְבֵי אוֹר הָעֹרְקִים כַּבְּרָקִים

וְשָׁבִים אַחַר אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם,

אַחֲרֵיהֶם יָאִיר נָתִיב בְּגָבְהֵי שְׁחָקִים

כְּעֵין כֶּסֶף קָלָל מְזֻקָּק שִׁבְעָתַיִם? –

וְאַתָּה קְצַר רֹאִי, זְבוּב מָוֶת, רְפֵה רוּחַ.

תָּעֵז לָשׂוּם תָּהֳלָה וְתָפֵל לָטוּחַ!

אֵיכָה יָדַעְתָּ, חֲסַר שֵׂכֶל וּמוֹרָא,

דַּבֵּר נְאָצוֹת וְשָׁאוֹל לְנַפְשְׁךָ חֲגוֹרָה?

הַלְעֵץ דַּעַת טוֹב וָרָע יָד שָׁלַחְתָּ,

וּבִזְדוֹן לִבְּךָ מִפִּרְיוֹ לָקַחְתָּ?

הַאִם בְּגֹבַה אַף מַעַל בִּי מָעַלְתָּ,

וּבְרִית עֹשֶׂךָ לָאָרֶץ חִלַּלְתָּ?


האדם. (עומד מרעיד, אימה גדולה נופלת עליו והודו נהפך עליו למשחית. אחר יפתח שפתיו.)

אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת, בֹּרֵא שָׁמַיִם,

חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי לֵבָב, טְהֹר עֵינַיִם,

לִבִּי יָפוּג בְּקִרְבִּי וְנַפְשִׁי נִפְעֶמֶת.

הַעַל חַף מֵעָוֹן רוּחֲךָ זֹעֶמֶת?

אֶזְרֹעִי תִשָּׁבֵר, אִם בִּי עַוְלָתָה,

וְאִם בִּזְדוֹן לֵב הַתֹּעֵבָה נֶעֱשָׂתָה.

הָאִשָּׁה אֲשֶר נָתַתָּה כְנֶגְדִּי לְעֵזֶר,

עָלַי תִשְׂתָּרֵר וּבְרֹאשָׁה הַנֵּזֶר,

שֶׁמֶן וְאֵשׁ לֹהֵט שְׁפוּכִים עַל שְׂפָתֶיהָ,

נֹפֶת צוּפִים וַחֲמַת עַכְשׁוּב אֲמָרֶיהָ,

בְּלָשׁוֹן רַכָּה, מְדַבֶּרֶת חֵן וְתַחֲנוּנִים,

בְּפֶה מָלֵא חֹנֶף הֲתֻלִּים וְרוּח זְנוּנִים

הִדִּיחַתְנִי לֶאֱכֹל מֵעֵץ הַדַּעַת,

בְּתֻמִּי הִטִּיתִי לָהּ אֹזֶן שֹׁמַעַת;

הִיא, אֲשֶר צֹפְנֶיהָ צָפַן רוּחַ סֹעָה,

מָסְכָה בְקִרְבִּי רוּחַ עִוְעִים וָתֹעָה,

אֲחֹרַנִּית הֵסֵבָּה לִבִּי, לֵב גָּבֶר,

מָוֶת אָכַלְתִּי, הָהּ, מָצָאתִי קָבֶר!


הקול. (אל האשה)

הוֹי אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה וְסֹרֶרֶת,

שֹׁכַחַת בְּרִית צוּרָהּ שְׁאֵרָהּ עֹכֶרֶת!

הוֹי מִתְאַוָּה תַאֲוָה לַעֲשׂוֹת הָרֶשָׁע,

וּמְסִיתָה גַם אִישָׁהּ לְרָעָה וָפֶשַׁע!

רִגְזוּ מוֹסְדֵי תֵבֵל, שֹׁמּוּ שָמַיִם!

אֵשֶׁת פְּתַיּוּת הַזֹּאת מָרְתָה כִפְלַיִם:

לֹא שָׁמְרָה מִצְוָתִי, עֲצָתִי הֵפֵרָה,

לֵב אִישָׁהּ הִטְּתָה, בִּבְרִיתוֹ שִׁקֵּרָה.


חוה (יראה ורעדה אחזוה, פניה קפצו פארור וקולה קול פחדים.)

נַפְשִׁי תִתְמוֹגָג, הָהּ, בִּרְכַּי כָּשָׁלוּ,

אוֹר עֵינַי אֵין אִתִּי. פָּנַי נָפָלוּ. –

עֶלְיוֹן רַחוּם וְחַנּוּן, סְלַח נָא חַטָּאתִי

כַּבְּסֵנִי מֵעֲווֹנִי, שָׂא נָא אַשְׁמָתִי;

תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם מִצְוָתְךָ שָׁכַחְתִּי.

וְאִם בְּמֶרֶד מֵעֵץ הַדַּעַת לָקַחְתִּי;

אַךְ הַנָּחָשׁ טָמַן לִי פַח וָפַחַת,

וְהִשִּׁיאַנִי מִפְּרִי הָעֵץ לָקַחַת,

הוּא הִגִּישׁ בְּמִרְמָה רַגְלַי לִנְחֻשְׁתַיִם,

הוּא בָא בְאָרְבּוֹ וַיַּעְקְבֵנִי פַעֲמַיִם,

אֶת חַיַּי וְחַיֵּי אִישִׁי לָקַח בְּזַעַם,

כִּי מוֹת נָמוּת, יַחַד נָמוּת הַפָּעַם.


