לוגו
לנין
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לנין / משה בילינסון


הערכה אוֹבּיֶקטיבית לאישיוּתו של לנין אינה מן הדברים הקלים ביותר. האיש הזה מילא תפקיד אדיר בתנוּעה החברתית של השנים האחרונות. היתה תקוּפה שהתנועה אשר עמד בראשה עוררה התלהבוּת רבה בקרב ההמונים הרחבים של הפּועלים. הימים האלה עברו. – הפרולטריון הרוסי שילם מחיר יקר בעד התלהבוּתוֹ זוֹ וקיבל לקח קשה; באירופה ההתענינוּת בלניניזם היתה גדולה כל עוד רוּסיה היתה נבדלת מאירוֹפּה ונדמה היה שכל מה שמתרחש בה יש לו ערך מיוּחד. עתה הוּבררה לפרולטריון האירופּי פּשיטת הרגל של נסיון לנין.


באמצעות השליחים של האינטרנציונל השלישי התודע אל כל הדרכים והאמצעים של המפלגה שנוצרה על ידי לנין; הוא יודע כי למעשה אין הם מגבּירים את תנועת הפּועלים אלא מחלישים ומפוררים אותה. באירופּה מושך הלניניזם רק את אותו החלק מן הפּרולטריון הכושל בהתפּתחוּתו ואשר לא עבר שוּם בית ספר מהפּכני וארגוּני. ברומניה, בּוּלגריה, יוּגוֹסלאביה ישנו עוד לקומוּניסטים איזה כוח שהוא, כשם שזה היה מקודם בהוּנגריה ובאיטליה; כיום האֶנרגיה של הקומוּניסטים מכוּונת כלפּי המזרח, במקום שתנוּעתם מסתפּחת לזרמים אחרים ומוצאת קרקע ביחוּד בקרב העמים המדוּכאים במוּבן הלאוּמי. ויש להגיד כי כל כמה שהפּרולטריון הוא יותר בעל נסיון, יותר מאוּרגן ויותר משׂכּיל, בה במידה הוא ניתן פחות להשפּעת הבּוֹלשביזם; כל כמה שהוא נשאר בלתי מפוּתח ונסוג אחור בה במידה הוא ניתן יותר להשפּעת הבּוֹלשביזם.


אבל עם ירידת התנועה הקומוּניסטית לא תמיד מוּעם זהרוֹ של לנין. את לנין רוצים להפריד מן הקומוּניזם וּלהעמידוֹ לחוּד. אבל הם בלתי נפרדים זה מזה – גם התוכן וגם השיטה של הבּולשביזם ניתנו על ידי לנין, והוא נושא את האחריוּת, אשר, אגב, מעולם לא הסתלק ממנה, לכל אשר מפלגה עושה גם ברוסיה וגם בחוּץ-לארץ. המיתוס לנין הולך וּמתחזק עוד יותר על ידי המקסם העוטה כרגיל את האנשים שהוּכתרו בנצחון אמיתי או מדוּמה. אלמלא עלה לנין לתפּוס את השלטון היה גם הוא שוקע בתהום הנשיה. אולם דבר זה שבידי לנין עלה לתפּוס את השלטון משפּיע פּעוּלת היפּנוֹזה על ההמון, שאינו רוצה להיכנס בחקירת פרטי הפּרטים, אם שלטונו של לנין הנהו פרי נצחנו הוא או נצחונם של כוחות אחרים שאין להם וללנין ולא כלוּם.


אולם לא רק המיתוס לנין מעכּב בעד ההערכה האוֹבּיֶקטיבית על אישיוּתו של לנין. היה רגע שלנין היה המטרה העיקרית לחיצי-השׂנאָה של הקאפּיטאליזם. והימים האלה עברו: כיום המעצמות הקאפּיטאליסטיות האדירות ביותר אינן יראות יותר לא מפּני לנין ולא מפני הלניניזם. הן מכירות בלב שקט ברוסיה המועצתית. אבל עוד פּועלים רבים נשארו תחת הרושם של אותה התקוּפה, שלנין היה המפלצת של הקאפּיטאליזם ולפיכך כל בקורת ביחס ללנין נראית להם כאילו הצטרפוּת סולידארית אל הריאַקציה. מן השׂריד הזה של הימים שעברו צריך להשתחרר, ולא רק משוּם שהאמת היא תמיד אמת, ולא רק משום הבקרת שלנו ביחס ללנין נובעת מנקוּדת מוצא אחרות ומגיעות גם לידי מסקנות אחרות מאשר הבקורת של הריאַקציה, אלא גם משוּם שבּין לנין ובין הריאַקציה אין ניגוּדים, כשם שאין זהוּת בין לנין וּמלחמת השחרוּר של הפּרולטריון. כל כמה שימהר הפּרולטריון להשתחרר מן המיתוס לנין בה במידה יתקרב אל נצחונו.


בראשית צעדי עבודתו, בשוּרות הסוציאל-דמוֹקראטיה הרוסית, התבּטלו בלנין קוים מיוּחדים של אָפיוֹ ותורתו. מפעלו הגדול ביותר עד המהפּכה היה הפּירוּד במפלגה בועידה בלונדון, השנת 1903. ברוב של קול אחד (וּבקול של אחד ממתנגדיו הגדולים ביותר אחר כך, של פּלכאנוֹב) רכש לנין את השלטון במפלגה, השתמש בשלטונו זה בקיצוניוּת כזאת, עד שלמיעוּט לא נשארה ברירה אחרת בלתי אם לצאת מן המפלגה וליצור מפלגה חדשה. הפּירוּד בא לרגל חילוּקי הדעות בשאלה ארגוּנית. לנין היה בעד הריכוּז הגמוּר. הוא שלל לגמרי את הפּרינציפּ של בחירות במפלגה ומסר את כל השלטון לידי הועד המרכזי, אשר לא רק ניהל את הפּוליטיקה של המפלגה, כי אם גם קבע את הועדים במקומות. למעשה היתה זאת קבוּצה של עובדי מפלגה בעלי מרץ שישבו בחוּץ-לארץ, שמינתה את עצמה לועד המרכזי ומחוּץ-לארץ ניהלה את כל מפלגת הפּועלים. במלים אחרות, קבוּצה של רבוֹלוּציוֹנרים פרֹופסיוֹנליים לקחה לעצמה את האפּוטרופּסות על תנועת הפּועלים. וכבר אז נחשבו מתנגדי הריכוז בעיני לנין “אוֹפּוֹרטוניסטים” (אחר כך הם נחשבו ל“בוגדים סוציאליים”), ובחוברת “צעד קדימה, שני צעדים אחורה” (1903) ניסח את נקוּדת המבט שלו במלים אלה: "בּיוּרוֹקראטיוּת נגד דמוֹקראטיה, מהפּכנוּת נגד האופּורטוניות (ע' 151). על החוברת הזאת הביעה גם רוֹזה לוּכסמבּוּרג בקורת קשה 1. והשוּרות האלה שנכתבו לפני יותר מעשרים שנה נקראות כיום כדברי נבואה. "הנסיון של לנין לריכוז הסוציאל-דמוֹקראטיה – כתבה לוּכּסמבּוּרג – נראה לנו כהעברה מכאנית של פּרינציפּים מתנועת הקושרים על חוגיה הקטנים של בּלאנקי אל התנועה הסוציאל-דמוֹקראטית של המוני הפּועלים. הריכוּז הקיצוני המוּגן על-ידי לנין אינו חדוּר רוּח של יצירה פּוריה, הוא “עָקָר”. הכאראקטריסטיקה הזאת יכולה לציין את כל פּעוּלותיו של לנין עד היום.


