נשמת פייטן אמיתי כי תיוולד אצלם, אצל אומות-העולם, היא תופסת את מקומה הראוי לה רק אחרי מלחמה ארוכה קודמת מצד עובדי-הפארנאס המושבעים והמקובלים; תחת זה אחרי נצחונה המוכרח – חיה היא ימים רבים בפי הדורות הבאים והעתידים לבוא. הפייטן העברי היותר גדול שבדורנו לא פגש מלחמה על דרכו: איש לא עמד לפניו על הדוכן, איש לא ראה בו מתחרה, יורש-מקומו; לא מלחמה ולא נצחון: הכרה קלושה בחייו מצד חצי-מנין… והדורות הבאים – אחרי אשר תשוב נפשו המרה אל האלוהים?…
*
המהלכים והפייטנים הגדולים מזמן לזמן שורפים את עגלי-הדור ופוסלים להם לוחות חדשים; הסופרים והדרשנים השונים עומדים מאחריהם ופוסלים את הלוח הישן בשם: “תקופת-המעבר!” והבריות? הבריות לועסים תמיד ובתאוה צפיחיות-בדבש ושותים תמיד ובהנאה מי-מדמנה וחוזרים תמיד ובעקשנות על “הכל כדאתמול”.
“תקופת-המעבר, תקופת-המעבר” – והכל על מקומו עומד בשלום! איש אינו עובר…
*
כותבי תולדותיו של שֶׁלִי מספרים, כי ה“בעלנים” בבני-אנגליה על ספרי שיריו של הפּייטן הענוג והסוער הזה, בן-דורו ובן לויתו של בּיירוֹן, לא עלו בחייו אפילו למאה, האפשר למצוא בזה צד-נחמה לביאליקים שלנו?
*
החושבים לבדד ולא לרוח הזמן כותבים לרוב גם כן באופן של “המחשבות לא לפי רוח-הזמן”; המיושבים והפיקחים בעיניהם זועפים על הסגנון המטורף והבלתי- מובן" אך בכדי: הם לא היו מבינים בכל אופן…
*
הטהורים חיים חיי-טובים, אך חליפתם הלא בוא תבוא; הקדושים נותנים נפשם לממיתים, המות מפסיק הכל, מסיים הכל ומכסה על הכל; ואולם החי שבטהורים ובקדושים, כל זמן שהנשמה בקרבו, נותן אל לבו שהחיים והמות שלו יתנו תוכן להמשכת-החיים שאחריו…
*
הבא בזמן הזה לחיינו או לספרותנו ואומר “לסתור!” – הרי זה מעיד על עצמו שאינו אלא כקורא בגרון… אין אצלנו מה לסתור! הגיעה השעה – או לבנות או לשתוק.
*
טיפוסו של בן-מפלגה מהו? – בריה אשר שם-מפלגתה תשַׁוה תמיד נגד עיניה. והיה כי תקראו לפניה את גיטה – וענתה ואמרה: הלא את השם ההוא, שם מפלגתי פלונית, אינו מזכיר, ולמה הוא בא? ומקרא זה אינו מדבר עדיין אלא בבינונים ובענווים שבבני-המפלגה. הרתחנים שבהם מתחילים זועקים: אאה, את זה אינו מזכיר! את זה הוא מבטל! לזה הוא מתנגד!… נוציאהו – ויישרף!…
*
ארבע מידות ביחס לסוציאליות: בעל-הנאה שפל ובטל, הרוצה בשלוה ובמנהג-העולם; המוני נבער ובז, הניצב תמיד כקיר-חומה נגד כל שינוי בלתי-רגיל; דק-הרוח, שתיקון זה אינו מספיק לו ואינו כדאי בעיניו; חולה-הרוח, המכיר היטב בטבע בני-האדם ויודע את “המעוות לא יוכל לתקון” – ואולם הסוציאליסטים המובהקים אינם מבדילים: כל מי שאינו מודה בתורתם – בּוּרז’וּאה!
*
חירות אומרת: הנַציוֹנליסטים והאנטי-נציונליסטים, הסוציאליסטים והאנטי-סוציאליסטים, המוֹרליסטים והאי-מוֹרליסטים, גשו הנה ושמעו אלי: היו לאנשים, לבני-חורין. כי אם ממאסים אתם בהוויה של קופים, אם נאמנים אתם למה שהנכם – למה לכם פלפולי דאורייתא על ה“היזק” של הלאומיות או על רוחה ו“הגדרתה” והרבותא שבה? ואם חזקים אתם, אם אינכם תלויים בדעת אחרים – מה לכם פחדנותה וקהותה ועבדותה של האנטי-סוציאליות או גאותה וצעקנותה ובטחונה הכסילי של הסוציאליות? ואם פורצים אתם כל הגדרים, אם הכל רשאים אתם ועליון ניתתם – מה לכם המוסריות ואי-המוסריות? זה הדבר בני עליה: אם אני כאן – הכל כאן.
*
דממה אומרת: גדול צער הבדידות של הנאסר, המרוחק-בזרוע; עולה עליו צערו של המתרחק מאליו, של המתבודד לרצונו-על-כרחו; קשה משניהם צער הנתון במאורה בודדה והוא חושב על צדקתו ויתרונו של לא-הוא… וחמדה בלבו…
*
נסיון אומר: הקברנים, הרגילים בגופים מתים, מזלזלים בהם; סופרי סת“ם, הרגילים במזוזות, אינם חרדים עליהן; העסקנים, הרגילים בהמונים, אינם נוהגים כבוד בהם; ובעלי הנפשות העמוקות, הרגילים בכל מצבי-הרוח, אינם מתפעלים ביותר מערכם של ה”אידיאלים".
[“המעורר, תרס”ו, חוברות א' ו-ב', ינואר-פברואר 1906; החתימה: ב., י.ח.ב.]