הקול (אל הנחש.)

יַעַן כִּי בְלָשׁוֹן, גִּדּוּפִים מְדַבֶּרֶת,

נְטוּי גָּרוֹן הָלַכְתָּ, מְשַׂקֵּר עֵינַיִם,

אַכֶּכָּה בְלָשׁוֹן, אֲשַלַּח בְּךָ מִגְעֶרֶת,

עַל גְּחוֹנְךָ תֵלֵךְ, מְלַחֵךְ עֲפַר רַגְלַיִם.

בִּנְקִיקֵי סְלָעִים וּבְנִקְרוֹת הַצּוּרִים,

בְּחוֹרֵי עָפָר וָכֵפִים גַּם בָּאוּרִים

מָעוֹן לְצֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ צִוִּיתִי,

גַּם בִּילֵל יְשִׁימֹן מָגוּר לְךָ עָשִׂיתִי

שָׁמָּה בֶאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ תִּשְׁכַּב לְמַעֲצֵבָה,

בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה אָשִׁית אֵיבָה.

גַּם שִׂנְאַת עוֹלָם בֵּין זַרְעָהּ וְזַרְעֶךָ,

חִצִּים וְאַבְנֵי קֶלַע יוֹרֶה אַחֲרֶיךָ,

לְדָמְךָ כְּחֶתֶף יֶאֱרֹב, כְּמַיִם יִשְׁפְּכֶנּוּ,

הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה עָקֵב תְּשׁוּפֶנּוּ


(אל האשה).

הַרְבֵּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ, תֵּלְדִי בְעֶצֶב,

וַחֲבָלִים יֹאחֵזוּךְ בְּאֵין קֵץ וָקֶצֶב,

וּבְכָל זֹאת עַל אִישֵׁךְ אַתְּ מִתְרַפֶּקֶת,

וְנַפְשֵׁךְ בְּאַהֲבָה עַזָּה אֵלָיו שֹׁקֶקֶת;

הוּא יִמְשָׁל בָּךְ וְגַם יִהְיֶה לָךְ לְמִשְׁעֶנֶת,

וְאַתְּ תִּהְיִי לְעֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ וּלְסֹכֶנֶת.


(אל האדם).

וְאַתָּה הָאָדָם בִּמְאֹד עֲשֹׂה הִסְכַּלְתָּ,

עֵת לְדִבְרֵי אִשְׁתְּךָ שָׁמֹעַ הוֹאַלְתָּ.

מַהֵר שִׁחַתָּ עָבַרְתָּ אֶת בְּרִיתִי,

וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי.

לָכֵן פְּרִי הָעֵץ, אָכַלְתָּ עִם עֲדָנִים,

בְּמֵעֶיךָ יֵהָפֵךְ לִמְרוֹרַת פְּתָנִים.

אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, מַקֶּבֶת בּוֹרֶךָ,

קוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

גַּם כִּי תַעַבְדֶנָּה בַעֲמַל כַּפַּיִם.

בְּעֶצֶב תֹּאכַל פִּרְיָהּ, בְּזֵעַת אַפַּיִם.

גַּם כִּי תְשַׂדְּדָה וְחֵפֶץ יָדֶיךָ תֵרֶב,

וְתִזְרַע בְּדִמְעָה מִבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב,

תְּכַחֵשׁ תְּבוּאָתָה, לֹא תוֹסִיף תֵּת כֹּחַ,

וְתַחַת שְׂעֹרָה תֵצֵא בָאְשָׁה וָחוֹחַ. –

דַּע לְךָ אֵפוֹא, כִּי לֹא תִחְיֶה לָנֶצַח,

דָּמְךָ בְרֹאשְׁךָ וְתַו-מָוֶת עֲלֵי הַמֶּצַח.

חַיִּים מָאַסְתָּ, בַּמָּוֶת בָּחַרְתָּ,

עֵת בְּרִית מְחֹלְלֶךָ בַחֲסַר לֵב נֵאַרְתָּ.


(כשמוע האדם את הדברים האלה לא נשאר בו כח וכמעט לא נותרה בו נשמה, וימהר אלהים לדבר אליו דברי שלום ונחומים).

לְכָה נָא אִיעָצְךָ וְתִיטַב אַחֲרִיתֶךָ.

אַל נָא תִתְמַרְמַר, חֲזַק וּזְכֹר בֹּרְאֶךָ,

בְּטֶרֶם יִפְּלוּ הַיָּמִים, יְמֵי הַנְּעוּרִים,

בְּטֶרֶם תֵּלֵךְ מֵאַרְצְךָ, אֶרֶץ מְגוּרִים,

בְּטֶרֶם יָבֹא יוֹם הָאַחֲרוֹן, יוֹם עֲבָרוֹת,

יוֹם שׁוּבְךָ לֶעָפָר, תּוּבַל לִקְבָרוֹת.

אָז רוּחֲךָ תָשׁוּב עָל, לֹא תֵרֵד נְשִׁיָּה,

עֲדֵי תַעֲמֹד לְגוֹרָלְךָ בְבֹא עֵת הַתְּחִיָה.


(ויהי כאשר כלה לדבר והנה רוח סערה באה מצפון, ענן ונגה לו סביב, ואחרי הרוח קול רעש גדול ברום כבוד ה' ממקומו).


  1. כמ"ד אותו העץ שאכל אד‘ הר’ ממנו תאנה היה (ב"ר פ‘ ט’ סנהדרין ע').  ↩