השאיפה הריכוּזית של לנין נתגלה לעת עתה במפלגה במקום ששאף להגיע לידי הגמוניה בכל האמצעים. ביחס לרוסיה כוּלה, אשר השלטון הצפוּי לה היה עדיין לוט בעתיד הרחוק, נשאר לנין נאמן לפּרינציפּים הדמוקראטיים עד מהפּכת אוקטובּר. בהחלטות של ועידת לונדון, הכתוּבות בידי לנין, הננו קוראים: “עניניו הבלתי אמצעיים של הפּרולטאריון, ועיני המלחמה בעד המטרה הסופית של הסוציאליזם דורשות חופש מדיני מאכּסימאלי, זאת אומרת חילוּף שלטון האַבּסוֹלוּטיזם ברפּוּבּליקה דמוקראטית. הממשלה המהפּכנית הזמנית תבטיח את החופש הגמוּר של התעמוּלה בבחירות ותכנס את האסיפה המחוקקת על יסוד של בחירות כלליות, חשאיות וישרות, שתבטא את רצונו האמיתי של העם”. אחר כך, אחרי מהפּכת פבּרוּאַר, היתה אחת ההאשמות הקשות ביותר אשר האשים לנין את הממשלה: שדחתה את קריאת האסיפה המחוקקת. ורק אחרי מהפּכת אוקטובּר ואחרי הבחירות לאסיפה המחוקקת שיצאו לפועל על-ידי השלטון הבּוֹלשביסטי, כאשר נתברר שהרוב הגדול הנהוּ נגד שלטון הבּוֹלשביקים, ניתק לנין את המסורת הדמוֹקראטית של הסוציאליזם.


רעיון המועצות, שנולד בשנת 1905 (מחוללו היה פארבוס) נפגש באי-רצון מאת לנין, שראה בו, “המצאָה מנשיביסטית”. ואחר כך נבחרו המועצות בשנת 1917 והתארגנו לכוח רבוֹלוּציוני שעמד מחוּץ להשפעת הבּוֹלשביקים, אשר שבוּ לרוּסיה בחודש אַפּריל. באותה התקוּפה זרק לנין את הסיסמה: “כל השלטון למועצות”, ונתקל בהתנגדוּתם של הס"רים והמנשביקים שהיו הרוב בתוך המועצות. “אז – כותב זינוֹביֶב בביוֹגראפיה של לנין – עברנו תקוּפה שהכל נדמה היה לנו אבוּד. אצל הח' לנין נולד הספק, אם המועצות שנעשו פּשרניות תוּכלנה למלא תפקיד מכריע במהפּכה. והוא שהכריז על הסיסמה, שצריך לתפּוס את השלטון וּלהוציאו מידי הסוֹביטים” 2 בחוברת שלו “על סיסמאות” הודיע לנין עצמו שהסיסמה “כל השלטון לסוביטים” עבר זמנה וצריך להחליפה בסיסמה “כל השלטון למפלגה הבּולשיביקית”. כעבור עוד חודשים מספּר צפה ועלתה שוב אותה הסיסמה, אחרי שעלה בידי הבּוֹלשיביקים לרכוש את הרוב במועצות, מה שלא עלה בידם באסיפה המיסדת. מכאן ראיה שללנין לא היה כל ענין לא באסיפה המיסדת ולא במועצות, ושאין כאן לפנינו ענין של פּרינציפּים, ולא של צוּרות ממלכתיות פּרוֹלטאריות חדשות, אלא השאיפה לקרב את מפלגתו באיזו דרך שהיא אל השלטון.


בתקופה אשר עד המהפּכה היה לנין מארכּיסט אורתודוכּסי וכפי שדיברו אז “קשה כסלע”. במשך שתי עשרות שנים הוציא את מיטב כוחותיו בויכוּחים עם הנארוּדניקים, להוכיח את האוּטוֹפּיזם שבמעבר הבלתי אמצעי אל הסוציאליזם ולדרוש את “ההכרה באופי הפּרוגרסיבי של הקאפּיטאליזם הרוסי”. בשנת 1905 הוציא חוברת “שני תכסיסים והסוציאל-דמוֹקראטיה”, בה כתב: “המארכּסיסטים משוּכנעים לגמרי באופי הבּוּרגוני של המהפּכה הרוּסית. זאת אומרת שחילוף המשטר המדיני והשינוּיים הכלכליים והסוציאליים שנעשו הכרח בשביל רוסיה – פּירוּשם הוא לא רק שבירת השלטון של הבּוּרגנוּת, אלא להפך, הם ינַקוּ בפעם הראשונה את הקרקע בשביל התפתחוּת מהירה ורחבה ולא רק של הקאפּיטאליזים האַסיתי כי אם גם של הקאפּיטאליזם האירופּי ויאַפשרוּ בפעם הראשונה את שלטון הבּורז’וּאַזיה בתור מעמד. לבקש את הטבת המצב של הפּרולטריון מחוּץ להתפּתחוּת הפּרוֹגרסיבית של הקאפּיטאליזם הוא דבר ריאַקציוני. מהפּכה בּוּרגנית נחוּצה בהחלט לעיניו של הפּרולטאריון” 3. מזה הסיק לנין את המסקנות הבאות:

