אֲחִיָּה ויִשְׂרָאֵל / אברהם רגלסון

(בשעת “התפשטות-הגשמיות” לר' ישראל בעל-שם-טוב; הוא מטייל עם רבו, אחיה השילוני, בגן-עדן)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אֲחִיָּה:

יִשְׂרָאֵל אֲהוּבִי, הַגִּידָה, מַדּוּעַ הוֹרַדְתָּ

עֵינֶיךָ בְּתוּגָה אֶל רִצְפַּת-הַסַּפִּיר וְלֹא תַצְהִיל

לֵב צַדִּיק וְשָׂרָף בְּיֵין מְשָׁלֶיךָ כְּקֶדֶם?

יִשְׂרָאֵל:

אַלּוּפִי וְרַבִּי, זְבוּב-סָפֵק מְזַמְזֵם וּמְנַקֵּר

בְּמֹחִי וְקוֹרֵעַ אֶרֶג-מְנוּחָתִי. הַאֻמְנָם

אֵל הֵיכְלֵי-הַיְקָר, וּשְׁעָרִים – בָּרֶקֶת וְשֹׁהַם,

אֵל נַחֲלֵי אוֹר-תְּכֵלֶת, וּפַרְדֵּס, בּוֹ פוֹרְחִים אִילָנוֹת

לֹא אֶרְאֶה צַמְּרוֹתָם מִגֹּבַהּ, – הַאֻמְנָם כָּל-אֵלֶּה

הַם מַעֲשֵׂי אֱלֹהַּ אוֹ שֶׁמָּא רַק מַעֲשַׂי אָנִי?

לְמַטָּה אֲנִי שׁוֹהֶה בִּתְפִלָּה, עַל עֵינַי הַצִּיצִית,

וְלוֹחֲשִׁים תַּלְמִידַי: “לָרַבִּי עֲלִיַּת-נְשָׁמָה…”

עֲלִיָּה? – מִנַּיִן שֶׁאֵינִי מִתְחַיֵּב בְּנַפְשִׁי

בְּחָלְמִי חֲלוֹמוֹת בִּתְפִלָּה וְאָמְרִי: מַה נָּאֶה?…

אֲחִיָּה:

יִשְׂרָאֵל, כֹּה מַהֵר שָׁכַחְתָּ מִשְׁנָתְךָ? הָעוֹלָם

הַקָּשֶׁה, הַמּוּצָק, הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, הֲיֶשְׁנוֹ

מִחוּץ לְחוּשֶׁיךָ הַגְּוֵעִים? מַה-תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ

לְעֻמַּת אֲמִתּוֹ וְהוֹד-מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ?

יִשְׂרָאֵל:

חֲלוֹם וַהֲזָיָה וְאֶפֶס.

אֲחִיָּה:

הַנְּשָׁמָה לְבוּשׁ לֵאלֹהִים, וְהָעוֹלָם לַנְּשָׁמָה.

הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן עִם רִבְבוֹת אֶרְאֱלָּיו וּקְדוֹשָׁיו,

כָּעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן עִם אֶרֶץ, שָׁמַיִם וּצְבָאָם,

אַף שְׁנֵיהֶם לְבוּשׁ וְלֹא עֶצֶם. בִּשְׁנֵיהֶם מְרֻבָּה

חֲשֵׁכָה עַל אוֹרָהּ, וְטָפֵל עַל עִקָּר. אַךְ שָׁפְטָה

בֵּין עוֹלָם וְעוֹלָם, בֵּין טָפֵל וְטָפֵל. הֲקָּרוֹב

הַמָּשָׁל לַנִּמְשָׁל, אַגָּדָה לַסּוֹד בָּהּ יִסְתַּתֵּר:

שָׁם, כַּעַס וָצַעַר יְהַלְּכוּ וְכָל חַיּוֹת טֶרֶף,

אוֹ פֹה, מְקוֹם שַׁלְוָה וְשִׁירָה וְאַהֲבַת-צַדִּיקִים?

יִשְׂרָאֵל:

פֹּה, רַבִּי, בָּעֵדֶן; פֹּה שְׁקוּפָה הַקְּלִפָּה לְהַרְאוֹת

אֶת תּוֹכָהּ בִּבְהִירוּת. לֹא כֵן הִיא הָאָרֶץ הַקּוֹדְרָה.

אֲחִיָּה:

אָכֵן, בְּנִי, רַק קְלִפָּה אֲפֵלָה הָאָרֶץ; בְּיָפְיָהּ

וּצְחוֹקָהּ – בּוֹגֶדֶת כְּלִילִית, בִּזְדוֹנָהּ – אֲיֻמָּה.

