לוגו
תשובה משלימה על דת וחולין
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לא ראיתי צורך לנגוע בהרצאתי בשאלת האלוהים. חשבתי, שענין זה אם איננו פרטי, הריהו נושא לכינוס של פילוסופים. עדה הרצאתי הכתובה, שפסחתי בה על עמוד שלום, ועדה הקצרנית, שמחקתי עמוד זה בשעה שמסרתי לה את הרצאתי. אולם עכשיו אני רואה, שבשעת הכנת הרצאתי הבאתי בחשבון את המציאות יותר מאשר בשעת קריאתה, שכן בגלל השמטה זו סולפו כמה מדברי ואף הוחזקתי ככופר-בעיקר, עד שהרב ש. ב. אורבך ראה חובה לעצמו ללמדני “שמע ישראל”. לפיכך, אסביר מקצת מהשקפותי בסוגיה חמורה זו.

מכל ההגדרות ביחס למציאות האל שקראתי, קרובה ללבי זו של אלברט איינשטיין, כפי שניסח אותה בתשובותיו לסופר גוּנתר פּלאַוּט מיום 8.1.40 וזו לשונה:

“תחושת האמונה שלי, המתעוררת מתוך הנסיון, שאדם כמעט מתקרב לתפיסה ההגיונית של יחסי עולם עמוקים אלה, היא ממין שונה במקצת מאותה תחושה, שנוהגים בדרך כלל לקרוא לה דתית. היא מעיקרה רגשי-יראה ויראת-כבוד לשכל העליון, המתגלה במציאות, ואינה מביאה לידי הנחה, שקיימת אישיות אלהית, אישיות, הדורשת מאתנו דרישות או מתענינת בקיומנו בתור פרטים. אין בכך לא רצון עליון, לא מטרה ולא הכרח, אלא אך ורק הוויה”.

זאת רשמתי לי בראשית הרצאתי. ובכן, אני מאמין באלוהים, ואין זה חשוב לי אם הוא נקרא אלוהים, או מצוי ראשון, או שכל עליון, או ישות עליונה או כוח קוסמי. לא הכינוי מכריע, אלא המכוּנה. מעולם לא חשבתי שהעולם הפקר. ואפילו איני יודע בדיוק, מחמת קוצר המשיג, מה דמות אערוך למנהיג הבירה, ממלאת את נפשי הרגשת רוח היקום, דלית אתר דפנוי מניה. אבל מה אעשה ונבצר ממני להאמין באלוהים כבאישיות, השומר עלי תמיד ואני יכול לחסות בו. בלשון המסורת אומר, כי אינני מאמין בהשגחה פרטית, אך אני מאמין בהשגחה כללית. אינני יכול להאמין במין אל-בית אינטימי, השומר על אשתי ועל ילדי. מי שמאמין בכך – יבושם לו. אני אינני חושב, שהאמונה באלוהים צריכה לרדת למדרגה כזאת. אינני מאמין, כאמור, באלוהים המכוון את צעדי, כועס עלי ומתרצה אלי, ורוצה שאגרום לו נחת-רוח על ידי הנחת תפילין או על ידי הינזרות מתערובת של בשר בחלב. בכל אדם גנוז ניצוץ אלוהי וכל יצירה אנושית נאצלת מן האלוהות – אם להשתמש דוקא בכינוי זה הרגיל ביותר. עם תפיסת-אלהות כזאת לבי שלם.

אני בטוח, שאילו הייתי מוכשר לאמונה תמימה באלוהים, היה גם לי טוב יותר, שכן הייתי יכול לגוֹל עליו את צרותי, לתבוע ממנו עזרה ולחיות ביתר נוחות. אולם עובדה היא, שכבר מזמן גורשתי מגן-עדן נוח זה. האעשה שקר בנפשי ואאמין במה שאיני מאמין? ולפי שאיני יחיד באי-אמונתי זו, אלא רבים מאוד כמותי, ממילא נהפך הענין לבעית הדור.