“ועידת לונדון בהציגה את הגשמת פרוגמת-המינימוּם בתוּר תפקיד של ממשלה רבוֹלוּציוֹנית דוחה, על ידי ההחלטה הזאת עצמה, את הרעיון המחסור-הגיון והאַנארכי למחצה בדבר הגשמתה המידית של פּרוגרמת-המאכּסימוּם שלנו ושל הרבוֹלוּציה הסוציאליסטית. ההתפּתחוּת הכלכלית של רוּסיה ומדרגת ההכּרה של המוני הפּועלים ומצב ארגוּנם עושים את השחרור הגמוּר המידי של מעמד הפּועלים לבלתי אפשרי. רק בּורים יכולים לבלתי לראות את האופי הבּוּרגני של המהפּכה הדמוּקראטית 4. לנין נשאר נאמן לתורת מארכּס בדבר הקשר הבלתי ניתק שבּין התפּתחוּתו של המשק הקאפּיטאליסטי והמפכה הסוציאליסטית, עד שנת 1917. באותה התקוּפה מפתח טרוצקי, העומד אז בניגוּד חריף ללנין, את התיאוֹריה של ה”רבוֹלוּציה הפּרמאננטית".


מבלי שׂים לב לכך שהמלחמה הרסה את משקה של רוסיה, מכריז לנין ב – 1917 על הגשמתו המידית של הסוציאליזם, מתוך עורוֹן בלתי מוּבן אין הוא רואה את אפיה האמיתי של המהפּכה הרוסית. ואחרי כיבוּש השלטון ב-22 לחודש אוקטובר 1917. הוא אומר, לפי עדוּתו של טרוצקי 5: “כעבור ששה חדשים – ואצלנו סוציאליזם” – משפּט המצלצל באזנינו כיום, שמונה שנים אחרי זה, כפארס טראגי. כל הנסיון של סוציאליזציה ברוסיה הוסר מעל הפרק ובחוץ-לארץ מזמינים בלי הפסק את הקאפּיטאל הפּרטי שיבוא לרשת את מקומו של הקאפּיטאל הרוּסי החרב, לאנשי חוץ-לארץ נותנים זכיונות טובים מאד בשבילם וּבלתי נוחים מאד בשביל רוסיה, ויורשי לנין מדבּרים כבר לא על יצירת הסוציאליזם, אלא על הכנת תנאים ראשונים, זאת אומרת בדבר יצירת משק קאפּיטאליסטי. בתקוּפה משנת 1917 עד 925, התפּתחה ברוסיה בּורגנוּת חדשה בעלת כוח –– מצד אחד בּורגנוּת פּעוּטה בכפר, מצד שני בּוּרגנוּת שודדת שנתעשרה על-ידי המלחמה החיצונית והאזרחית, הבּורגנוּת של הנאָ"פּ. עד יום מותו לא פסק לנין מהשבע במארכּס, וממַלא את נאומיו ומאמריו בציטאטות ממארכּס, אבל אין כל ספק שאין כל שייכוּת בין הפּוליטיקה שלו בשלטון ובין המארכּסיזם, וכי המארכּסיסטים צודקים לגמרי בכנוֹתם אותו “אוּטוֹפּיסטן פּרימיטיבי ממדרגה ראשונה”.


אם היתה ברוּסיה איזו נקוּדה שבּה היה יסוד להאמין באפשרות של הגשמת הסוציאליזם, הרי שהנקוּדה הזאת היתה העדה הכפרית. היה זמן שגם מארכּס הודה (במכתבו הידוע למיכאילובסקי) שבתנאים ידוּעים יתכן ברוסיה מעבר בלתי אמצעי מן הפיאוֹדליוּת אל הסוציאליזם. בשביל לנין האורתודוכּסן לא היתה כלל קיימת אפשרוּת כזוֹ. בשאלה האַגרארית הסתפּק בפּרוגרמה מ“נסורת” של פּרוגרמה שאחר כל הודה בעצמו שאין בה כל הגיון. בראשית שנת 1905 עמד בכל תוקף בחוברתו “צרכי הכפר”, על ההכרח לתת לאכר חופש גמוּר לעשות באדמתו ככל העולה על רוּחו. במלים אחרות הרי זאת אומרת שהאכר לא ענין אותו כלל. אבל כאשר הראתה השנה החמישית את חשיבוּתה של תנועת האכרים כבר עמד לנין בשנת 1906 בחוברתו “בדיקת הפּרוגמה האגרארית של מפלגת הפּועלים” ודרש תמיכה ב“נטיות של האכרים הרבוֹלוּציונים בדבר ביטוּל החוק של הקנין הפרטי על האדמה”. בשנת 1917 מפליג לנין הרבה יותר ומקבל את הפּרוגרמה של “הקוֹנטר-רבוֹלוּציונרים הבּוּרגנים הפעוּטים”. של הס“רים. אחרי המהפּכה פּירסמה מועצת הקוֹמיסרים העמיים את החוק בדבר הסוציאליזציה של הקרקע. גם הדֶקרֶט הזה, כמו הרבה דקרטים בּולשביסטיים אחרים, נשאר רק על גבי הנייר. בעצם היתה כאן רק העברה כַאוֹטית של קרקעות בעלי האחוּזות והממשלה לקנינם הפּרטי של האכרים. הפּוליטיקה הבּוֹלשיביסטית בכפר שהחלה מן ה”ועדים לעניות" עברה ונשענה על האכר הבינוני וגמרה עם האכר “בעל הבית”.


למרות עיורוֹנוֹ, לא יכול לנין לבלתי לראות, שרוּבוֹ הגדול של העם הרוּסי אין כל סימפּאטיה אל הבּולשביוּת. מכיון שנוכח בזה, הוא דוחה את הסיסמה: “האספה המיסדת” והיה מוּכן לדחות גם את הסיסמה: “מועצות”. אם אין בּרצוֹנה הטוב של רוּסיה ללכת בדרכי הבולשביוּת, הרי שצריך להכריח אותה לעשות זאת. ולשם כך על המפלגה הבולשבית להגיע לשלטון בכל מחיר.


