שמואל-יעקב יעקוֹבקין היה קרוב-רחוק של העשיר דויד-נתן לבית לוי. דויד-נתן היה אחד מן ה“מַלוים” היותר גדולים בעיר והונו עלה לכך וכך אלפים; תחת זה היה שמואל-יעקב מן היורדים.
עשיר לא היה שמואל-יעקב מעודו, אבל בעל-הבית הגון היה. בימים שלפנים התפּלל במזרחו של בית-הכנסת, היה איש נוח לבריות ונוח למקום ורחוק מן הצביעוּת. גם גומל-חסד היה ועסקן לפעמים בענייני העיר; אבל כל זה היה זה כבר. עתה הוא רק “יורד” סתם. את ביתו כבר מכר; ודויד-נתן קרובו לא קיים כלל מצות “עזוֹב תעזוֹב”, אדרבה, הוא סבב את דבר-המכירה ואומרים ששם חלקו בזה. שמואל-יעקב לא ישלח ידו עוד בעסקים. הוא הזקין ודר בשכונה בבית קטן בשפל העיר. בנו הבכור נפל מעגלה במשוּבת הסוסים ומת; ויתומה בת שתים-עשרה גדלה בביתו, וגם היא חולה במחלת החזה.
שנאתו לדויד-נתן קרובו היתה גדולה ורבה. הוא ראה בו ובעשרו איזה קישוּר לאסונו. לוּ היה יכול להכחיד אותו ואת ביתו, לעשות אותו כלה בשעה אחת! גם על הקדוש-ברוך-הוא הוא קורא תגר, על אשר יתן עָצמה לאנשים כאלה, אשר יאכלו טוּב עניים ומבתיהם יבּנוּ.
בכלל זה מעשה-ניסים, שהוא וביתו לא יִגועוּ ברעב, אחרי שלא ירויח מאומה זה ימים רבים. וּדבוֹרה רעיתו צוֹפיה הליכות ביתה, תופרת ומתקנת “לבנים” בעד אחרים, ובשעת הדחק היא גם מקבלת עזר משפרה אשת דויד-נתן, שמשתדלת להיטיב במקצת את אשר הֵרַע בעלה עמהם. היא שולחת לפעמים לדבורה תפוחי-אדמה ושוּמן או גם כסף ממש.
איני צריך לאמור ששמואל אינו יודע מזה כל עיקר. הוא היה בוחר למוּת מלקבל עזרה מבית האכזרי. ודבורה בת-הנדיבים אנוסה לשקר לבעלה ולהטעותו; וברחשי לבה היא מרגשת כי השקר עוון הוא…
ושמואל יושב שומם כל היום על יד החלון העכור ומסתכל לפניו בדומיה… הספרים המעטים שלו, שהיה רגיל לפתוח אותם בשכבר הימים, מונחים קרועים במקומם מבלי אשר יגע בהם. מה יתן ומה יוסיף לו אם ידע שכתוב שם כך וכך, אם העולם – אינו כך; אדרבה, הוא מתנהג להיפך ממה שכתוב שם…
רחל שוכבת על המיטה העומדת אצל הקיר המבדיל פנים הבית מחדר-הבישול; היא גונחת ומפסקת, גונחת ומפסקת, לפעמים אינה יכולה לישון כלל ולפעמים היא ישנה הרבה. בפניה הצמוקים עוד ניכּר מעט יופי ושערות ראשה הרכות וכמו לבנות מטבען יוסיפו לה עוד עתה לוית חן. ידיה גלוּיות ולובן המות ניכּר בהן. אבי-אביה אינו יכול לראות אותן מבלי להוריד דמעות בחשאי. לבנתן וטהרתן מעוררות רחמים בלב כל רואה, שמואל אינו משׂיח עמה הרבה, משום שהדיבור מזיק לה, וגם מה ידבר עמה?
לדבוֹרה זקנתה אין פנאי לבכות על נוער בת בנה, היא טרודה בצרכי הבית. ימי החורף קרובים ועצים להסקה עוד אין. “אנו בעצמנו, אומרת היא לעצמה, יכולים לסבול ולשאת, אבל החולה… אולי תחוס עלינו שפרה… אמנם עוון הוא לקחת מידה, בלי רשות בעלי, אבל מה לעשות? שפרה לא שלחה לנו זה כמה… אולי שכחה אותנו”.
ובו ביום כמו התעורר לב שפרה בחזקה… אלי, אלי! קראה לאמור, הלא שכחתי את קרובי העניים כליל".
שפרה היתה טרודה גם היא בהכנות הבית לימי החורף, ו“בעשית אדרות-שער יפות לבנים”, למלכה בתה ולראובן חתנה; והמה, היונים התמות, יושבים על שולחנה. בתה מלכה היא הכי-יפה והכי-ענוגה בכל העיר, וראובן חתנה היה אדם מרחף בספירות ועיוּנים, עוסק במחקר ובדעת. הוא היה בן רב ירא ובעצמו נתחנך לרבנוּת, אבל הוא החמיץ. וההשכלה בת-השמים לקחה את לבבו. מבחוץ מושל החורף והוא יושב בחדרו החם בבית חותנו, ושקוע הוא במוּשׂכּלוֹתיו. – את ערך המטבע לא יכיר ומן החיים לא ידע. –
פעם אחת בבוקר קראה לו חותנתו, מסרה לו עשרה רו“כ ותצוהו ללכת אל בית קרובה שמואל, למסרם לדבורה אשתו. יום סגריר היה, אדמת העיר חלקלקה. ראובן לבש את מעילו, עזב את הבית וילך אל ביתו של הקרוב. רגשות לא ידעם קיננו בו. ובפתחו את הדלת עמד רגע על הסף. שמואל ישב על יד החלון, עטוף בגד ארוך נושן ולא נפנה אליו. פני נכדתו החולה מוּסבּים אל הקיר. ראובן פנה כה וכה ובראותו שאין האשה בבית אמר בלבו: הלא אין הבדל אם אמסור לבעלה את שטר הכסף. ויגש אל שמואל כמתבייש ויאמר: חותנתי שולחת לכם את הכסף הזה בידי”. ויקפוץ שמואל ממקומו, כמו נשכו נחש. גם את נכדתו רחל אחזה פלצות.
“צא מזה, כּוֹפר”, קרא שמואל בקול צורח, בקרעו את שטר הכסף לגזרים. “אתם מרהיבים בנפשכם להושיט לי עזר, אתם, האכזרים ויושבים בשלוה; רעים וחטאים אתם כולכם, גם אתה, גם חותנך וחותנתך, גם רעיתך העדינה, שאף אצבע אחת של בת בני אינה שוה. זו מתימרת בחוּצות בבגדי-כבוד וזו גוֹועת. לך מזה, נבל!” הוא פותח בחמתו את הדלת ודוחק את השליח החוצה.
ראובן לא הבין את קישור הענינים. אבל יד אדם נגעה בו… גם את רעיתו חירפו בפניו. כל אשר בו חרד מבושה ומצער. נכאי-החורף שוררים בחוץ. ברגלים כושלות הוא הולך לבית חָמיו…