בטור השירה שלו בידיעות אחרונות מתאריך 24 באוקטובר 2008, כתב אלי הירש ביקורת על ספר שירה עכשווי כלשהו, שהתייחס לשירה העברית בספרד בימי-הביניים. הירש התלונן על דלות הספר העכשווי לעומת המופת של שירת ימיה"ב, וכך כתב על שלמה אבן גבירול:

בואו נדבר על אבן גבירול. הוא ידוע בתולדות השירה העברית כמי שהשכיל להעניק ביטוי חריף לרגשות מרים במיוחד — ליגון כבד, מה שמכונה בימינו ‘דיכאון’, שמלווה בבוז עמוק לעולם ובגאווה שאין לה גבול. בשיריו (כמו ב’ניחר בקוראי גרוני' שקטע ממנו מצורף לרשימה) הוא שב ומסביר שאחד המקורות ליגונו הוא הפער בין חוכמתו לטיפשותם של בני דורו. הוא מרחף בשחקים והם, במקום להללו, בזים לו. מדבריו אפשר ללמוד שאלה הן דווקא מעלותיו, ובכלל זה כשרונו כמשורר, שגוזרות עליו בדידות, קונות לו אויבים ונוטלות ממנו שמחה. שיריו הם עדות נוקבת לקללה שמשוררים רבים סובלים ממנה — לדינמיקה המאנית-דיפרסיבית, הדו קוטבית, של עולמם החווייתי: כגובה נסיקתם עומק נחיתתם.

הדינמיקה הזאת נפוצה מאוד, יש בה גם צד נלעג, וקשה לומר שהיא מייחדת את אבן גבירול. מה שהופך אותה למרשימה כל כך דווקא אצלו זה כשרונו העצום כמשורר — האיזון בין אופיים הפראי והאלים של רגשותיו לבין המשמעת הפיוטית והיצירתיות הלשונית שלו. ברבים משיריו הוא גם מצליח ליצור מין רושם כפול, מתעתע — מצד אחד של נאום שמושמע בפני רבים, מצד שני של הרהור פרטי שבו הוא שופך את מרי ליבו בפני עצמו או אלוהיו. מצד אחד רטוריקה שנונה של התפארות ותוכחה, מצד שני ליריקה מעודנת של נפש שמתחבטת בכלובה. השילוב הזה אפקטיבי מאוד, ובזכותו אבן גבירול הוא אחד המשוררים העבריים הנערצים ביותר.

עד כאן הערותיו המחכימות של הירש, והן תירוץ מצוין להיזכר בשיר ניחר