כּיצד להתגבּר על הפּאסיביוּת של ההמונים העובדים, שנתחנכוּ בחברה הבוּרגנית, ולהביאם לידי הכּרה סוֹציאליסטית? שאלה זו העסיקה את הסוציאליזם. בּשחר התנוּעה, בשעה שהקיפה רק חוגים מעטים, פתרוּ את השאלה באופן פשוּט: יבוא פילוסוף גדול או פילאנטרוֹפ גדול וממעל, מחוץ לרצונם והכרתם של ההמונים, יכין את מלכוּת הצדק – כך פּתרו את השאלה אלה המכוּנים סוציאליסטים – אוטופּיסטים. יבוא קומץ אנשים בעלי אֶנרגיה ויתפסוּ את השלטון ויכריזוּ על הסוֹציאליזם – כך פתרו את השאלה האוּטוֹפיסטים המַרדנים, מטיפּוּסם של בּלאנקי ובאקוּנין. יותר מחמשים שנה עברו על הפּרולטאריון עד שהתגבּר על יצוּרי-הדמיון הללוּ. תנועת הפּועלים של זמננו מבוססת על הפּרינציפּ היסוֹדי, כי “דבר שחרוּרוֹ של הפּרוֹלטאריון יכול להיות רק פּועל כפיו” וששוּם פילאנטרופיוּת ושום פילאנטרופיות ושום אַבּסוֹלוּטיוּת נאורה לא יצילוּהוּ. ורק בפּרוצס של עבודת שחרורו “מתחנך המחנך”, כדברי מארכּס, ומחוּץ לעבודת החינוך העצמי, מחוץ לכל הסבל והעמל של הגשמת הסוציאליזם מתוך מאמציהם החפשיים של העמלים עצמם אין הסוציאליזם בגדר האפשרוּת ואין הוא נחוץ, הוא גם מאבד את ערכו.


