לוגו
ל"ג בעמר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

החג הבא עלינו לטובה הנהו הצעיר בכל חגי ישראל; ובכל זה או בעבור זה אין טיבו ברור לכל כטיב יתר החגים. כבחג חֻנכה חלוקים בני המהלך החדש עם בני הדור הישן במהות החג ומה ראו על ככה הראשונים, אשר הנהיגוהו. ואך בעוד אשר בחג חֻנכה הרואים בו חג גבורים, טועים החדשים והישנים הרואים בנס חֻנכה נצחון האור על החשך ונצחון מוסר ישראל על טֻמאת יון, מבינים אותו לאשורו, נטו בחג ל“ג בעֹמר שני המחנות הצדה. כל החגים הגדולים וחֻנכה בכלל נקבעו בתכנית ובשים שכל בעת המאֹרע ולכן נמסרו לנו בפרושיהם כהויתם. לא כן ל”ג בעֹמר, אשר שרשיו בימי ר' עקיבא ותלמידיו ותחלתו במאות הראשונות לאלפנו. הספר הראשון, אשר נזכר בו לעשות יו“ט בל”ג בעמר הוא מהכי“ל וכן העתיק בשמו הרמ”א (א“ח ס' תצ”ג ס"ב) “ומרבין בו קצת שמחה”. החג הזה נעשה מעצמו בהמון העם ולכן איננו מבֹאר ומואר. העם עושה את מעשיו לא במועצות ובמחשבה תחלה כי אם ברגש ובחוש.

בזה סובלת רק הבקֹרת היבשה העוסקת בסמנים החיצונים של המאֹרעות בזמנים ובמקומות; ואך הרגש החם הנובע מהגדולות, אשר נעשו בישראל, איננו זקוק לפרטים ודקדוקים, ובעקר הדבר דומה הוא חג ל“ג בעמר לכל חגי השנה. כי אחרי אשר נהגנו מימים קדמונים להתאבל בימים שבין פסח לעצרת, הרגישה נשמת העם את הצֹרך לסַים את האבל בחג על פי הכלל, אשר עליו בנויה כל השקפתנו, שאחרי כל צרה, כל והיה אינו אלא שמחה”. לפי הגמרא (יבמות ס"ב; ) מתו תלמידי ר' עקיבא מפסח ועד עצרת. לדעת הנוהגים להתאבל בכל ימי הספירה יש סיום של חג, שבסוף ימי האבל שבועות. אבל יש סברה במדרש, כי מתו רק עד פרוס העצרת, ולפי זה חדלה המגפה בל"ג בעֹמר והוא סוף ימי האבל, ואך להפסיק אבל בלא סיום של נחמה, איננו לפי רוח ישראל. אחרי תענית אסתר צריך לבא פורים ואחרי תשעה באב שבת נחמו; ולכן נהגו בדורות האחרונים לחֹג את היום, אשר בו חדלו תלמידי ר' עקיבא למות.

זאת אומרת, כי את רבי עקיבא סרקו במסרקות של ברזל ומרבית תלמידיו מתו באסכרה, אבל תורת ר' עקיבא עודנה חיה בתוכנו. ואם לא מסרוה שנו שנים עשר אלף או עשרים וארבעה אלף תלמידים, אשר העמיד ר' עקיבא בנערותו לדברת המדרש, כי כֻלם מתו במגפה לעיניו, נמסרה בידי חמשה עמודי העולם, כי המתרונן1 הגדול, אשר ראה תמיד רק שמחה וצהלה אף בתוך היגון והאנחה, לא ידע יאוש. וכאשר בכו חבריו בראותם את הרומיים הרשעים “יושבים בטח והשקט ובית הדֹם רגלי אלהינו שרוף באש” “ושועלים מהלכים בו”, היה ר' עקיבא משחק, כי ראה את נבואת זכריה מתוך נבואת אוריה ואת תחלת הגֻאלה בחרבן, ולכן צפה כל ימיו ליסורים קשים ולמיתה משֻנה. כי בחזונו לא ראה גבולים בין ההֹוה והעתיד ובינו ובין כלל העם. ומכיון שראה בצרותיו תקון הכלל ובמשבר ההוה תקון העתיד, היה אצלו תשעה באב חלק מהנחמות הבאות אחריו. ואם הנהיגו בני ישראל שכֻלם תלמידי תלמידיו וחיים מפיו, ל"ג בעֹמר אחרי ימי האבל כאלך וחמש מאות שנה אחריו, לא עשו זאת אלא ברוחו.