לא באתי לתקן את ההיסטוריה הישראלית. אין לי שום טענות למאמינים במעמד הר סיני. אף על פי שכשלעצמי קשה לי לציירו בדמיוני, אך יודעני איזה תפקיד מילאה אמונה זו באומה ובעולם, וזה עצמו דיוֹ לעורר בי יחס של כבוד לעבר. בן נאמן אני ליהדות זו שגובשה על ידי האמונה במעמד הר סיני. אולם אין זה מחייבני עכשיו לשאת כל אותם הרי-הרים של הלכות ומצוות, שנתלו במעמד הר סיני. מי שחש באפשרות של התגלות חד-פעמית כזאת – יאמין בה ויכוון את חייו על פיה. אני איני רואה אפשרות כזאת לעצמי ולכן נחשבות בעיני עשרת הדיברות ושאר הדיברות כפרי מוסר אנושי גבוה, שניתן על ידי בני-אדם בשביל בני-אדם. הראשונים לא היו מלאכים ואנחנו איננו חמוֹרים. משה כפופה גם היא לבחינת השכל ולתנאי הזמן. היא לא תהא מוחלפת בתורת ישו, אך היא תשתנה בתוכנה ותלבש צורה חדשה, מדעת ושלא מדעת ולפי טעמנו ורצוננו. זהו חוק ולא יעבור.

הרב אורבך השמיע כאן פסוקים ומימרות רבים. אף אני מחבב אותם ויכול להוסיף עליהם. הפסוקים יפים כשהם באים לסייע למחשבה העצמית ולחזקה, אך אסור להם ליהפך למין צמר-גפן הסותם את המוח החושב. עלינו לדבר בשפת ראיות והוכחות. אם מחשבותינו נכנסות לדפוסי מימרות קדמוניות – מה טוב; אך אם הן גולשות ופולשות מתוכן, יש כורח לבקר את המימרה או לנטוש אותה. מחשבה חדשה מחייבת לבוש חדש.

אמר הרב אורבך באירוניה, שאנחנו החפשים בדעות, מבקשים היתר מן הרבנים לעבור עבירות. האמירה יפה ומבדחת, אבל מה עושה הקדוש ברוך הוא? זה לא היה ולא נברא. מספרים על יהודים תלמידי חכמים שישבו בצוותא בשבת ואכלו קוּגל; קם אחד ואמר: “קוּגל” בגימטריה “שבת”. בדקו ולא מצאו. אמר להם: “אבער דער חאַפּ איז גוט”. וכך אתה, הרב אורבך. איש לא ביקש היתר מהרבנים, אבל ה“חאַפּ” בסיפור שלך היה טוב… האמת היא שאנחנו משתדלים לתת היתר לרבנים לרכך גישתם לדור ולנטוש נוקשותם.

אכן, היטב חרה להרב על שדיברתי על הצורך לשבץ את הקדושה כערך חילוני בחיינו. אמרתי, שאני רוצה בחיי חולין על טהרת הקודש, ולא אסכים בשום פנים ואופן למחוק את המושג “קדושה” מאוצר מושגי. הקדושה איננה מונופולין של אנשים דתיים ולא תהיה כזאת. היא נחלת כל אדם, המודה בערכים עליונים, החי חיי נפש, המוקיר חיי חברו וחיי אדם בכלל. רגשי קודש ושעות השראה מצויים גם אצל חילוניים. אני יודע, שהמלה “קדושה” רוויה רוח דתית. אולם, העובדה, שאיזה ערך מן הערכים ניתנה לאנושות כולה על ידי הדת, רק מעידה לשבחה של הדת, אך אינה מפקיעה אותו מחיי החולין. ואם ירשנו ערך מן הדת – ניתן לו צביון חדש למען יחיה בתוכנו חיים חדשים.

גם את הדברים האימפונדרביליים לקח לעצמו הרב אורבך כמונופולין. אדוני הרב, אתה מדבר לפני סופרי ישראל, שערכו את הכינוס הזה ושיש בהם משוררים ומסאים, ויש להניח שמתוך השראה הם כותבים. השראה היא דבר אימפונדרבילי, ואין צריך ללמד אותנו א"ב.