עד מהפּכת אוקטובר המשיך לנין לסלק את המגיע ל“משפּטים-הקדוּמים הקונטר-רבולוּציוניים”, תיאֵר את שלטון המועצות כדוּמוקראטיה מתוּקנת באמת.עוד באַפּריל 1918 הוא כותב בחוברת שלו “תעוּדותיו הקרובות של שלטון המועצות “: “המהפּכה יכולה להתגשם בהצלחה אך מתוך יצירה עצמית של רוב האוכלוסין וקודם כל של רוב העובדים” (עמ' 6). אבל כבר באותה חוברת, אי-אֵלה עמוּדים אחר כך, הסתלק לנין מתּזיס סוציאליסטי זה ואומר: “המהפּכה היא כניעה מוּחלטת של ההמונים לפני רצונם היחיד של מנהלי הפּרוצס הכלכלי” (עמ' 52) במלים אחרות: “היצירה העצמית של רוב העובדים” מובאת קרבּן לשלטוֹנה ההחלטי של המפלגה הקוֹמוּניסטית. באבגוּסט 1917 עוד הבטיח לנין, כי עם המועצה תבוא “החלשת שלטונה המרכּזי של הממלכה, במקום המשטרה תבוא המיליציה העממית, בחירות וחליפות של הפּקידים וכל ההרכב של המפקדים, בּקוֹרת של הפועלים” ועוד (ראה “המדינה והמהפּכה”). למעשה לא הגשימה ממשלת המועצות אף אחת מהבטחותיה אלה. אדרבּה, היא יצרה אפּאראט בּיוּרוֹקראטי, צבא ענקי עם שוטרים, הגבּירה את הריכּוז הממלכתי עד לידי קיצוֹניוּת, הגדילה באופן מבהיל את כל אמצעי הכפיה הממשלתיים והפקיעה את מוסדות הנבחרים מפיקוּחם של ההמונים. והבולשיביקים עצמם, החל מלנין, לא העלימוּ ואינם מעלימים שלמעשה ההשתתפוּת בבחירות למועצות אינה אלא קוֹמדיה, וכי הבחירות נעשוֹת לפי הוראותיה של המפלגה ותחת לחצה (הבחירות הנן תמיד גלוּיות בהרמת ידים), וכי שיטת המועצות משמשת רק אמצעי למסור את השלטון בידי המיעוּט ולחזקו, להקים לא “שלטון-עם בלתי אמצעי”, אלא “מלכוּת- קוֹמיסארים”. באופן שכזה, משנקבע פּרינציפּ הדיקטאטוּרה הממוּשכת של המיעוט, פּרנציפּ האפיטרופסוּת של המפלגה הקוֹמוּניסטית על פועלי רוסיה ואכּריה, הסב לנין את תנועת הפועלים אחוֹרנית אל ראשית המאה החוֹלפת, קבע מחדש את האוֹפי הכנוּפיתי של המהפּכה, אופי של חבר קוֹשרים, דחה את כל היקר שישנוֹ בתנוּעת פועלים בזמננוּ, מה שמַפלה אותה, במובן הפּרינציפּיוֹני, מכּל יֶתר התנוּעוֹת החברתיוֹת בעבר ובהוֹוה – השחרור העצמי של העובד. הוא הפך את שאלת הבנין הסוציאליסטי החפשי לענין של משטרה. לנין עצמו מצא אַנאלוֹגיה לשלטונו, בשעה שרמז על המימרה הידוּעה של אחד העריצים הקשים ביותר בין מלכי רוסיה, של פּאבל הראשוֹן, בּאָמרוֹ: אם ברוסיה יכלו לשלוט 200,000 בעלי אחוּזות גדולות, למה לא יוכלו לשלוט בה 200,000 קוֹמוּניסטים? בּזה לא היתה כל אילוּסיה בדבר הגוֹבה המוּסרי טהאינטלטקטוּאַלי של שליטי רוּסיה אלה. ולא פעם השתדל לנין להרים את הגוֹבה של מפלגתו בכל מיני “טיהוּר ולפי דבריו עצמו לא עלה הדבר – אך זה לא מנע בעדוֹ מהעמיד את המפלגה הקוֹמוּניסטית לאפוטרופוס על תנוּעת הפועלים ברוּסיה ובכל העולם כּוּלוֹ.הדיקטאטוּרה קשוּרה בהכרח בריאַקציה ובטרור. האדיקוּת ואי-הסבלנוּת הקיצוֹנית הנן הכרח לכל דיקטאטוּרה; מן ההכרח שכל דיקטאטוּרה תשאף למוֹנוֹפּוֹלין, לתפוֹס בידיה את כל התנוּעה החברתית, התרבוּתית והרוחנית לכל צוּרוֹתיה וגילוּייה, ולהפכה לנשק בּשביל מטרותיה. ובזה מתבּאר למה אין ברוּסיה המועצתית לא אגוּדות מקצועיות חפשיות ולא קוֹאוֹפּראטיבים חפשיים, לא המחקר המדעי החפשי ולא אמנות בלתי תלוּיה [כל הרדיפות על השׂפה העברית וארץ-ישראל לכל צוּרותיהן אינן דבר שבמקרה ואין לבארן בזה שה”ייבסקציה התעתה את לנין” – תאוֹריה מעין זו היתה נפוצה פעם בחוגים הליבראליים למחצה ברוּסיה ביחס לצאר ולמיניסטרים. הרדיפות הללוּ קשוּרות באופן בלתי אמצעי בשיטה הבוֹלשביסטית ונובעות באופן הגיוני ממנה. הייבסקציה עושה ברחוב היהודי מה שעושה ר.ק.פּ. ברחוב הרוסי הכללי. ואם על הגוף היהודי החדש המעשים הללו משתקפים באופן מהרס יותר, הרי אין זאת אשמתה של הייבסקציה]. לנין לא הגביל את עצמו בזה ששלל פשוט את כל החופש האזרחי מכּל מי שאינוֹ קוֹמוּניסט, ואף מן הסוציאליסטים, אלא גם הכניס בתור שיטה את טרוֹר הדמים, שאינו יודע חמלה, ואשר כּמוֹהוּ לא ידעה ההיסטוריה של עמי התרבּות. מקוּבל לחשוֹב, כי הטרוֹר של הבּוֹלשביקים הנהוּ תוצאה מן המלחמה אשר הוּכרחוּ להלחם נגד הריאַקציה. אבל עוד לפני שבע-עשרה שנה כתב לנין: “היעקובינים של הסוציאל-דמוֹקראטיה בזמננו – הבוּלשביקים – רוצים, שהעם, זאת אומרת, הפרוֹלטאריון והאכּרים יעשׂוּ את חשבּוֹנם עם המוֹנארכיה ועם בעלי האחוּזוֹת הגדולות באופן פּלֶבֵּאי, שיכחידוּ בלי רחם את אויבי החופש 6 (אז דיבר עוד לנין על חופש ) שׂכלוֹ של לנין היה בכלל סכמַתי מאוד. תמוּנת המהפּכה שהצטיירה בראשו, היתה קשוּרה, קשר בלתי ניתק, עם הטרוּר, וכל עוד היה חסר בה הטרור לא היתה הסכמה שלמה והמהפּכה בלתי גמוּרה. גלוּי וידוּע באיזו קלוּת הגיעו הבּוֹלשביקים אל השלטון וכמעט שלא פגשו כל התנגדוּת. ומכיון שלא היה כל כוח מתנגד, הרי שלא היה את מי להרוג. טרוצקי מספּר כמה אי-רצון עורר המצב הזה בלנין “איזו דיקטאטורה היא זאת כשאין הורגים איש? זוהי דייסה!” – צעק הוא על הקוֹמיסארים מיד אחרי המהפּכה (ל. טרוצקי – “לנין”). וכעבור איזה זמן כתב ב”מכתבים לפועל אמריקה” (עמ' 7): “בתקוּפת מהפּכה מקבּלת מלחמת המעמדות בכל מקום ובכל זמן צוּרה של מלחמת אזרחים: ובמלחמת אזרחים אין להמנע מחוּרבנות יוצאים מן הכלל ומטרוֹר דמים”. בהנחה סכמַתית ש“מהפּכה זאת אומרת טרוֹר” אין להתפּלא על שעשׂרוֹת אלפים אנשים נכחדו על-ידי הצ’קה ושהטרור הולך ונמשך בצורה זו או אחרת גם עד היום, גם אחרי שעברו כבר כ-4–5 שנים ואין כל סכנת התנפּלוּת מזוּינת על רוּסיה המועצתית. הטרור מתפּשט לא רק נגד “בעלי האחוּזות הגדולות והמונארכיה” כי אם נגד האינטלגינציה, הפּועלים והאכרים. נגד הסוציאַליסטים לכל גוניהם ונגד אנרכיסטים וגם נגד האופּוזציה הפּנימית של המפלגה גופא; הוא מתפּשט לא רק ביחס למתנגדים הפּעילים של הבֹּלשביוּת, כי אם פשוּט נגד כל מי שאינו מצדדה, לא רק נגד מעשים, כי אם גם נגד הדבוּר והמחשבה. ושיטתו אינה רק להשמיד את האויב, כי אם רצח בהמון של בני-תערובת, של אנשים בלתי מזוּינים וּבלתי מוּגנים. בהכנסת הטרור בתור אמצעי ממלכתי הסיר לנין את הגבול הפּרינציפּיוני שבּין הממשלה הקומוּניסטית וּבין כל מין ריאַקציה אחרת. ובזה הצדיק לכתחילה את כל מעשי הנגישות של הריאַקציה ברוסיה ומחוּץ לרוּסיה והמיט קלון ושפלות על תנוּעת הפּועלים, כל כמה שחלק ממנה נוטה אחריו. רק בקהוּת הנוראה שטופחה ברגש האנוֹשי על ידי המלחמה יש לבאר את זה שישנם סוציאַליסטים שאינם חלים וּמרגישים בחרפּה הצורבת של הקלון הזה (יחסו של לנין לטרוֹר לא הפריע לו להצביע בכל הכנסיות הסוציאליסטיות שלפני המהפכה בעד ביטוּל משפט המות האופן פּרינציפּיוני. וכשממשלת קרנסקי עשתה דין למרגלים בתקוּפה הראשונה של המהפּכה, שימש לו זה אמצעי תעמולה עיקרי נגד “שלטונו האימפריאליסטי” של קרנסקי).


