סימן לגולם, שהוא נוח לעבור מויכוח פּרינציפּיוני אל האשמה אישית. אתה טוען לו בהגיון, והוא עונה לך שאַתה מזייף־שטרות, רודף זמה, אַכזר לילדיך. האשמה יותר קרובה לענין, ואַף־על־פּי־כן בלתי מוצדקת בויכוח, היא שאתה בעצמך אינך מקיים את העיקרים שאַתה מליץ להן. לכל היותר, זה עושה אותך למוג־לב או צבוע, אבל אין זה סותר את האמת שבמחשבתך.
ובכל זאת, ישנם דברים אשר בהאָמרם מפּי האחד יפים הם, ואותם הדברים גופא בהאָמרם מפּי השני, כעורים הם, כי הם “אַרבע כנפות” לבנה על בגדים צואים.
לפני מכתב חתום נורמן בנטוויטש, והמכתב אומר כדברים האלה: “…אינו דומה עם ישראל לשאר העמים. אין לנו כוח מדיני או צבאי, ואפשר לנו לבנות את ביתנו הלאומי רק בזכות מוסרית בלבד… חלילה לנו מסגל לעצמנו את הלאומיות־של־מדינה של עמים אחרים, שהיא זרה למסורת שלנו, כשם שזרה לנו הטמיעה הדתית של יהודי פּרטי… נייסד ארץ דו־לאומית, לא רק מפּני שהערבים לא יסכימו למדינה יהודית בחלק מארץ שהיא קדושה להם, אלא גם מפּני שהאפאראטוס של מדיניות יעצור בעד התפתחותנו התרבותית… אין זו לשון־הכנעה, כי אם קיום העיקרים העבריים בהנהגה בין־לאומית, כמו בהנהגה פרטית: כי היא חכמתך ובינתך לעיני העמים…”
אילו היו דברים מעין אלה יוצאים מפּי א. ד. גורדון או י. ח. ברנר, הייתי מחבבם, ומכל מקום מכבדם. עכשיו שאני רואה את השם החתום עליהם, הם מעוררים בי גועל־נפש כמים שיש בהם סוכר הרבה.
ידעתי כי כל מדינה, וגם מדינה ישראלית עלולה להיות כך, דרכה לאכול הרבה ולתת מעט, כוח־השומר שבה מכלה יותר ממה שהוא שומר, ובכל מקרה של התנגשות בין תקיפים ובין חלשים, היא מעמידה עצמה לשירות התקיפים. כשמגיעה עת קימוץ, יקצצו רבי המדינה בקצבה לבתי חולים, בתמיכה למובטלים, ובמשכורתם שלהם לא יקצצו, או יקצצו רק מעט למראית־עין. והם ובניהם משומרים ממלחמה, ומלחמה סוחפת בזרם־התלהבות את כל הרוגז המצטבר בעם עקב שגיאותיהם הכלכליות. על כן נוחים הם, לאַחר נשימה של שלום, לפתוח במלחמה חדשה.
עוד ידעתי כי עם הוא מושג כמו־אורגאני, על־אורגאני, אבל לא אורגאני ממש. עמים ולשונות עוברים זה אל תוך זה בהדרגה, על ידי ערב משפּחות, על־ידי דיאַלקטים מודרגים. באָה המדינה וחותכת בעמים החיים והזורמים גבולות מיכאניים ומתים, ועושה מלחמה בעד הגבולות האלה.
ואם בא האחד ואָמר: יחיה עם אחד בלא מדינה, במובן של קיום עצמיותו בלא נשק כלפּי־חוץ ובלא כפיה כלפּי־פּנים, הייתי מקשיב לו הקשבה מעולה.
ואולם אם האחד חוסה בצל מדינה צבאית וציית גדולה, מתנועע בחוגים אשר עשרם בא להם מקאפּיטאליות חיה על מלחמות ונשמר להם באַלימות של משטרה וצבא, והוא אינו נותן בגדו לכל יחף הדורש, אלא אוחז ב“שלי־שלי” הקשור בשופטים ובבתי אסורים, והוא אוכל לתיאָבון בשר בני עוף ובני בהמה, מעונים ושחוטים – הרי מפּי אשר כזה יש לאי־מדיניות ואי־אַלימות שהוא מייעץ לאומה סחופה ודלה – ריח של יום טוב, של דרשה בהיכל ביום א' לשבוע, של שכרון מלים יפיפניות שאין עמהם מעשה, והגרוע מזה: של סגירת גורל עם־ישראל בידי עמים שיש להם מדינה על ציה וצבאָה…
לא שאני חומד צי וצבא לישראל. אליליות היא להאמין כי באלה תקפו של עם. תקפו של עם הוא בכלכלה בריאָה לגופו, בשירה בריאָה לנפשו. ומכיוון שכל האנושיות גוף אחד היא, אי אפשר שעם אחד יזיק לחברו ולא יהיה ניזוק. אָסון ונגע לאחד העמים הם אָסון ונגע לכולם. “וחיית את עצמך” תובע ואינו סותר, “ודרשת טוב לחברך”.
מי בא להפריד בין תרבות ובין מדינה? וכי נימוסים וסדרים הגנוזים בספרי התלמוד – תרבות הם, ונימוסים וסדרים שפּרלמנט ישראלי יחפּוץ להנהיג כיום הזה – על סוג מדינה ייחשבו? אָמנם, אפשר לה למדינה להיות אַנטי־תרבותית, מוצצת לשד עמה וקוץ ממאיר לעמים־שכנים, ואולם אפשר לה גם להיות מכשיר וביטוי לתרבות גבוהה. המושג “מדינה” מאד מורכב הוא, ואפשר להטעים בו כמה צדדים ולהכניס בו כמה תכנים.