בצרפת הולכת היהדות וגוֹועת. הללו שאין דרכם להתיאש יש אומרים: עדיין נשארה תקוה טובה אחת ליהדות בצרפת: עתידים יהודי המזרח להרעיף עליה טל של תחיה. אפשר, יש קצת ממש בנבואה זו. אבל – העתיד עוטה צעיף וסמוי הוא מן העין. לפי מה שהיא גוֹועת היהדות בצרפת, הולכת וגוועת לעינינו…
אין עוד בצרפת סימן מובהק ליהדות חוץ מן הכפה ההדורה שעל גג ה“היכל” המפואר; אין עוד בצרפת סמל להיהדות חוץ מן הרב הלבוש בגדי השרד. משפקע, אחרי פרוד הכנסיה מעל הממלכה, שלטונה של הקונסיסטוריה היהודית, כמעט שאבדה להרבנות שם גם אחרית כחה. אבל תפקיד אחד נשאר להם לרבני צרפת – תפקיד של “שרידים יחידים”. קצת יופי יש בו, ערך אין לו. כי על כן כל מיני “שרידים יחידים” זה דרכם תמיד לדאוג לעצמם, כי ישָארו “שרידים יחידים”, והם רואים את עצמם כאלו הם הכל, כאלו מחוץ לגבול עניניהם הפעוטים, המצומצמים, אין כלום. רק טבעם של “שרידים יחידים” בכל מקום ובכל זמן.
לפני ימים מועטים נתאספו ה“שרידים היחידים” אשר בצרפת לתקן קנות טובות להיהדות, “החיה” מפיהם; עמדו ותִקנו:
מצרפים נשים למנין עשרה כדי להתפלל תפלה בצבור ולקרוא בתורה; מתירים בשעת הדחק את הנשואים גם בימים שבין פסח לל"ג בעומר; רבנים ויתר השמשים בקדש מטפלים בהלויתו של מת, היוצא להשרף בקרמטוריום.
אין זו הלצה. תקנות אחרות לא תקנו ולא יכלו לתקן. “שרידים יחידים” הם, מחוץ לגבול עניניהם אין עוד יהדות אחרת בצרפת, הרי שאין ליהדות שום צורך בתקנות, היוצאות מגבול הכהונה הדתית: שיוכל הרב להופיע לפני “עדתו” אפילו במקום שאין מנין עשרה; שלא יהא יהודי נושא לו אשה שלא במעמד הרב; שלא יפטר יהודי מעולמו שלא בעזרת הרב ומשמשיו. – – –
בארץ ישראל, בשפלה אשר ביהודה ובגבעות אשר בגליל, גדל דור חדש, נוצרת יהדות חדשה. העתיד עוטה צעיף וסמוי הוא מן העין. אין אנו יודעים, מה מקום יַתְּפִיס היהודי החדש, הבריא, לדת בתוך היקף חייו. ימים יבואו יגידו. דומה, שבחיים החדשים הללו יתבצר מקום מיוחד גם לכהונה הדתית. ואולם רבני ארץ-ישראל של עכשיו רוצים דוקא בתפקיד של “שרידים יחידים”. כל הנעשה וכל המתרגש להעשות סביבם ולעיניהם אין לו שום ערך; הם – הכל, מחוץ לגבול עניניהם – אין כלום.
וטועים הם. לא בצרפת עומדות רגליהם, כי אם בארץ-ישראל. בצרפת היהדות נכְמשת ונובלת, דרך עתידה נסתרה ממנה והיא תולה את עצמה רק בזכרונות העבר, – שם יש מקום ל“שרידים יחידים”. שם יש גם קצת יופי בתפקיד זה, שאין לו שום ערך. בארץ ישראל הולכת היהדות וגדלה, יוצרת חיים חדשים ועברה ננעץ בעתידה, – שם אין מקום ל“שרידים יחידים”, שם אין תפקיד זה אלא הבל ורעות-רוח.
ורבני ארץ-ישראל הולכים אחרי ההבל ועושים מעשי “שרידים יחידים”.
כמה שנות-שביעית כבר עברו על הישוב החדש בארץ-ישראל והכל על מקומו בא בשלום. פתאם נמלכו רבני ארץ ישראל וחדשו הלכה: אסור, אסור, אסור. נדמה לאחדים מהם, שעדיין יש להם הכח להכניע את החיים לאסורם. וכשראו שאין החיים נכנעים, נתאספו ותקנו:
האכרים חותמים על שטר, שמפקירים הם את פירותיהם לבית-דין; בית-דין זוכה בהפקר וממנה את האכרים המפקירים להיות סוכנים לו למכור את הפירות.
אין זו הלצה. הואיל ורבני ארץ-ישראל מביטים על עצמם כעל “שרידים יחידים” והם רוצים בתפקיד זה, הרי נדמה להם, שבתקנה ממין זו, החשובה להם לעצמם, יש צורך גם ליהדות…
העולם 1911