אין גם לדבּר על איזו ירוּשה אידיאולוגית של לנין. הוא לא היה מלוּמד ולא הוגה דעות וכל תורתו היא תערובת של מארכּס ובּאקונין, אוטופּיסטים, אַנַרכיסטים וסינדיקאליסטים, מבלי שזה יצטרף ליצירה חדשה. הוא כתב הרבה מאד במידה יוצאת מן הכלל, אולם לשוא תחפּשׂוּ בו קונצפציה סוציולוגית מקורית, מחקר כלכלי עצמי (אם להוציא מן הכלל במידת מה את ספרו הישן “התפתחוּת הקאפּיטאליזם ברוסיה”, שכתב אותו עוד בתקופתו המארכּסיסטית). לנין לא נתן לתרבוּת הסוציאליסטית אף דבר דומה לזה שנתנו לה סַן-סימון, פרודון, מארכּס, לאסאל ואף לא מה שנתנו בּבּל, ז’ורס, קאוּטסקי וּבּרנשטין. נוסף לזה היובש שבטמפּרמנט שלו והצמצוּם בחוּג ראיתו. הקוּלטוּרה הרוסית והעולמית, חופש ההתפּתחוּת של המחשבה האנושית, יפי רוחו של האדם לכל צדדיו נשארו בשבילו כספר החתוּם. כשהנך קורא בספרו על הפילוספיה, אי אפשר לבלי להשתומם על הסכמַתיוּת – עד לידי קוֹמיוּת – של הסופר הזה הרוצה לדחוק גם את הפילוסופיה לתוך מסגרות השתקפותיו הכלכליות-מדיניות. (לנין כתב ספר שלם על הפילוסופיה בשם “המטריאַליזם והאֶמפּיריוקרטיציזם, הערות בקורתיות בקשר עם הפילוסופיה הריאקציונית”. לציוּן אָפיוֹ של הספר הזה די להזכיר, שאת הפילוסוף הגרמני שופפה הו מכנה בשם מנשיקוב (פּוּבּליציסטן ריאַקציוני של רוּסיה הצארית); את לוֹפּאטין (פילוסוף אידיאַליסטן רוּסי) – איש מן המאה השחורה; את מאך (פילוסוף-פיסיקן באוסטריה) – בּיסמַרק שבפילוסופיה; בּרקליי, יוּם, קאנט, פּואנקארה (פילוסוף-פיסיקין), הרמַן כהן – הנם בשבילו רק “משרתי הבּוּרגנוּת” אשר הגוּ ועבדו רק למען החזיק את הפרולטאריון בעבדוּת).


ביחס כזה אל תרבּוּת הרוח, טבעי לגמרי, שלנין היה רחוק מהבין את הגורם הלאוּמי בתנוּעה התרבוּתית של האנושיות; התנועות הלאומיות – אשר נגדן הוא נלחם בלי הרף עד שהגיע לשלטון – היו לגבּיו אך “בגידה” בתנועה המעמדית. בפוליטיקה שלו שימשו לו רק מכשיר לשלטונו. גרוּזיה המרוּמה והנכבשת הנה ההוכחה הכי טובה כיצד פותר הלינינזם את השאלה הלאוּמית, ואין לך צביעוּת גדולה מן ההתחפּשוּת הפּוליטית הזאת של הלניניזם כשהוא מופיע כמגן על “הזכוּיות הלאוּמיות של העמים המדוּכאים”.


לנין לא היה בשוּם פּנים התיאורתיקן וההוגה של תנועת המהפּכה, הוא היה בעל הטכסיסים שלה. בזריזוּת יוצאת מן הכלל ידע להשתמש בחולשת מתנגדו וצידד בכל מה שיכול להביא לו נצחון היום; אבל כשרונותיו הטכסיסיים לא הספּיקו להרחיק ראות מאותו יום; הוא היה מכריז על תכניות שהן הן המצילות את המהפּכה וכעבור יום הסתלק מהן; הוא הביא לידי תנועה את הכוחות-האויבים למטרותיו – את האכרים בעלי הרכוּש, את קאפּיטאל חוץ-לארץ, תנועות לאוּמיות, את המזרח האדוק בדתיוּתו והכושל בהתפּתחוּתו הכלכלית. בשינוּיים הבלתי-פוסקים, בטכסיסים ובסיסמאות רוצים תלמידיו ומעריציו לראות את המדיניות ה“דיאַלקטית”. השיטה הדיאַלקטית של המחשבה היא ההתבּוֹננוּת בקיים לא בתור נצחי ומתמיד אלא כמשתנה וזורם. הדיאַלקטיקן יודע, כי הכוחות הפּועלים היום מולידים כוחות חדשים, והם יכולים להיות כוחות עוינים כשיגע לידי נצחון מחר; הוא מחפּשׂ את כוחות המחר הללוּ ועליהם הוא בונה את טכסיסו. אופיני בשביל לנין, שהוא ראה רק את כוחות יום האתמול והיום, ורק עליהם נשען.הכוחות החדשים היו בשבילו תמיד הפתעה והוא היה נאלץ להסוג מפּניהם ברגע האחרון, למען נצור באיזה אופן שהוא על השלטון. “אנחנו שבים ועושים שטויות” – זהו פזמון החוזר בכל נאומיו ומאמריו של לנין בתקופת שלטונו, ובפזמון זה ישנה הודאָה גלוּיה על חוסר הכשרון לראות את הנולד, את כוחות המחר. במלים אחרות: לנין לא היה בעל-טכסיס דיאַלקטי, אלא אופּורטוניסטן. בהגיעוֹ לשלטון התנכּר לכל אותם הפרינציפים הדמוקראטיים והסוציאליסטיים אשר בשמם ובדגלם כבש את השלטון. בזה הציל את עצמו ואת מפלגתו ועל ידי כך החזיק בשלטון. הבולשביוּת ניצחה ברוסיה, אולם הדמוֹקראטיה והסוציאליות נחלו את המפּלה היותר קשה אשר היתה להם בזמן מן הזמנים. ואשר לדרכי שלטונו אין הן מקוריות לגמרי: הן שאוּלות בחלקן ממרד הרעבים (הסיסמה הידועה שלו: “גזוֹל את הגזול”) ובחלק מן הצאריות.