אַךְ אֵל בָּהּ יִתְעַטֵּף, וְעֵדֶן יִבָּנֶה מִיָּפְיָהּ. –

הִנֵּה, מַלְאָכֶיךָ הִצִּיבוּ אֶת סֻלַּם-הַזֹּהַר

וּקְרוֹבָה שְׁעַת רִדְתֶּךָ. שׁוֹב תָּשׁוּב לָאָרֶץ

וְתִבְחַן בְכוּר-יִסּוּרֶיהָ אֶת עׁז אֱמוּנָתְךָ:

אִם לַמְרוֹת כְּאֵבָהּ וְרָגְזָהּ קְרֹא תִּקְוָה לְחֶדְוָה,

אִם תּוֹרֶה הָאַהֲבָה עַל אַף כָּל שִׂנְאָתָהּ וּזְדוֹנָהּ,

אִם תַּעֲלֶה נִיצוֹצוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה מֵרֶפֶשׁ וְתֵעוּב,

יִתְבָּרֵךְ בְּךָ שֵׁם קוֹנֶךָ. אַךְ טֶרֶם נִפָּרֵד

אֶשְׁאָלְךָ שְׁאֵלָה, וְתַעַן כְּגֹדֶל חָכְמָתְךָ:

הַיֵּצֶר הַמַּשְׁלֶה כָּל-אָדָם לְדַמּוֹת אֶת-עַצְמוֹ

לְבַת-עֵין הַבְּרִיאָה, וּמֵסִית הָאָדָם בָּאָדָם,

עַד יָקִים כָּל אֶחָד אֶת בֵּיתוֹ עַל חֻרְבַּן עֲמִיתוֹ –

מַה-שְּׁמוֹ, אִם תִּזְכֹּרָה?

יִשְׂרָאֵל:

סַמָּאֵל.

אֲחִיָּה:

וּמַה-שֵּׁם לוֹ לְלַהַט הַבְּשָׂרִים, הָעוֹשֶׂה הָאָדָם

כִּבְהֵמָה וְדוֹחֲפוֹ לִרְבִיָּה בְּזַעַם לֹא יִרֶף?

יִשְׂרָאֵל:

סַמָּאֵל… וְאָמְרוּ חֲכָמִים: אִלּוּלֵי הַיֵּצֶר,

לֹא בָּנָה אִישׁ בַּיִת, וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה, וְלֹא הוֹלִיד…

אֲחִיָּה:

רְאֵה, כִּי הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹן אַף הוֹא חֶסֶד עֶלְיוֹן.

הוּא רוֹקֵם הַצָּעִיף הַמַּסְתִּיר פְּנֵי-אֵל מִן יְצוּרָיו.

לְפִיכָךְ הוּא נִקְרָא סַמָּאֵל, עַל-שֵׁם שֶׁמְּסַמֵּא

עֵינֵינוּ מֵרְאוׁת אֱלֹהִים בְּאַחְדוּתוֹ, וּמַתְעֶה

חוּשֵׁינוּ לִתְפֹּשׂ רַק הֶאָרָה מָחֳלֶשֶׁת מֵאוֹרוֹ,

הֶאָרָה עֲשִׁירַת-הֲדָרִים לְרַמֵּז הֲדָרוֹ.

לוּ רָאֲתָה נְשָׁמָה אֶת הוֹד הָאֵין-סוֹף בְּכָל-מְלוֹאוֹ,

לֹא יָכְלָה הִתְקַיֵּם אַף-רָגַע. הֲיִּסְבֹּל אוֹר-כּוֹכָב

זִיו-שֶׁמֶשׁ? לֹא כָּל-שֶׁכֵּן נֵר-נֶפֶשׁ זִיו כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ.

אֱלֹהַּ שָׂם גְּבוּל לַאֲמִתּוֹ, חֹק נָתַן לְהוֹדוֹ,

וַיְכַוְּצֵם בְּצוּרוֹת-הֲבָלִים. לוּ עָבְרוּ גְדוֹתֵיהֶם,

אָז נָשְׁקָה הָאָרֶץ שָׁמַיִם וְאָבְדוּ בְּיִחוּד;

וְחָדְלוּ אָנֹכִי וְאַתָּה, כָּל-הֶבְדֵּל וּפֵרוּד,

בְּאַהֲבָה; וְאָכְלָה כָּל-צְבָעִים וּצְלָלִים אֵשׁ-אֶחָת;

וְנָמֵס כְּלִי-תֵבֵל הַמָּלֵא יֵין-כְּבוֹדוֹ – בַּיָּיִן.