כי כאשר מתו כל אלפי תלמידיו, לא אמר נואש לתורתו. ואם לא הצליח בזרע, אשר זרע בבקר, לא הניח את ידיו לערב, כי אם בקש לו תלמידים חדשים. ומהם העמיד חמשה דאוני הרוח, אשר הזהירו כזֹהר הרקיע, והם: ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע “והם הם העמידו תורה אותה שעה”. באשר היו חמשת התלמידים האלה הצנורות לשפע החכמה, אשר השפיע ר' עקיבא לכל עם ישורון, רואה עמנו ברבבות תלמידיו הראשונים מתים ובמעט תלמידיו האחרונים חיים בתוכנו לנצח, ששפתותם דובבות בקברים. זה הביא את הצֹרך לפֹקד את קברות התלמידים האלה בל“ג בעֹמר להדבק אתם ולהראות כי קברותם אינם קברים, בשביל שאומרים שמועות מפיהם בכל רגע. מכל קברי תלמידי ר' עקיבא ידוע לנו רק קבר ר' שמעון בן יוחי, אשר נקבר במרון אצל צפת, כמפֹרש במדרשות. ומזה בא המנהג ללכת על קבר ר' שמעון בן יוחי בל”ג בעֹמר ולעסֹק בדבריו ביום ההוא. ואך לדאבוננו עבר המנהג את גבולו בדורות האחרונים, מעת שהחלו להתפלל אל המתים. גם השמועה, כי ר' שמעון מת בל“ג בעֹמר, אין לה מקור בספרי הזכרונות. ובכל זה אין פה טעות בעקר הדבר, כי אף אם לא מת ר' שמעון בל”ג בעֹמר, הננו חוגגים את היום הזה לזכרו ולזכר יתר חבריו תלמידי ר' עקיבא להראות, כי אם הראשונים מתו, ר' שמעון וחבריו חיים בתוכנו לעולמים. ובדור האחרון מנסים המשכילים לתת לחג ל“ג בעֹמר גם הוא צביון חג גבורים כמו לחנֻכה. הם נשענים בזה על ההנחה של הרב שי”ר ז“ל, כי עשרים וארבעת אלף התלמידים לא היו תלמידים לומדי תורה מפיו כי אם בני מפלגתו, אשר הלכו על פי מצותו למרֹד ברומיים תחת בר כוכבא. ההנחה הזאת איננה עומדת בפני הבקֹרת. כי מלחמת בר כוכבא לא היתה מפסח עד עצרת כי אם ארכה שלש שנים וסופה היה חרבן ביתַר בתשעה באב. ובמלחמה הזאת, אשר אמנם היה ר' עקיבא לה לנביא ולמעורר, נפלו יותר מחמש מאות אלף. ובכל הזכרונות אשר יש לנו בספרותנו ובספרי הרומיים מהמלחמה ההיא אין דמיון בין הספור מכ”ד אלף תלמידים, אשר מתו מגבת עד אנטיפטריס ובין המאֹרע של מלחמת ביתר. אין בזה כל כך פלא, כי למדו רבבות תלמידים מפי ר' עקיבא תורה, פשוטו כמשמעו, כי “נר לאחד נר למאה”, אע"פ שאין הדבר מצוי בימינו. גם לרבי היו רבבות תלמידים. התלמידים לא מתו במלחמה כי אם באסכרה ולא בסוף ימי ר' עקיבא במלחמת בר כוכבא כי אם עשרות שנים לפני כן, כי אחרי מותם “היה העולם שמם, עד שבאו אצל רבותינו שבדרום ושְנָאה להם” וכי ידיעתנו למדו התלמידים האלה מפיו שנים רבות. ועל ידם עדין לומדים כל ישראל את תורת ר' עקיבא והוא והם חיים בתוכנו לעולם. 2


  1. מתרונןOptimistהמו"ל.  ↩

  2. נדפס בשבועון “בת קול גליון י”ז, לבוב תרע"ג.  ↩