את הירושה אשר השאיר אחריו לנין למעשה אפשר לסכּם בזה: בכפר –הכחדת הקנין הפּרטי על האדמה של ה“דבוריאנים” 7ובמקום זה בא האכר שהפך ונעשה למעמד של בעלי רכוּש זעיר, החדור מכף ראשו ועד רגלו בפסיכולוגיה של הקנין הפּרטי; בעיר – עבדוּת ממלכתית בראשונה, קאפּיטאליזם ממלכתי בתקוּפה השניה, השלמה עם הקאפּיטאליזם הפּרטי בשלישית; הכחדת הבּורז’ואזיה הישנה ויצירת בּורז’ואזיה חדשה במקומה, יותר אֶנרגית ויותר תאוָתנית; תפקיד גדול בהקמת הקאפּיטאליזם ברוסיה נקבע לקאפּיטאל מן החוּץ שהוא לפי טבעוֹ יותר חמסני בניצוּלו מאשר המקומי; ירידה חברתית מוּסרית של ההמונים וחורבן חלקי של ערכין תרבוּתיים גדולים, שיצרה הגאוניות הרוסית במשך מאתים השנים האחרונות; אַתמוֹספרה של אונס, ללא משפּט, שלטון בלתי מוּגבּל של המשטרה; שיתוּק הפעוּלה העצמית של המוני העם; החלשת יכלתו הכלכלית של מעמד הפּועלים; ירידה נוראה בפוריות העבודה ורמת החיים; רבבות קרבנות אדם; מלבד זה חינך לנין כמנהיגי המהפּכה הרוסית והעולמית קבוּצה סגוּרה של אינטליגנטים למחצה ופועלים בודדים – ברוח של התנשאוּת ובוּז כלפּי המוני העם ויחס של חוסר אחריות אליהם, כמו אל עדר פּאסיבי, וטיפח יחס אל כיבוּשי התרבּוּת כאילו הם משוללי ערך בשביל החברה הסוציאליסטית; הכניס לתנועת הפּועלים הבין-לאוּמית רעל, “דיפּלומַטיה חשאית”, רכילוּת, פּירוּדים, התקוממוּיות מתוך קלוּת-דעת פּלילית, בריתות באופן ישר או בעקיפין עם הריאַקציה. שום תפאוּרה רבוֹלוּציונית, שום פראזולוגיה ושום “פּאראדות” צבאיות, שום אֶטאפּות חגיגיות, שום תכניות פאנטאסטיות בדבר “בנין סוציאליסטי” – אשר “המוּמחים לתכניות” מעבּדים וּמשנים בלי הפסק במשך שמונה שנים – אינם יכולים להעלים את האופי האמיתי של שלטון לנין.


כיצד עלה בחלקו של לנין למלא תפקיד כל כך חשוּב במהפּכה הרוסית? הרבה סיבות לכך – כאן פעל גם החורבן הכלכלי וההפקרות המוּסרית שבאה עקב המלחמה, כאן גם הדכּאון של הצאריות במשך מאות בשנים אשר הצית איבה נוראה ובאותו הזמן גם טיפח נטיה בלתי נעקרת לעבדוּת, כאן גם כשלונה הכלכלי והתרבוּתי של רוסיה, כאן גם חוסר הכנה לשלטון וּלבנין ממלכתי מצד האינטליגנציה הרוסית, כאן גם חוסר החינוּך המדיני של הפּרולטאריון הרוסי, וכאן גם הטמטוּם והבּרבּריוּת של הפּרולטאריון הרוסי ושל הריאַקציה הרוסית. אולם הסיבה העיקרית היא בהתאמה הבלתי רגילה שבּין אָפיו האישי של לנין ובין האופי האוֹבּיֶקטיבי האמיתי של המהפּכה הרוסית.


המהפּכה הרוסית לא היתה ולא יכלה להיות מהפּכה פּרולטארית סוציאליסטית יוצרת. לפי אָפיה הכלכלי, המדיני, התרבּוּתי של הארץ, לפי עברה ההיסטורי – יכלה המהפּכה להיות רק מרד של אכרים אשר מתעוּדתו ההיסטורית היה להרוס את המשטר הקרקעי הפיאוֹדאלי שחותם הקאסטה טבוּע עליו. ורק זה היה בגדר האפשרות ברוסיה וגם מן הצורך ורק זה – במוּבן הפּוֹזיטיבי – התגשם למעשה. הפּרולטאריון הרוסי מעט הכמוּת היה החלוץ של הצבא הרבוֹלוּציוני, אולם הכוח הפּעיל למעשה היה ההמון הצבאי, אשר 95% היה מוּרכב מאיכרים; האפשרות לנצחון המהפּכה וביצורה היתה נתונה בידי האכרים, שהכריעו את גורלה בשנות מלחמת האזרחים. מהפכת אכרים ביחוד בארץ בלתי תרבּותית במידה כזאת כמו רוּסיה, עם השכבה הדקה של אירופּיוּת שהוּכנסה מן החוּץ, דרשה מנהיג בעל תכוּנה מיוּחדת – שליט מכריע, בעל אֶנרגיה שלא ידע ליאוּת, נקי כפּים בחייו הפּרטייים, פּשרן-מסתגל שאינו חת מפּני כל אמצעים ודרכים וביחוד בעל רצון מרוכז אדיר. כל התכוּנות הללו היו בלנין במדרגה גבוהה ומשוּם כך העלו גלי המהפּכה אותו, את הנואם המונוטוני, הסופר האפור החוזר על עצמו בלי סוף, והעמידוּהוּ על שׂיא השלטון, בהשאירם לרגליו עסקנים מדיניים הרבה יותר מקוריים וחכמים ויותר מלומדים מאשר לנין. אבל לא המהפּכה הרוסית ולא תפקידו של לנין בה, אינם יכולים לשמש פּרוטוטיפּוס למהפּכה הסוציאלית – אַנַלוגיות צריך לחפּשׂ בהתקוממוּיות של האכרים בימי הבינים, ודבר דומה להן יכול להשתנות רק בשׂרידי העריצות שבמזרח, או בארצות הדומות ברוחן לאותה העריצוּת.


בגורלו של לנין יש בלי ספק דבר מה מן הטראגיוּת. הוא הכין את המהפּכה הפּרוֹלטארית בעולם, אולם – מכיון שלא האמין בכוחות הפּרוֹלטאריון ובכשרון היצירה שלו לא ראה את הדרכים הישרות אליה, מחוּץ לשלטונו, ומשום כך – כּכל משיחי שקר – חזר וניסה להונות את ההיסטוריה. הוא העמיד לו למטרה להוליך שולל – בעזרת שוּרה שלמה של מיני התחפּשוּׂת – גם את הפּרולטאריון גם את האכר, גם את הקאפּיטאליזם, גם את הפּאטריוֹטיוּת הרוסית, גם את האימפּריאליות בעולם, והכל בכדי לרכוש שלטון, ואחר כך לעשות בכוח אותו השלטון את אשר ירצה. אולם נתגלה שההיסטוריה חזקה מכל ערמה; על ידי התחפּשׂוּיות לא תונה אותה. לנין נעשה מכשיר עיור בידי אותה הסטיכיה הבעל-ביתית הפּעוּטה, אשר כל כך בז לה, וּבידי הקאפּיטאל האימפּריאליסטי אשר כל כך שׂנא. יתכן שמפּלתו היתה עלוּלה להיות ערוּבה לנצחון בעתיד הרחוק, אילו הלך מתוך יצר עיור, ישר אל מטרתו, אף אם היא אוטופּיסטית כיום: נצחונו היה למפּלה, כי הדרכים, בהם הלך, היו עקוּמות, כי במרמה ובזרוע רצה להגיע לזוהר המטרה. יש לחשוב, שהיו רגעים אשר הטראגיות הפּנימית הזאת, אי-האמת הפּנימית שבגורלו של לנין היתה ברורה גם לו עצמו – ברגעים אלה התענה במלחמתו הבלתי פוריה נגד ההשחתה אשר במפלגתו או שנאחז בתכניות דמיוניות כאֶלקטריפיקאציה של רוסיה המרוששה.