בכינוס הזה הצגנו לפנינו בעיה מוכאבת: הדור הזה איננו ברובו דתי. הדור הזה איננו שומר מצוות, לא כאן, בישראל. ולא התם, בגולה. מה לעשות כדי שהיהדות תתבצר בלבו של דור זה, הגורס חירות ממצוות דת? שהרי הוא מרגיש את עצמו שלם מבחינה יהודית בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, לא פחות ממקיימי המצוות. אם כן, כיצד ננחיל לדור הזה ולדור הבא את כל האוצרות הרוחניים, שיכולים לזון ולפרנס אותנו, ושבלעדיהם נהיה עניים ברוח קבצני-עולם. על כן אנו רוצים לארוג טלית חדשה ליהדות. אינני מאמין שהשתי והערב של טלית זו יהיו עשויים חוקים דתיים, טקסי עבודה ואמונה ממוסדת. אבל מצד שני אין לנתק את הקשר עם העבר. אין עם קם ואומר: אני מתחיל חיי מהיום, או מאתמול. מי שאומר כך, משוּל למי שאין לו אבא ואמא, והוא ממזר או אסופי. יש ממזרים רוחניים כשם שיש ממזרים פיזיים. אנו רוצים להילחם עם הממזריות הרוחנית הזאת, שנתגנבה לתוך חברתנו. היא יצרה הלך-רוח מסוכן ביותר. מי שאינו רואה זאת הוא עיוור בשתי עיניו; שום פסוקים שבעולם לא יועילו כאן; המאבק צריך להערך ברעיונות ובכלים בני זמננו, על ידי הצגת יהדות נאה, המקרינה אור ושמחת-חיים, שאינה אמיתית פחות משהיתה זו בדורות אחרים.

אמר כאן אורפז, שיש דניוּת כשם שיש יהדות, ומה רבותא בכך? לדעתו, אין כל יחוד ביהדות. אני מצטער על תפיסה זו. אינני שותף לה. אני יודע, שאורפז מסוגל לשמוע דברים שלא חשב תחילה עליהם, ולכן אומר לו, שאם אינו רואה הבדל בין יהדות לבין דניות, בין גורל העם היהודי לבין גורל העם הדני – הריהו צריך עוד להעמיק חשוב. ואני בטוח, שיגיע להבנת ההבדל התהומי ביניהן.

העם הדני לא היה ואיננו עם לבדד ישכון. הוא חלק מן העמים הנוצריים הרבים. הוא לא נותק מארצו. הוא יושב בה לבטח ואף אינו יודע מה זה קיבוץ גלויות. שום מזימה מיוחדת להשמדתו לא נרקמה כנגדו. אולם אנחנו שכלנו שליש מן העם. נמלטנו לכאן בעור שינינו. אנו עולים לכאן, יותר נכון מתלקטים לכאן, ורוצים ליעשות פה עם גדול וחדש, הבורא לעצמו ניב-שפתים ומבצר לו עמדה. אין קיום לעם בישראל בלי העם בגולה. ולכן יש בעיה של היהדות, ואין בעית הדניות. אינני זקוק לשם כך לטיעון היסטוריוסופי; די לי בטיעון מן ההווה המציאותי. אולם אין למחות במחי אחד את ההיסטוריה שלנו, את עובדת יחודנו בעמים וסוד הישארותנו. עובדות ניתנו לדרכי הסברה שונות, אך לא ניתנו לכפירה. הן משפיעות אף על אורפז בלא-יודעין ושום יהודי לא יימלט מהן.

הבה אסכם את טיבה של הבעיה, שהעלינו על סדר היום בכינוס הזה ועל הבמה הציבורית בכלל. אין היא חדשה ואני בטוח שעוד נתלבט בה שנים רבות. והבעיה היא: היש בנו כוח והעזה לנפות את הערכים, שאינם בני מחיה וקיום בימינו? הבאתי ראיה מן השבת ואמרתי: שעצם העובדה, שעם ישראל יקבע בארצו את יום השבת כיום המנוחה שלו, ולא יום הששי ולא יום הראשון – האם אין זה מעשה רב? האם לא כדאי לה ליהדות החרדית לוותר הרבה בנקודה זו, כדי להציל את העיקר? כלום שמירת השבת כיום מנוחה ציבורי ע"י כל העם, ומתוך בחירה חפשית, זו השבת, הנמשכת מאז מעמד הר סיני ועד היום הזה – היא מילתא זוטרתא? הלא היהדות החרדית לא תוכל בשום פנים ואופן להטיל דרך כפיה שמירת שבת כהלכתה, ובהתנגשות עם הציבור החילוני, היא תצא וידיה על ראשה. מפני שכל הסייגים וההגבלות בשמירת השבת לא יתקיימו כאן. אגב, גם בעירי בוצ’אץ, שלא היתה מן הגרועות בערי הגולה, כבר לא קיימו לפני ארבעים שנה את השבת כהלכתה. אני מבין את הנוסטאלגיה, שנתעוררה אחרי השואה, המייפה קצת את המציאות שנחרבה, אבל אם אומרים, שכולם שם היו דתיים, מסלפים את האמת. הלכו שם לגימנסיות בשבת, ועשו מלאכות שונות בשבת. ודאי, היו נאמני שבת, אך כאלה ישנם גם כאן. לכן, אין זה נכון לומר, שאי שמירת השבת כהלכתה התחילה פה. זהו תהליך, שהוא חלק מן הסקולאריזאציה של חיי היהודים, אשר תחילתו נעוצה לפני עשרות שנים רבות.

