[עַל-כֵּף יָם-מָוֶת זֶה] / חיים נחמן ביאליק

לְשֵׁם אַחַד הָעָם

עַל-כֵּף יָם-מָוֶת זֶה, בְּרֹאשׁ הַסֶּלַע,

הִתְנַשֵּׂא לְפָנִים מִבְצָר יָשָׁן נוֹשָׁן;

כָּאֵמִים נִשְׁקְפוּ מֵחוֹרָיו קְנֵי הַקֶּלַע,

וּבְלֵב שָׁמַיִם תָּקְעוּ קַרְנוֹת צְרִיחָיו רֹאשָׁן.

וְצִים, אֳנִיּוֹת קְרָב, יָבֹאוּ שָׁמָּה

בְּיוֹם מִלְחָמָה;

וְדִבְּרוּ קְנֵי הַקֶּלַע עִם-הַצִּים.

וּמִדֵּי רָעַם וַיִּתְפּוֹצֵץ קוֹלָם –

וַיְהִי הַיָּם הַזֶּה וַחֲלַל הָעוֹלָם

לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים.

וְעַתָּה מֵת הַיָּם, נִתְיַתֵּם כֵּפוֹ.

מִבְצָרוֹ הָרוּס;

רַק נִדְבְּכֵי חֳרָבוֹת, אַבְנֵי מַעֲמָסָה

עִם גָּדֵר נֶהֱרָסָה

עוֹד תְּלוּיִם שָׁם בְּנֵס עַל-כְּתֵפוֹ

וּסְמוּכִים עַל הַנֵּס.

וַעֲרָפֶל עַד לֹא-יִקָּרֵעַ פָּרוּשׂ

כְּסָדִין לָבָן עַל-הַמֵּת.

וְעָב עַל-רְעָמֶיהָ כִּי תִדָּחֶה שָׁמָּה –

וְנִרְדָּמָה.

וְהַכֹּל כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר כָּאן בִּדְמָמָה –

“וְעַתָּה מֵת הַיָּם.”

לְפָנִים עָלָה כָאן בִּלְבַב הַיָּם אִי שַׁאֲנָן,

אִי-תִקְוָה קָרְאוּ לוֹ, וּנְוֵה הַפֶּלֶא;

הָאֶרֶז שִׂגְשֵׂג בּוֹ, הַבְּרוֹשׁ הָרַעֲנָן,

וּמִגְדַּל מָאוֹר נִצָּב שָׁם עַל צוֹק הַסֶּלַע.

וְסִירוֹת קַלּוֹת, לִבְנוֹת הַכְּנָפַיִם,

לְאוֹר הַמִּגְדָּל הָיוּ בָאוֹת שָׁמָּה

וּמְבִיאוֹת עִמָּן שָׁמָּה צָהֳלַת חַיִּים –

וְנִשְׁפְּכָה עַל-גַּיְא וְרָמָה.

וּמִדֵּי צֵאת הַסִּירוֹת שׁוּב הַיָּמָּה –

וּבֵרַךְ חֶרֶשׁ אוֹר הַמִּגְדָּל צֵאתָן

מִמְּרוֹם הַצּוֹק הָאֵיתָן.

וַיְהִי הָאִי הַזֶּה לִנְוֵה הַבְּרָכָה עִם

מְקוֹר נֶחָמַת אֱלֹהִים.

וְעַתָּה מֵת הָאִי. לֹא-בְרוֹשׁ וְלֹא-אָרֶז;

הַקִּימוֹשׁ יִפְרֶה בוֹ עִם אֵזוֹב צָעִיר;

עַל-חַלְמִישׁ כַּנּוֹ אֶ חָ ד נִשְׁאַר, עֵד הֶהָרֶס,

הַמִּגְדָּל בְּרֹאשׁ הַסֶּלַע;

עֲרִירִי נִצָּב שָׁם, וּכְבוֹא הַחַרְסָה

יַד-סֵתֶר תַּדְלִיק בְּרֹאשׁוֹ נֵר הַפֶּלֶא,

וּכְמוֹ שֶׁהֵאִיר – יָאִיר.

לְמִי הוּא מֵאִיר שָׁם וְלָמָּה? –

וּסְבִיבָיו מֵת הַיָּם מְלֹא מֵאָה פַרְסָה,

וּמֵאָה פַרְסָה סְבִיבָיו שְׁמָמָה, שְׁמָמָה

הַסִּירוֹת לֹא תָבֹאנָה עוֹד בִּגְבוּלוֹ:

הָאַחַת נִתְקְעָה בַּיָּם הַקָּרוּשׁ,

בְּחֶשְׁכַת לַיְלָה אַחַת אָבַד דַּרְכָּהּ,

וְאַחַת מָצְאָה קֶבֶר לָהּ עַל קַרְקַע

הַיָּם בְּלֵיל זְוָעָה

וְאִישׁ לֹא-יָדַע, וְאִישׁ לֹא-רָאָה –

וַיָּמָת כָּל-הָאִי וַיֵּשַׁם כֻּלּוֹ,

וּבָדָד, דֹּם, מִכָּל-הָעוֹלָם פָּרוּשׁ,

מִגְדָּלוֹ נִצָּב שָׁם וּמֵאִיר עַל-הַשְּׁמָמָה;

וְהַכֹּל כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר כָּאן בִּדְמָמָה:

“לְמִי וְלָמָּה?”

תרס"ו, אודיסא.