הערכה על לנין אינה הערכת המהפּכה הרוסית. בהתפּרצוּתה האיתנה של המהפּכה, בסבך של יצרי המהפּכה והכשלון הכלכלי והתרבוּתי, בפגישת המזרח והמערב בגוּפו של עם אחד, בתיקוּן מעוּותים של מאות בשנים, בזעזוּעים של ההוָי הפּאטריארכאלי – אין דומה לה בענקיוּתה בהיסטוריה. הפּאתוס הרבוֹלוּציוני של המהפּכה השתקף, כמוּבן, במידה ידוּעה גם במפלגה הבולשבית וּבזה מתבאר שנמצא בה אחוּז ידוע של אנשים נקיי הדעת המסוּרים לה באמת. בגילוּייה הצדדיים, במקום שם בדרך נס עלה בידי מי שהוא לכבוש לו איזו פינה לשם עבודה חפשית אפשר למצוא תופעות חיוּביות איזו שהן. אבל אין זה זכוּתו של לנין, הוא לא היה ביטוּיה של המהפּכה הרוסית – הוא היה בעת ובעונה אחת גם מרסנה וגם המכשיר שלה.


מה שקוראים הצדקת ההיסטוריה היא בזה שמבארים את הקשר הסיבתי שבּין התופעות, וכיון שבתפקיד שמילא לנין במהפּכה יש כמוּבן סיבות למדי, הרי שגם אותו “תצדיק” ההיסטוריה. אבל, אנחנו החיים כיום, בני דורו של לנין, אין אנו שופטיו ההיסטוריים. אנחנו מרגישים בגופנו יום יום את תוצאות פּעולתו של לנין.יחס של שויון נפש או יחס חיוּבי אליו מוּתר לקאפּיטאל העולמי, היושב לו לבטח בערי ה“סיטי” שלו והמקוה שבעזרת ירושתו של לנין יהפוך את רוסיה לקוֹלוֹניה שלו. יחס כזה מוּתר גם לדילטאנטים ואָסתטים, אשר בשבילם כל תופעה בלתי רגליה בהיסטוריה או בטבע – ממרד דמים עד רעידת אדמה, ממלחמה עולמית ועד לדליקה – הנה ענין לשיחה אינטלקטואַלית בבית-הקפה, הסתכּלוּת מן הצד מתוך סקרנוּת, אשר בבקשם נקוּדת-מבט “מקורית” אינם רוצים להודות שהשחור – שחור, והלבן – לבן. זה מוּתר לאלה מבּין חוּגי הפּועלים החזקים מאד והנם משמרים גדולים בביתם, אשר בשבילם רוסיה היא ארץ של בּרבּרים אשר אין לה מה להפסיד, ולאלה, אשר למען היפטר מאיזו מאות פועלים מחוּסרי-עבודה, הנם נכונים להקריב את עניני הסוציאליזם הבין-לאוּמי, ומתוך חנוּפה משקיטים את מצפונם הדמוקראטי בזה ש"הבולשביות לא נאה לאירופּה, אבל נאה לרוּסיה. אבל יחס כזה אסור לאלה שאינם מעונינים בהגברת הקאפּיטאל העולמי, למי שאינו מסתפּק בתפקיד של מסתכל מן הצד בתמוּנות “מענינות”, למי שקשוּר עם רוסיה ולגורל מיליוני אָחיו שם; יחס כזה אסור ביחוד לאנשים אשר העמידו לפניהם תעוּדה גדולה ומסוּימת ושעבודתם הקשה, אשר אך החלה, עלוּלה לההרס בשעה אחת, אם רוחו של לנין ותלמידיו תכּה שורש כאן, בארץ, אשר לפי תנאיה הכלכליים, התרבוּתיים, המדיניים והלאוּמיים היא יכולה למצוא בה חומר בוער למכבּיר.


בין הקוֹנצפּציה של ארץ-ישראל הסוציאליסטית ובין הקוֹנצפּציה של הלניניזם אין כל נקוּדות מגע. צריך שיהיה אומץ רוּח להודות, שבאופן טבעי והגיוני שליחי הקומאינטרן הנם אלה ההולכים בדרכו של לנין בארץ, כל פּעולתם היא בהתאם גמוּר לטכסיס הרגיל שעוּבּד על ידי לנין בתור טכסיסו של הקומאינטרן. כל נסיון לסגל את תנועת השחרוּר הלאוּמי שלנו באופן כזה שאפשר יהיה לערער על זכוּתם של הפרקציונרים 8בנוגע לירושת לנין – הוא כלפּי פנים בלתי הגיונית וּכּלפי חוּץ – מסוּכן. לפני תנועת הפּועלים בארץ-ישראל עומדת הבחירה – עם לנין ונגד ארץ-ישראל עברית או בעד ארץ-ישראל עברית ונגד לנין. כי לשׂחק בלניניזם אסור – זוהי אש אוכלת בלי רחם המשחיתה הכל ואינה יוצרת כלוּם.

“קונטרס” רי“דרט”ז ז“ע”א אייר תרפ"ה


  1. "נויאה צייט 2, IIXX  ↩

  2. זינובייב: “לנין”, עמוד 58–9  ↩

  3. לנין: “שתים–עשרה שנה”, עמ' 11–410  ↩

  4. שם, עמ' 397.  ↩

  5. ל, טרוצקי: “לנין”.  ↩

  6. “שתים–עשרה שנה”, חלק א‘ עמ’ 917.  ↩

  7. האצילים.  ↩

  8. כך היתה קרוּיה הסקציה היהודית של המפלגה הקומוניסטית בארץ–ישראל.  ↩