נכון, ערכה של השבת איננו רק בהישג הסוציאלי שבה, למען ינוח העובד. יום-מנוחה סתמי, זמן פנוי בעלמא, יכול ליהפך לתאריך ריקני. ושומה על פדגוגים, סופרים ואמנים לשקוד על עיטורו של יום המנוחה ויחודו. אפשר אפילו לחדש את העליה-לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה. וכלום אין בידנו לכנס כינוסים גדולים, שירתקו את העם? מדוע אי אפשר לתת לשבת תוכן עמוק, פיוטי, נגינתי, ספרותי, אמנותי, משפחתי, חברתי, כדי שכל המשפחה תוכל ליהנות מערכים עליונים? וכי חילוניות היא ניגוד לערכים עליונים? היכן אתם, רבנים, חיים? סוף סוף עליכם לקרוא מה שאנו מדברים וכותבים. אתם מייחסים לסופרי ישראל אפיקורסות נוסח יל“ג: “קוצו של יו”ד” של יל"ג נעוץ בכם ולא בהם. יתכן שנוח למפלגה דתית מסויימת לזהות כל מי שרוצה בבירור ערכי היהדות עם אוכלי נרות-חלב ביום הכיפורים. וכבר אמר כאן הרב אורבך, שהוא מסתדר ביתר קלות עם השמאל. אכן, נוח יותר להתווכח עם אנשי הליגה האנטי-דתית.

אפרים צורף דרש לימוד היהדות. אף אני דיברתי על דעת היהדות ולא על מדע היהדות. מאימתי תלמוד תורה לשמה הוא נושא לזלזול? יודע הרב אורבך, שחכמים שאלו אם תלמוד גדול או מעשה גדול, והיו שהשיבו תלמוד גדול. מדוע אני צריך לרשת דוקא אותו כיוון רוחני ביהדות, שאיננו מתקבל על דעתי? אני אומר, שתלמוד תורה הוא מטרה בפני עצמה. ידיעת הלשון על בוריה היא ענין בפני עצמו. אין הכוונה לידיעה דרדקאית, אלא לחווית הלשון, להפיכתה לחלק מן הדם והנפש. ואם אתה, ידידי אורפז, לא תרד לנבכי כל המקורות – לא תתקדם כסופר עברי. כל סופר עמיתי הוא שר-הלשון, שבידו צריכים להיות המפתחות לכל גנזיה, ויהיו דעותיו ואמונותיו מה שיהיו, עליו לדעת את כל המקורות והמעיינות והרבדים לדורותיהם.

ביום עיון זה העלינו שאלה על השולחן. אין אנו ראשונים לכך ולא נהיה אחרונים. אולם יש לדעת, שהתנאי המוקדם לבירורה ולפתרונה הוא, שנהא מדברים זה אל זה בגילוי-לב ובלשון בני הדור, שלא נתחבא מאחורי פסוקים או הצהרות-נאמנות, שאינן מעלות ואינן מורידות, ולא נשגה בהזיות, אלא נראה את המציאות כהווייתה וכחומרתה.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.


  1. מדברי תשובה למתווכחים ביום העיון בנושא “ערכי היהדות בראי הדור”, שנערך על–ידי אגודת הסופרים ביום ב‘ דחוהמ“פ, י”ח בניסן תשכ“ה (19.4.65). ההרצאה עצמה נדפסה ב”דף“ גליון כ”ו בשם “העבר הנח וההווה הנע” ואחר כך נכללה גם בכרך ו’ של “כתבים”, שיצאו בשנת 1977.  ↩